“אבא, למה שרפו לנו קומביין?”: השאלה ששינתה הכול

“עד כאן”: הסיפור של יריב בן-עמי שהפך את הכאב למאבק חסר פשרות בפרוטקשן

*תמונה ראשית: חברות הביטוח אמרו שאירוע פלילי לא מכוסה

“דמי חסות” – מילים תמימות לכאורה שמסתירות מאחוריהן מציאות קשה של סחיטה ואיומים. עבור חקלאים, בעלי עסקים ואזרחים רבים בישראל, הפרוטקשן הוא איום ממשי ויום-יומי שגובה מחיר כבד, פיזי ונפשי. האלימות, השריפות והגניבות אינם אירועים חדשותיים מנותקים, אלא חלק ממנגנון פשע מתוחכם שמטרתו אחת: להטיל אימה ולסחוט כספים. הנה סיפורו של אחד מאותם קורבנות, שסבל קשות מהתופעה, עד שאמר: “עד כאן” וייסד עמותה בשם זה, שמטרתה להגן על חקלאים ואזרחים מפרוטקשן.

זריקת רימונים לחצר העסק

“אבא, למה שרפו לנו קומביין?” – השאלה התמימה הזו של בנו של יריב בן עמי הייתה נקודת המפנה. עד לאותו רגע, הוא היה חקלאי ובעל חברת “הדסים” לפיתוח חקלאי, שנאבק בגבורה מול מתקפות פרוטקשן חוזרות ונשנות. ההתקפה שהגיעה לשיאה בשריפת קומביין יקר בתוך ההאנגר של החברה, הצטרפה לרצף אירועים אלימים שהחל כבר בשנת 2007 וכלל שריפות של ציוד חקלאי, גניבת חלפים ואף רימונים שנזרקו לחצר העסק.

“הכול התחיל בשנת 2007. לא היינו מודעים בכלל למושג פרוטקשן,” מספר יריב. “במהלך עונת התירס, חווינו רצף אלים מאוד של ארבעה אירועים שבוע אחרי שבוע: שריפה של ציוד חדש בניילון, גניבה של חלפים שהשביתו לנו את הציוד, שריפה של שתי משאיות, ולבסוף זריקת רימונים לחצר העסק. היינו בטרור אלים ביותר, בדיוק בעונה קריטית שבה היינו צריכים לקטוף את השדות ולספק למפעלי תעשייה. המשמעות של האירועים הייתה שעלולים לא להצליח לספק את הסחורה”.

למרות הכאב, הם סירבו לשלם, אך המחיר היה כבד. “לאחר אותם אירועים, קיבלנו את הפוליסות שלנו בחזרה מחברות הביטוח. הן פשוט אמרו שאירוע פלילי לא מכוסה”, הוא משתף. “נשארנו לבד, עם הטראומה, עם הפחד, עם חוסר הביטחון ועם תחושת השפלה וחבלה. המשטרה המליצה לנו אז לא להתלונן”.

שרפו קומביין אפונה ששווה ארבעה מיליון שקלים

השקט שהרוויחה המשפחה נמשך 16 שנה, אך הוא היה מדומה. “אבא שלי כבר נפטר, ואני ואחותי ניהלנו את העסק. ביום שישי אחד קיבלתי טלפון מהשומר שסיפר על ירי רובה אוטומטי לעבר העסק”, משחזר יריב. “אחר כך שרפו לנו עוד שני רכבי שירות, וזה הגיע לשיא כשחמושים חדרו לעסק, נטרלו את השומר ושרפו קומביין אפונה ששווה ארבעה מיליון שקלים. כל הטראומות חזרו. שוב התחלנו להחביא ציוד, לשים כלבי שמירה, לעבור לילות ללא שינה”.

האירוע הזה, שבו הושחת רכוש יקר שנועד לפרנס עשרות משפחות, היה המכה הקשה ביותר. “הבן שלי שאל אותי, ‘אבא, למה שרפו לנו קומביין?’, והתמימות הזו הרגה אותי. שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שאני, אזרח שומר חוק, מייצר במדינת ישראל, ואף אחד לא מתייצב לצידי? לא קיבלתי טלפון אפילו מראש הרשות שאני משלם לו ארנונה בסך 350,000 שקל בשנה”.

אבא שלי חינך אותי שאם למות, אז למות בעמידה

“התחושה הזו של הלבד, של לתת לך להטרף על ידי זאבים חולי כלבת בלי שום הגנה, כשהחוק מגן עליהם ולא עליי, כשהדם שלי זול – עם זה לא הייתי מוכן לחיות יותר,” הוא אומר בנחישות. “אבא שלי חינך אותי שאם למות, אז למות בעמידה, לא בשכיבה. החלטנו ללכת עם זה עד הסוף. בהצעתו של ישראל חסון, סגן ראש השב”כ לשעבר, קראנו לעשרה אנשים, בני הגליל, ואמרנו ‘עד כאן, לא עוד’. חתמנו על שלושה עקרונות”.

שלושה עקרונות למאבק משותף

העמותה פועלת לפי שלושה עקרונות ברורים, שהפכו לדגל המאבק:

לא משלמים: “מי שמשלם הוא מאכיל את המפלצת,” מסביר יריב. “ראינו מה קרה כשמדינת ישראל שילמה פרוטקשן, פה אנחנו בונים מפלצת שמסתובבת בינינו”.

בפנים גלויות: “זה על מנת להגיד: אנחנו פה, אנחנו לא זזים. הנה זה אנחנו”, הוא מדגיש.

ביחד: “ביחד אצלנו זו לא פרסומת, אלא מציאות. אם באו לאפרת ביבניאל, זה בדיוק כאילו באו אליי”.

ככל שנהיה יותר גדולים, העוצמה שלנו תהיה גדולה יותר

“במדינה שיודעת להטיל חימושים מדויקים בדירה X ברחוב Y בטהרן”, אומר יריב, “אני יכולה לטפל באירוע הזה ביומיים”. בדברים אלה, הוא מבטא את התסכול העמוק ואת האמונה כי כוחה של המדינה, יחד עם נחישותם של האזרחים, יכולים למגר את תופעת הפרוטקשן אחת ולתמיד.

נכון להיום, עמותת “עד כאן” כבר הצליחה לאחד חקלאים, בעלי עסקים ואזרחים רבים תחת דגל אחד. הם בחרו להילחם ולא להיכנע לאלימות ולאיומים. יריב, שהפך מקורבן ללוחם, קורא לציבור הרחב להצטרף למאבק. “אנחנו רוצים שבעמוד הפייסבוק שלנו יהיו לא 2,000 איש, אלא מיליון איש”, הוא מצהיר. “ככל שנהיה יותר גדולים, העוצמה שלנו תהיה גדולה יותר, והממלכה הקרויה מדינת ישראל תיכנס לאירוע הזה”.

המאבק, כפי שמסכם יריב, אינו רק על ביטחון אישי או כלכלי, אלא על נרמול של מציאות אחרת: “אנו לא מוכנים להוריש לילדינו מורשת של כניעה. הילדים שלנו צריכים לחיות כאן בלי שמירות ובלי מצלמות, וכמובן בלי פרוטקשן”. המסר ברור: הדרך לחיסול הפשיעה עוברת דרך אחדות, נחישות, וסירוב מוחלט לשלם דמי חסות. רק כך, בהתאגדות ובמאמץ משותף, ניתן יהיה להחזיר את השקט והביטחון לרחובות ולשטחי החקלאות ברחבי הארץ.