חקלאות בקו המגע: הלוחמים השקטים של מטעי הצפון

בזמן שרקטות חורשות את השמיים, חקלאי קו העימות מסרבים לנטוש את המטע. עמית כהן ממלכיה ופושקו ממשגב עם מספרים על הדילמות בין העצים למקלטים, על העובדים התאילנדים שקמים לעמל יומם אחרי לילות ללא שינה, ועל המזמרה שקובעת את קו הגבול

הצפון בוער, תרתי משמע. במבצע "שאגת הארי", הגליל העליון ורכס רמים הפכו לשטח לחימה אינטנסיבי, אך בניגוד למערכות קודמות – היישובים לא פונו. כאן, המושג "שטח צבאי סגור" אינו סיבה לעצירת העבודה, אלא אתגר לוגיסטי מסכן חיים שחייבים לנצח בו. בעוד שגרת החיים האזרחית מנסה להישמר בין האזעקות, החקלאים הם אלו שנמצאים בקו המגע האמיתי – בתוך המטעים הנושקים לגדר. הם אלו שמבטיחים שגם ביום שאחרי, האחיזה בקרקע תישאר איתנה והתוצרת הישראלית תגיע לשווקים. יצאנו לשמוע משני רכזי מטעים ותיקים, עמית כהן ממלכיה ופושקו ממשגב עם, איך נראית שגרה חקלאית בטווח אפס מהלבנון.

מלכיה: 1,500 דונם על קו הגדר

בקיבוץ מלכיה, החולש על קו הרכס, עמית כהן מרכז ענף נשירים מרשים בהיקפו: 1,500 דונם הכוללים מטעי תפוחים, כרמי יין, קיווי ואפרסקים. "המטעים כולם נמצאים ממש על הגבול, סמוכי גדר ממש", מספר עמית, בן הקיבוץ שמרכז את הענף בשנים האחרונות. "הצבא מאפשר לעבוד, אבל המגבלות קיימות בכל צעד. אם צריך להקים שטח חדש ולהכניס באגר, פתאום יש חששות וקשיים מצד קבלנים. אנחנו נלחמים על כל פעולה."

העבודה בעונה זו קריטית – תקופה של גיזומים וריסוסי התעוררות שאינם סובלים דיחוי. "אתמול בערב יצאנו לרסס נגד הגשם, ופתאום הצבא הקפיץ אותנו חזרה בגלל מתיחות ביטחונית. הטבע לא עוצר בגלל המלחמה; אם דברים נדחים ביום-יומיים זה עובר, אבל מעבר לזה מתחילות בעיות פיזיולוגיות בעצים שישפיעו על כל העונה."

הצוות במלכיה, המונה 12 חברים קבועים ו-14 עובדים תאילנדים, פועל תחת משמעת של שדה קרב. "אין זמן להגיב לאזעקה. פשוט נשכבים על הרצפה ומקווים לטוב", מתאר עמית. "הבנו גם כמה קשה לקבל פיצויים מהמדינה כשבוחרים לא להגיע לעבוד, אז החלטנו שאנחנו דואגים לעצמנו ולא מפקירים את השטח."

משגב עם: הניסיון שנלמד דרך גזע העץ

במרומי משגב עם, עופר מושקוביץ – המוכר לכל חקלאי הגליל כ"פושקו" – מנהל 400 דונם של אבוקדו במרחק של 120 מטר בלבד מהגדר. המטע שלו כולל זנים ותיקים לצד נטיעות חדשות כמו פינקרטון, אטינגר, ריד, וזנים חדשים כגון ג'אם, מלומה וארד.

פושקו משתמש בניסיון שלו כדי להציל חיים. הוא מספר על רקטה שהתפוצצה סמוך לאחד העצים: "הראיתי לעובדים את העץ הפגוע כדוגמה קלאסית. כל הרסיסים פגעו בגובה המרכז ומעלה. ב-40 הסנטימטרים התחתונים של הגזע, העץ נשאר נקי. הסברתי להם: אם אתה עומד, סיכוי הפגיעה הוא 100%. אם אתה נשכב, האדמה מגנה עליך. היום, כשיש אזעקה, הם ישר נשכבים ומסמנים לי 'אני לישון' – הם למדו את הלקח דרך העצים."

הגיבורים השקופים: העובדים התאילנדים

פרק מיוחד בסיפור העמידה של הצפון שייך לעובדים התאילנדים, שמפגינים מסירות מעוררת השראה. הם חיים בתוך המטעים 24 שעות ביממה, במגורים צמודים למיגוניות. "הלילות פה מאוד רועשים, ירי הרקטות לא מפסיק לרגע", מתאר פושקו. "למרות שהם כמעט לא ישנים בלילה מהרעש והמתח, הם קמים בכל בוקר מוקדם מאוד ויוצאים לעבודה בחיוך ובנאמנות שקשה להסביר."

פושקו מספר על שני עובדים שסיימו קדנציה וחזרו לתאילנד לפני שנים, ודווקא עכשיו, תחת אש, התעקשו לחזור למשגב עם. "הם מכירים כל עץ וכל צינור, ולא רצו לשמוע על שום מקום אחר. המסירות שלהם היא עמוד השדרה שמאפשר לנו להמשיך להחזיק את המטעים."

ריבונות נמדדת במזמרה

סיפורם של עמית ופושקו הוא לא רק סיפור על חקלאות, אלא על ריבונות. במהלך הלחימה נשרפו 40 דונם מהמטע של משגב עם, אך פושקו כבר נטע במקומם נטיעה צעירה. "העצים האלו חווים מלחמה מגיל חצי שנה", הוא אומר בגאווה. "לפני שבוע נולד לי נכד, ואני יודע שהוא יוכל להתגאות במטע שסבא שלו נטע תחת אש."

השותפות בין החקלאים לישובים שלא התפנו לבין העובדים הזרים שנשארו בחזית, מייצרת חומת מגן אנושית. כל טרקטור שחורש וכל מזמרה שגוזמת בגבול הצפון הם ההצהרה הברורה ביותר: החקלאות הישראלית היא קו הגבול האמיתי של המדינה.