ממתקים ברוטאליים, תחפושות ואדרנלין גבוה. איך התמקם חג ההלוואין (גם) בקיבוצי ארצנו? דיווח מצמרר מקיבוץ דביר
*תמונה ראשית: רוחות רפאים במרפסת. תקציב של 100 שקל למשפחה. צילום: המשפחות המארחות
כאילו הלב לא מאיץ במהירות 200 קמ"ש לעיתים קרובות מדי במדינה הזאת, הלוואין או "ליל כל הקדושים" – חג לא יהודי במקור לכל הדעות, כבר נכנס באופן לא פורמלי ללוח החינגות והמועדים המקומי. ההתמקמות הכמו טבעית שלו בסל התרבות הישראלי לא מפתיעה, שהרי מדובר באירוע מרים וויזואלי שמפליא לשלב בין ממתקים בגרסתם הברוטאלית ביותר לבין תחפושות ואדרנלין גבוה (שמפומפם בצריכה של עוד ועוד נחשי גומי). בדיזינגוף סנטר, למשל, יש יריד האלווין שמצייד את המעוניינים בתחפושות ובקישוטים, שלושה ימים לפני החג. הילדים מבסוטים מן הסתם, בגזרת המבוגרים יש מי שאוהב ומי שפחות.
הזמרת מירי מסיקה, למשל, פירסמה לרגל הלוואין האחרון, שהתקיים ב-31 באוקטובר, סרטון שזכה ליותר מ-25 אלף לייקים ובו הודתה כי "כשלתי כאם". זאת משום שבנותיה המתבגרות חוגגות בשנתיים האחרונות את האלווין בקריית אונו, עיר מגוריהן. הדעה הלא פופולרית שחשה צורך להביע, כמו שאמרה, היתה "גועל הנפש" שהיא נתקפת כשהיא פוגשת ברחוב דלעת כחול-לבן. "האמריקניזציה הזאת, זה עושה לי בחילה", היא אומרת ומוסיפה ש"אני אומרת לעצמי 'למה הייתה מלחמה? למה נחטפו אנשים? למה נהרגו? למה הטילים? כי אנחנו יהודים – אז לחגוג את האלווין?!". אז מסיקה מפצירה בעוקבים "חכו לפורים", אבל לא נראה שזה מה שיעצור את מתקפות הזומבים בנס ציונה ובחדרה.
"האלווין הפך לאחד החגים המרכזיים ביותר בלוח השנה באמריקה", כתב עפרי אילני במוסף סוף השבוע הקודם של "הארץ". הוא בילה את החג בברוקלין והצטמרר מכך שהקישוטים כבר אינם דלועים חייכניים ומכשפות, אלא מופעים מזעזעים ומבעיתים של גופות מרקיבות, גפיים כרותות וליטרים של דם. גם ה"ניו יורק טיימס" פירסם כתבה בנושא ההקצנה של החג. אילני ציין שגם בישראל כבר רוקדים עם רוחות רפאים, "אבל הפלסטיות והבוטות של חזיונות הזוועה הדגישו את המרחק המנטלי בין כאן לשם".
מתאים בול לקיבוצים
אז אנחנו פה כדי שיהיה שמח. ובכל זאת, איך החג הפגאני הזה הגיע הנה? יותם חותם, מרצה בכיר בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה לא יודע לשים את האצבע (הנמקה והמדממת) על המועד, אבל אומר ש"ברור שמדובר באימוץ של חג שמגיע מהשדה האמריקני וחודר למיינסטרים הישראלי דרך צעירים, דרך התרבות הפופולרית והרשתות החברתיות. יש משפחות שאימצו גם עץ אשוח, אגב. יש כאלו שמייבאים את המסורת הזאת דרך הגירה ולפעמים גם החגים עצמם פשוט מהגרים אלינו".
גם חלק מהקיבוצים בעניין. אם חושבים על זה מבחינה לוגיסטית ובלי להתפלפל בעד או נגד, הערב הזה מתיישב בול על קיבוצים. הילדים יכולים להסתובב להנאתם בחבורות בין הבתים בלי חשש לדפוק על דלת שמאחוריה עומד מישהו שלא באמת רוצים לפגוש גם בערב רגיל, יש ועדת תרבות, יש בתי קרקע נגישים – קלאסי בסך הכול.
מהזווית של המבוגר האחראי, החוויה יכולה להפוך בקלות לבלגן ולאירועים שבווליום זה או אחר ימצאו את דרכם לקבוצת הוואטסאפ המקומית, לא כולל הרבה שקיות מפוצצות ממתקים שעושות את דרכן לארונות גבוהים של הורים חמוצים (ולך תשכיב עכשיו את הילד, עם כזאת כמות של סוכר בוורידים).
פורים של הפחדות
בקיבוץ דביר עושים את זה אחרת. ה-HALLO DVIR הוא סיפור מושקע שכולל קישוט רציני של הבתים המארחים, אטרקציות כמו עמדות צילום, מוזיקה קריפית והפעלות. רק הבתים המקושטים מחלקים ממתקים (סוג שונה לכל בית, בשאיפה יחידה אחת לכל ילד). באותו הערב מתפרסמת מפה של הבתים המארחים אותה אפשר להדפיס לנוחות המבלים, ויש פרומואים ודמי השתתפות סמליים של 5 שקלים לילד מקומי, ו-15 שקלים לאורח.
"זה התחיל מזה שבהרבה מקומות בארץ התחילו לציין את החג ואמרנו שזה כיף ומגניב וננסה", מספרת הלה גרבי, תושבת דביר שנמצאת בצוות המארגן מראשיתו. לוקח לה טיפונת זמן להיזכר, אבל אז היא אומרת שהשנה הראשונה לקיומו הייתה שנת הקורונה, בה כל הקיבוצים נאלצו להתארגן עם אירועי התרבות בצורה שונה. "רכישת הממתקים הייתה אירוע פסיכי כי הכול היה צריך להיות אטום והיגייני. עשינו ניסיון, היה צוות גדול, הכנו מפה של הבתים, עבדנו בקפסולות, השתדלנו לאזן את היחס קיבוץ-הרחבה".
הפיילוט הצליח מעל למשוער. "רכשנו ממתקים, אמרנו 'כמה כבר יגיעו?' והיו מלא ילדים במלא גילאים. הממתקים לא הספיקו, הקהילה ממש נזקקה לזה וזה יצר חיבור טוב ובוסט כייפי. אנשים גם כתבו אחר כך בקבוצות שזה העיר את הקיבוץ. זה פתאום יוצר מין תנועה כזאת ברחבי הקיבוץ שאין ממש ביומיום, נורא חמוד. זה בא מרצון של אנשים ליהנות מעוד פורים, שזה חג כייפי. והלוואין זה בעצם פורים מדויק שהולך לכיוון ספציפי של הפחדות", גרבי אומרת.
חדוות העשייה והגוד וייבס הולידו אנרגיה קריאטיבית "וזה הפך לשואו שלם שכל בית נותן", היא מספרת. "היה מפתיע כמה שזה זרם. היו קצת ביקורות שמה פתאום צריך לחגוג את זה בקיבוץ, אבל ההשתלשלות היא שנשארנו שלוש בנות בצוות, אחת שהיא אמריקאית וחיה בעבר בארצות הברית ומכירה את המסורת, אחת סופר יצירתית, מפיקת על וכישרונית ואני – שפשוט אוהבת לחגוג ולהתחפש".
באוקטובר 2023, החג בוטל כמובן ו"שנה מאוחר יותר הבאנו רעיון מקיבוצים אחרים, שכל אחד לקח נושא שבא לו ויוצר חצר וקבלת פנים. נגיד הבית שלי היה 'בית הכלבים', וככה זה לקח יותר ויותר לזה שהיו בבתים המארחים הפעלות וזה שוב יצא מקסים שבתוך תקופה קשה יכולת לראות את הילדים נהנים וצוחקים. וגם המארחים מאוד נהנים מזה. כל שנה אנחנו מפיקות לקחים ומשפרות את הפורמט".
כל משפחה מארחת מקבלת 100 שקל לרכישת חומרים עצמאית וצריכה לקחת בחשבון שהיא עצמה לא תצליח להסתובב בין הבתים. זה פשוט אינטנסיבי מאוד. מניסיון טרי, מדובר בכיף גדול (עם קבוצת וואטסאפ מפרגנת ומדרבנת השקעה) ועמל רב. גרבי מאשרת: "זה פסטיבל וזאת מלא עבודה, יש משפחות שחיכו לעבור לבתים הגדולים שלהן בהרחבה כדי לארח. זה דורש היערכות מראש, כולל האירוח עצמו, וזה מספק. אני תמיד נכנסת לזה ב-200%".
איך זה עובד עם הממתקים?
"הנושא הזה גם עבר התמקצעות. יש תקציב של 2,000 שקל לממתקים, אני מגיעה כל שנה לחנות סיטונאות בבאר שבע וקונה כל שנה 4,000 יחידות ממתקים, אני לא סובלת את זה אבל זה מה שצריך. בכל בית זה סוג שונה ויש ממתקים ללא גלוטן וזה עולה מלא כסף, אבל זה משתפר כולל האיכות של הממתקים. אני ממש מקצועית, נכנסת, קונה ותוך 40 דקות אני בחוץ".
החידוש השנה הגיע מכיוון ה-AI בצורת סרטון מגניב שהציג את המשפחות המארחות הופכות לזומבים ונוסף גם בר קוקטיילים ("ממש מגניב, שלא הפסיק לעבוד שעתיים ברצף וזה הוסיף אלמנט חגיגי למבוגרים"). גרבי מסכמת: "דיברתי על זה עם מנהלת הקהילה שלנו ואמרתי לה שבסוף זה החג הכי טוב בדביר. הוא לא יקר להפקה, עלות-תועלת מדהימה, כי כולם ב-fun. זה שמח. זה העניין".
