ההיסטוריה רווית האלימות שלנו לימדה אותנו שלא ניתן להישען רק על עוצמה צבאית. מה שגרם לחלק מהשחקנים באזור לצאת ממעגל האלימות ולהשלים, פחות או יותר, עם קיומה של המדינה, היו הסכמי השלום, שנחתמו לאחר מספר רב של עימותים כואבים שלא השיגו את יעדיהם
*תמונה ראשית: הפגנה בעזה, 2019. חמאס מורתע? צילום: חסן ג'די, פלאש90
צריך להגיד לעצמנו את האמת, מלחמת עזה היא כישלון מכל בחינה אפשרית ולא רק ב-7 באוקטובר. לא הייתה הרתעה, לא הייתה התרעה, ובוודאי שלא הייתה הכרעה. שלושת העקרונות שהיו ליבת תורת הביטחון הישראלית: הרתעה, התראה והכרעה מהירה, לא התקיימו, לא רק באותו יום אומלל. גם היום, לאחר יותר משנתיים, לא הושגה עדיין הכרעה של חמאס, למרות המכות הקשות שספג. למרות יחסי הכוחות הדמיוניים, כאשר בשלב מסוים פעלו בעזה חמש אוגדות (!) מאומנות ומצוידות כהלכה, מול מיליציה עממית, נחושה אך חסרת כושר הכרעה כלל. (רק לתזכורת, ביום כיפור הייתה למצרים ולסורים עדיפות של חמש לאחד על צה"ל וזה נגמר בשלושה שבועות). חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים גילו דבקות במשימה, נכונות להקרבה ויכולות לחימה סבירות, אך חסרות סיכוי מול הטרור. זו לא חולשה מקומית, זו חולשתם של הצבאות הסדירים, בדרך כלל, מול הטרור והגרילה בכל הזמנים ובכל המקומות – ביערות, במדבריות, בשטחים הבנויים ובכל הזירות המוכרות של הטרור והגרילה.
הרתעה
בכל מאתיים שנות הציונות חלמה הנהגת היישוב ואחר כך ממשלות ישראל, על עוצמה צבאית שתגרום למדינות האזור ותושביהן להשלים עם המפעל הציוני, ולוותר על רצונן למנוע את מימושו, ועל שאיפתן להשמיד את המדינה לאחר שקמה. לשם כך נוסדו הארגונים הסמי-צבאיים לפני קום המדינה, לשם כך הושקעו משאבי עתק בבניית צה"ל וכל כוחות הביטחון, לשם כך הוקם "פרויקט דימונה", ולשם כך נבנה צבא ההגנה עם יכולות התקפיות מרשימות. ההיסטוריה רווית האלימות שלנו לימדה אותנו שהדבר לא צלח מעולם, כל עוד הוא נשען על העוצמה הצבאית בלבד. מה שגרם לחלק מהשחקנים באזור לצאת ממעגל האלימות ולהשלים, פחות או יותר, עם קיומה של המדינה, היו הסכמי השלום, שנחתמו לאחר מספר רב של עימותים כואבים שלא השיגו את יעדיהם.
התרעה
ההתרעה היא הקורבן התמידי של החשיבה הרציונאלית לכאורה. חשיבה רציונאלית המושתת על הקש לוגי, זקוקה תמיד ל"הנחות מוצא", ל"קונספציה". הקושי נובע מכך שהנחות המוצא, להבדיל מההיקשים הלוגיים, הן עניין של אמונה והן אינן מסקנה הנובעת משיקול דעת. אני מניח בדרך כלל שהאויב הוא רציונאלי ולכן ניתן לצפות את מהלכיו. לא בהכרח. אני מניח שאני מבין ומכיר את הערכים המניעים את מהלכיו של האויב. לא תמיד. לא פעם אני מייחס לאויב את ערכי ודפוסי החשיבה שלי, מה שמסביר ביתר שאת טעויות מסוג אלה שהמערכת שגתה בהן ב-7 באוקטובר. לדוגמה: "חמאס מורתע", "חמאס מעוניין בשקט", "חמאס רוצה רווחה כלכלית", וכיוצא באלה. הדבר מסובך עוד יותר כאשר מדובר בהנחות המוצא השונות של חלק מכוחותינו, דוגמת: "חמאס עדיף על הרשות הפלסטינית", על פי נתניהו, "חמאס הוא נכס", על פי סמוטריץ', כי הוא מרחיק את סכנת המדינה הפלסטינית, וכיוצא באלה. הנחות המוצא הללו הן מצע פורה לטעויות האחרות שננקטו בהשראתן. ב-7 באוקטובר הייתה הפתעה כללית, אבל עיקר ההפתעה האסטרטגית, כמו ביום כיפור לפני 50 שנה, נבעה מהערכה שגויה של היכולות ומאי הבנה של מטרות המלחמה של התוקף. מהבנה זו של מגבלות המחשבה הרציונאלית, נכון להניח שלעולם לא נהיה חסונים בפני הפתעות אסטרטגיות וזה רק עניין של זמן עד שייווצרו התנאים שיאפשרו שוב הפתעה אסטרטגית. דבר שהסכמים מדיניים אינם מבטלים לחלוטין, אך הם מצמצמים אותם מאוד.
הכרעה מהירה
בעניין זה אנו לומדים שוב את העובדה שבמקרים רבים האמת היא מקורבנותיה הראשונים של המלחמה. לאחר חודשים ספורים של לחימה הבטיח נתניהו: "אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט". אחר כך: "רק חאן יונס מפרידה בינינו לבין הניצחון המוחלט" ובהמשך "ציר פילדלפי", "חיסול מנהיגי ומפקדי החמאס", "רפיח", "עזה", ומה לא, בדרך לניצחון המוחלט שעדיין לא הושג ולא יושג גם לאחר יותר משנתיים של לחימה. גם בעניין זה צריך להגיד את האמת: אין ניצחון מוחלט וסופי במלחמה בטרור. יותר מכך, גם הסדר מדיני לא יהיה ניצחון מוחלט וסופי, אך יהיה בו סיכוי ליותר ביטחון, לטווח יותר רחוק. הקואליציה הנוכחית אינה מסוגלת להביא הסדר כזה. למזלנו נשיא ארה"ב, טראמפ, הוכיח שהוא יודע לכפות על נתניהו וממשלתו מהלכים שלא היו מקובלים עליהם בשום דרך אחרת. זה הצליח במהלך להחזרת החטופים כולם, ספק אם זה יספיק בהמשך. לשם כך נחוצה קואליציה אחרת, נחוצה ממשלה אחרת.


