סיפורו של רמי שעיה שהגיע לשדה בוקר עם גרעין נח"ל והפך למומחה בחוחובה ולמתנדב סידרתי
רמי שעיה הגיע לקיבוץ שדה בוקר עם גרעין נח"ל בשם "קטר". לימים הוא הכיר שם את בת המשק דלית. השניים החליטו להקים משפחה והם עתה הורים לארבעה, בת ושלושה בנים.
ילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונת רמת חן בעיר רמת גן, אבל לדבריו הוא נמשך לחקלאות מגיל שלוש. לשאלה איך נולדה המשיכה לחקלאות אצל ילד עירוני, הוא עונה: "זה קשור איך שהוא לזה שאני בן לניצולי שואה. לא הייתה לנו משפחה מורחבת גדולה, וכמו אחרים הוריי נקשרו לפיכך בקשרי ידידות עמוקים למכריהם. היו להם חברים במושב אביגדור, ואנחנו ביקרנו אצלם לעיתים קרובות". ומכאן בחר רמי לצאת מהבית לפנימייה וללמוד ב"בית הספר החקלאי פרדס חנה" במגמת רפת.
מרפתן לגד"שניק
למרות משיכתו לענף הרפת, שלא קיים בשדה בוקר, עבד רמי בקיבוץ בשלחין ובגידולי שדה. עם חלוף השנים בחיפוש כיוונים נוספים, גידול השלחין הוחלף במטע חוחובה. "למדתי במדרשת רופין את נושא המים, אבטחת איכות המים". הוא מספר. "ואני טכנאי מים במקצועי. אבל בעצם אני עוסק בגידולי שדה במשך כל השנים, עם התמחות מיוחדת בחוחובה".
רמי עבד במשך שבע-עשרה שנים בחווה ששייכת לקיבוץ שדה בוקר, שנקראת "חוות העשב". הוא היה מנהל החווה, בה גידלו גידולי שדה שונים, עד שבסוף שנות השמונים של המאה העשרים הגיע ארצה שיח החוחובה. "מי שפיתח במיוחד את הענף היה קיבוץ חצרים. בשדה בוקר הוחלט להיכנס לענף חדש זה בהדרגה. ולכן בהתחלה שתלו כמאתיים דונם והוחלט להמשיך בהתאם ביבול ולכדאיות. נעשה הסכם שיווק באמצעות 'חוחובה ישראל' בחצרים".
השקיה במים שפירים לא כדאית
בשלב ראשון השתמשו ב"חוות העשב" במי קולחין שהגיעו מבאר שבע להשקיית מטע החוחובה. אבל אז, עקב חוק הביוב, בנו שם מתקן לטיהור שפכים. לשם פיצוי קיבלו בחווה מכסה של מים שפירים לצורך השקיה. "ברור שהשקיה במים שפירים היא לא כדאית מבחינה כלכלית" מציין רמי, "לכן הפסקנו לתקופת מה את גידול החוחובה בשטח זה".
לפני תשע שנים מושב קדש ברנע החליט לנצל שטח בן אלף דונם השייך לו באזור אשלים, ולגדל עליו חוחובה. רמי החל לעבוד במטע זה, שיש בו שני זנים. האחד נקרא "בנציוני" – על שם החוקרת המובילה בתחום זה עליזה בנציוני – והשני חצרים.
ענף החוחובה בארץ
לגבי ענף החוחובה בארץ מציין רמי: "בעצם המְגַדְּלים בארץ כותבים את ההיסטוריה שלו יום יום יחד עם חוקרים, אבל המחקר בתחום לא מספיק". והוא מספר איך הכול התחיל: "בשנות השמונים של המאה העשרים חברת 'דלק' הביאה את החוחובה לארץ במטרה להפיק תוספי דלק. הפרויקט נחל כישלון ונמכר לקיבוץ חצרים. מטעי החוחובה הראשונים בתפיסת הגידול החדשה ניטעו בתחילת שנות התשעים בחצרים ובבארי. בחצרים הוקם גם מפעל קטן להפקת שמן. יחד עם חצרים ובארי נכנסו לתחום זה קיבוצים ומגדלים פרטיים נוספים. עם השנים התפתחו הטכנולוגיה בצורת הגידול וכן זנים שונים. נוספו יצרני שמן, כמו 'חוחובה ואלי' בקיבוץ גלאון. טיפוח החוחובה בארץ המשיך להתפתח. התקבל יבול רב יותר לכל דונם וגם הנראוּת של השיח נלקחת בחשבון. וכך הפכה ישראל לשחקן מוביל בתעשיית שמן החוחובה בעולם.
לשיח החוחובה בארץ אין מזיקים כלל
ניתן לשתול את החוחובה בסתיו או באביב. רוב השתילות בארץ נעשות באביב. נשירת הזרעים מתחילה
ביוני והאסיף מתחיל בדרך כלל בספטמבר.
לשיח החוחובה בארץ אין מזיקים כלל, וזה יתרון גדול מאוד. אין כמעט נזקי בעלי-חיים. אפילו העז השחורה והגמל לא אוכלים את השיחים. כדי לאפשר אסיף מהקרקע יש צורך למנוע עשבייה , כך יתאפשר אסיף קרקעי מיטבי של הזרעים.
יש צורך לחכות כשלוש ארבע שנים בהם השיח מתפתח לכדי כדאיות אסיף. יבול החוחובה הוא סירוגי, בשנה אחת יש יותר יבול ובשנה שלאחריה – פחות.
לגבי ההשקיה אומר רמי: "ההשקיה בשטח פקועה (חוחובה קדש ברנע) מתבצעת דרך צומת ניהול. כלומר לוקחים שני מקורות מים שפירים (מתוקים) ומליחים ומוהלים אותם לקבלת יעילות. בצורה זו מתאפשר להוזיל את עלות ההשקיה.
בימים אלו הסתיים האסיף של שנת 2025, לדברי רמי אסיף זה התאפיין במיעוט יבול עקב שנת Off. גם שינויי האקלים נותנים את אותותיהם. את הזרעים שולחים לניקוי ולמיצוי השמן לקיבוץ גלאון, ל"חוחובה וואלי", שהיא שותפות של כמה קיבוצים במכון השמן.
שיח החוחובה אינו דומה לשום דבר שהיכרנו
לאסיף היבול של החוחובה יש להקדיש פרק מיוחד. מספר רמי: "שיח החוחובה אינו דומה לשום דבר שהיכרנו. הוא צמח מדברי, עמיד מאוד, אשר מפיל את זרעיו לקרקע. למרות זאת יש לנער את השיחים כדי להבטיח שכל הזרעים יפלו לקרקע. בשנים הראשונות באסיף ידני פועלים ניערו עם כלי ניעור ידניים שהגיעו מתחום הזיתים. כל זה גזל זמן וכוח עבודה יקר. ולכן בא לי רעיון שצריך לפתח ולשפר מכונות לאיסוף ממוכן של החוחובה. את ההשראה קיבלתי מכמה מכונות שהופעלו באותן שנים בקיבוץ חצרים. מכונות אלו, בעיקר מתחום השקדים, עברו הסבה לחוחובה". לצורך רכישת ידע נוסף הוא ביקר בארצות הברית במפעלים ובמכונים שונים, חקר את הנושא, במיוחד את אסיף האוכמניות.
פרס 'האחים ספיר' למצטיינים בחקלאות
"את השינוי והשיפור מיקדתי בשתי מכונות עיקריות. האחת היא מנערת רציפה (shaker ), שתפקידה להפיל את הזרעים, רובם ככולם. מכונה שנייה היא המטאטא (sweeper), אשר מרכזת את הזרעים באוֹמָן (וואַל) במרכז השורה. לימים על פיתוח המנערת זכיתי בפרס 'האחים ספיר' למצטיינים בחקלאות".
רמי מפרט את חמשת שלבי העבודה של האסיף המכני: "האסיף הקרקעי הוא עבודה רציפה של מספר מכונות בסדר הבא: מנערת, כאמור, אשר גורמת לכל הזרעים ליפול על הקרקע (או על גבי רשת). מפוח אשר משיב רוח על הזרעים ומרחיק אותם מאזור השיחים. מטאטא אשר עורם את הזרעים לאומן באמצע השורה. מכונה רביעית דואגת לניקוי הוואל מענפים. והחמישית מרימה את כל הזרעים שיש באומן ומנקה אותם ניקוי ראשוני. לאחר מכן כל החומר הזה מובא למכון הניקוי והמיצוי".
שיטת האסיף השנייה המקובלת בשנים האחרונות היא אסיף באמצעות רשתות. הזרעים נופלים על גבי רשת, ומכונה מגיעה, אוספת אותם באמצעות ואקום (יניקה) ומגלגלת את הרשת. "בשיטה זו יש יותר עבודה ידנית, אך הזרעים נקיים יותר, כמו כן יש פחת באחוז נמוך יותר. כל שיטה עם חסרונותיה ויתרונותיה." מסכם רמי.
אני מנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר לגיזום שתגביר את היבול ותקל על האסיף
בישראל נעשו מחקרים באוניברסיטת בן גוריון, במרכז גילת של משרד החקלאות. גם מגדלים פרטיים, כמוני לדוגמא, עורכים ניסיונות ולומדים מהם. אני עורך את הניסיונות והמחקר שלי במסגרת מו"פ רמת הנגב". מספר רמי. "אני מנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר לגיזום שתגביר את היבול ותקל על האסיף.
המגדלים מעבירים מידע זה לזה, מתקבל גם חומר מארצות הברית, אך הוא לאו דווקא עדכני. למרות שאין גוף ממשלתי מאורגן למגדלי החוחובה".
למעלה מ – 90% מהיבול עובר לייצוא, כי בארץ תעשיית הקוסמטיקה מצומצמת מאוד. וכאן רמי 'זורק פצצה', (לפחות עבור כותבת שורות אלו), כשהוא מכריז: "ישראל היא האימפריה של החוחובה. יש לנו המון ידע", הוא מדגיש. "בארץ מגדלים חוחובה על פני שטח של כעשרים אלף אלף דונם, בעיקר בדרום. זה שטח קטן בהרבה, כמובן, מהשטחים הנרחבים בארצות אחרות, ובכל זאת ישראל מספקת אחוז גבוה מאוד מתצרוכת שמן החוחובה בעולם!".
מתנדב קבוע
בנוסף להיותו חקלאי, מומחה לגידול חוחובה, רמי מצא תחומי עניין נוספים, ואת כל זמנו הפנוי הוא מקדיש להתנדבות. מכאן הייתה לו דרך קצרה לחשוב כיצד הוא יכול לעזור לאחרים באזור בו הוא חי, והוא מתנדב בארגון 'מגן דוד אדום' שנים רבות. "אני משמש כחובש ונהג אמבולנס יישובי". הוא מספר. אבל הוא לא הסתפק בשירות במד"א ולפני כארבע-עשרה שנים הוא הצטרף לארגון התנדבות נוסף בתחום הרפואי –איחוד הצלה. "אני מנהל את סניף של 'איחוד הצלה הר הנגב'", אומר רמי, "זהו הסניף שאחראי לשטח הגדול ביותר בארץ. בסניף מתנדבים איתי רופאים, פרמדיקים, חובשים, וכונני חוסן, ואנחנו נותנים מענה בכל המרחב".
אבל רמי לא הסתפק רק בזה. כמו רוב הילדים חלומו הגדול היה להיות… כבאי. ובשנים האחרונות הגשים חלום זה. באזור אמנם אין הרבה שריפות ולכן עיקר העבודה היא בחילוץ נפגעים מתאונות דרכים.
נסענו הלוך וחזור עם פצועים
"בשבעה באוקטובר התעוררתי לשמע נפילות מרחוק", הוא מספר. " למרות המרחק של שדה בוקר מהעוטף, חשתי שמשהו קורה ונכנסתי למתח ומוכנות נפשית. ניסיתי להתקשר לברר מה קורה, אבל כל הבוקר לא קיבלתי תשובות. בסופו של דבר, לקראת הצהריים, התקשרתי למד"א והודעתי להם שאני לוקח את האמבולנס ונוסע. הצטרף אלי עוד חובש ונסענו לכיוון באר שבע. בדרך קיבלתי הוראה לנסוע לבסיס אורים. ומשם נסענו הלוך וחזור עם פצועים לבית חולים 'סורוקה'. הבאנו פצועים לבית החולים וגם ציוד לשטח, ככל שניתן היה. לאורך כחודש וחצי המשכתי בפעילות על אמבולנס במשמרות ארוכות עם צוות מקומי או צוות אקראי".
"בית המתנדב" בשדה בוקר – מתאים לאווירת המדבר
מתוך המועקה והכאב חש רמי שהוא זקוק למרפא לנפש. הוא החליט לטפל בעצמו ובדומים לו, נפגעי טראומה אחרים. התוצאה שנבעה מהחלטה זו הייתה חזרה לתחביב ישן, גידול דגי נוי. הוא בחר במרכז לתחביבו – "בית המתנדב" של "איחוד הצלה" שנמצא בשדה בוקר. זהו מקלט שופץ על-ידי מתנדבי הסניף. רמי הפך אותו למרכז התכנסות והדרכות חברתי. המקום מעוצב כך שיתאים לסביבה המדברית ויעניק תחושה של מין "זוּלה" בסגנון בדואי, שכיף להיות בה. "זה משהו שמתאים לאווירת המדבר". הוא אומר. ואז הוא הכניס למקום כמה אקווריומים עם דגים, משהו שגורם לשלווה, להרגעה, כאשר מסתכלים עליו .
"היום יש שם כבר עשרה אקווריומים", מספר רמי. "זה הפך ממש למרכז חברתי. הכנסתי לשם סוגים שונים של דגים וגם צמחי מים, צמחי בית גידולי ירקות". לצורך קיומו של המרכז רמי אוסף תרומות ומקבל סיוע כספי, אבל הוא מוציא כסף גם מכיסו.
בשדה בוקר, בנוף המדברי האהוב עליהם, גרים רמי ורעייתו דלית. הם הורים לארבעה: הבת הבכורה שחר היא אנימטורית. הבן רותם למד קולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר, אך שינה כיוון והיום הוא סו-שף במסעדה ידועה בתל-אביב. בנם ניר לומד זו השנה הרביעית ארכיטקטורה ב'מכללת אריאל', והבן הצעיר טל סיים שירות לאומי והוא עדיין מחפש את דרכו.
כאמור, רמי כבר מצא את דרכו המקצועית וגם ההתנדבותית. נוסף לעבודה בענף החוחובה, נוסף לפעילויות ההתנדבות האזוריות שלו, הוא תורם גם לקיבוצו וגם למשפחתו כאבא וכסבא לשתי נכדות. איך הוא מוצא זמן לכל זה? שאלה טובה.
