המלחמה החדשה הזאת שמאיימת על כולנו לימדה אותי שאין לי יותר בית. אני לא יכולה לחזור למקום שעזבתי, אני לא שייכת עדיין לשום מקום חדש. אני ממשיכה לרוץ, ממשיכה לחפש. למדינה אין פתרון עבורי אלמוג חולות, חברת נירים, מחפשת מקום בעולם
*תמונה ראשית: אימא וילדה כבר לא כל כך קטנה. צילום: פרטי
הכול קורס
"….אף אחת לא עוזבת בית עד שהבית הוא קול מיוזע
באוזנך
שאומר –
תעזבי,
תברחי ממני עכשיו
אני לא יודע מה קרה לי
אבל אני יודע שכל מקום
יותר בטוח מכאן…."
ביום שבת החלה המלחמה (האחרונה, בינתיים) מול איראן.
התאריך היה 28.2.26 וחיי התמוטטו שוב, בפעם השלישית מאז 7.10. עושה רושם שבכל פברואר הכול קורס. הפעם פוטרתי מעבודתי במועד הכי נוראי. בנוסף, הפסיכולוג שלי עזב את המרפאה הציבורית שבה טופלתי ובהתאם למדיניות שלהם הטיפול שלי נפסק. וכך, באחת, נגדעו השורשים שהתאמצתי לגדל באדמה בשנה האחרונה, שורשים של יציבות כלכלית, של מקום עבודה מסודר וסדר יום שמחייב את כולם למאמץ, של ביטחון תעסוקתי והפרשות פנסיוניות, של יציבות רגשית ומענים מסודרים.
ואז גם פרצה מלחמה.
בעלי לשעבר התקשר אלי והפציר בי לבוא אליו הבייתה לנירים עם הילדים, הכלב ואימא שלי, שהתארחה אצלנו. שוב פעם כמו ב-7 באוקטובר, כולנו יחד ומלחמה.
בעלי לשעבר, חייבים לציין הוא איש נפלא, באמת אין לבבות כאלו בעולם כמו הלב שלו, אין נדיבות בעולם כמו הנדיבות שלו: "בואי", הוא אמר לי, "נצטופף אצלי. יש ממ"ד והירי לא מגיע אלינו כמעט בכלל, אתם בצרעה חוטפים אזעקות בלתי פוסקות, כל היום צריכים לרוץ למקלט הציבורי הלוך וחזור. בואי, את והילדים תהיו בטוחים".
לארוז תחת אש
כמה זה מוכר לגוף שלי לארוז תחת אש. עשרות פעמים עשיתי את זה. מאז שהילדה הייתה בת חצי שנה. אנחנו יודעים לארוז בעוטף. לנצל הפסקות בירי כדי להוריד תיק ומזוודה וכמה שקיות. למלא בבגדים לפי העונה, אנחנו זוכרים להכניס משחקים, וחומרי קריאה, תרופות גם למה שעוד לא קרה, ומאז ה-7 גם מגוון של כדורי הרגעה, נעליים כדי להלך, שמלה אחת שתהיה חצי יפה. אנחנו יודעים לרוקן את המקרר ולזרוק את האשפה, אנחנו יודעים תמיד לעשות לכלב סיבוב לפני הנסיעה, אנחנו יודעים לקחת את האוכל המוכן ולחלק את מה שלא לשכנה. אנחנו מתורגלים כמו חיילים בצבא שאף אחד לא יודע על קיומו. כשיש מלחמה, כשיורים טילים אנחנו קמים ונוסעים. לא נשארים. בורחים. כי הבית מסוכן.
אז ארזתי והעמסתי – שני ילדים שהם כבר לא כל כך קטנים, סבתא אחת מבוגרת משהייתה, ארבעה תיקים וכלב שכשעזבנו את הבית באוקטובר ההוא היה גור ששקל חמישה קילוגרם, ועכשיו הוא ממלא את תא המטען ב-50 קילוגרם של פרווה ולשון ארוכה ומטה את הרכב מצד לצד כשהוא מחליף תנוחה.
וכך נסענו בחזרה לנירים, תמונת מראה של הבריחה הבהולה ב-8 באוקטובר. חוזרים הביתה בחזרה בגלל שיש עוד מלחמה.
"אני שייך רק לכאן"
"….אף אחת לא עוזבת בית אלא אם הבית רודף אותך
אש בוערת תחת כפות רגליך
דם רותח בבטנך
אף פעם לא חשבת לעשות משהו כזה
עד שהלהב צרב איומים על צווארך…."
קיבוץ נירים חזר הביתה לפני חצי שנה. באוגוסט 25. רוב התושבים, ותיקים וצעירים, חזרו. בעלי לשעבר, חזר גם הוא לביתו. חלק מהחוזרים נחושים יותר מאי פעם שזה הבית. שלא יעזבו שוב. יש אנשים שבורכו בביטחון וידיעה. "אני שייך רק לכאן" אומרים לי רבים מהחקלאים שלנו. שדות הנגב המערבי משתקפים מעיניהם, האוויר, השקיעות הבוערות, המרחבים הפתוחים. "זה כמו הצומוד של הערבים", הם אומרים, "אנחנו שייכים לאדמה הזאת". אחרים נושאים את ערכי הציונות כנס: "לא יבריחו אותנו מכאן", "לא ניתן להם לנצח", "אם אנחנו לא נהיה כאן מי יהיה כאן".
אחרים חזרו רוטטים, מהוססים, מלאי ספקות, נחרדים עד מאוד מקולות המוות והחורבן שממשיכים להישמע מהרצועה, נושאים מבטם אל האופק מערבית לקיבוץ, עיירה שלמה ששוטחה על מגדליה ובניינה ומסגדיה. דבר לא חוסם את רוח המערב ככל שהעין מגעת. אותם אחרים אינם חדורי אמונה אבל הם נושאי תקווה – הם מעזים לבטוח מחדש באנשי כיתת הכוננות ששומרים על השערים, במפקדי הצבא שמבטיחים שלא יפקירו אותנו שנית. הם מתכווצים מהרעשים. משכנעים את עצמם שעכשיו אצלנו הכי בטוח, וחלקם, חלקם ניסו, חלקם לא רצו לחזור, חלקם ניסו לבנות חיים במקום אחר וגילו כמה זה קשה, כמה זה בלתי נסבל, איזה אובדן איום ונורא זה להישאר פתאום לבד בעולם, בלי כל מה שבנו לאורך שנים, בלי החיים שיצרו לעצמם, בלי החברים, בלי הקהילה, בלי המשפחה, בלי השכנים, בלי השייכות. גרים בארץ מוכרת ששפתה אותה שפה אבל היא שונה. כמה קשה להשתלב במקום חדש. לבנות חיים, כמה אנרגיה נדרשת. כמה זה קשה להסביר כל פעם מחדש, שחלפו שנתיים, אבל לא, אנחנו עדיין לא ישנים טוב. לא, אנחנו לא לגמרי חזרנו להיות מי שהיינו. לא, אנחנו לא חזקים כפי שהיינו. נשברנו. כמה קשה להסביר את השבר הזה, כמה אנרגיה נדרשת. אז הם ויתרו וחזרו הביתה. הם נועלים את הדלתות היטב, ומתבוננים למערב בחשש. מתכווצים מבפנים מכל קול פיצוץ, ובונים מחדש חיים בכל מה שיש להם.
ויש כמוני. יש את אלו שלא רוצים לחזור.
לב גדוש באהבה
"…את רצה אל עבר הגבול רק
כשאת רואה את כל העיר רצה לשם
השכנים שלך רצים יותר מהר ממך
הנשימות מדממות בגרונותיהם…."
שנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, והבית שלי עוד לא שופץ כולו כי אני לא מסוגלת לחזור ולהיות בו מספיק זמן כדי לרדות בקבלנים. הלב שלי גדוש באהבה לנירים, הקיבוץ הזה שרק בו אני מרגישה בית, שרק בו אני מרגישה שייכת. ממוקמת. שבו נמצא הבית שלי. שלי. המקום היחידי שיש לי בעולם. האנשים, האנשים הם געגוע מתמשך, הפנים האהובות הללו של אלו שהם משפחה. שמכירים אותי, שראו אותי בניצחונות ובכישלונות, שמכירים אותי מספיק כדי לצחוק עלי וכדי לאהוב אותי, וכדי לא לסבול אותי לפעמים, בידיעה מוחלטת שאני שייכת וחלק מהם, ממש כפי שאני חשה כלפיהם.
שנתיים וחצי אני לא מצליחה להיות בו מספיק כדי לפרוק ארגזים כדי לפנות את המחסן. ניסיתי שוב ושוב כי אני מתגעגעת. זה לא עושה לי טוב כי בו זמנית אני מרגישה סכנה מתמדת. האובדנים קרובים מידי. אני חיה עם ידיעה שלא נחלשת, זוכרת בכל רגע, בכל פינה מה אבד לנו. ומי. אני זוכרת כמה קרוב זה היה, אני רואה את טביעות רגליהם על הכריות שלי, את מגרת התחתונים הפוכה, חורי הרסיסים בקירות. אני רואה את הפנים של אלו שאבדו, את השברים של אלו שנותרו. הזיכרונות נמצאים בכל פינה.
ובכל זאת מלחמה. נדמה היה, למרבה האירוניה, שנירים זה המקום הבטוח במלחמה, כי במרכז יש טילים וריצות למקלט. זה נראה כמו הדבר האחראי לעשות עבור הילדים ועבור אימא שלי, לחסות בנירים עד יעבור זעם. אז לפני שבועיים נעניתי להזמנה של בעלי לשעבר.
וחזרתי לנירים.
כל עוד נפשי בי
"….אני רוצה הביתה
אבל הבית הוא לוע של כריש
הבית הוא קנה של רובה…"
חמישה ימים החזקתי מעמד לפני שנכנסתי לאוטו ועזבתי פעם נוספת את המקום שהיה הבית שלי, כל עוד נפשי בי, מקדמת בברכה את הטילים מאיראן, את הריצות למקלט הציבורי, ואת הלילות נטולי השינה. חמישה ימים.
במשך חמישה ימים פעם אחר פעם נשמעה האזעקה של הצבע האדום, אנשי כיתת הכוננות שוב עומדים בשער, מדים ורובים, ואפודי מלחמה, פיצוצים מעזה, ריצות לממ"ד, כולנו ביחד. ואני רחוקה מהבית שבניתי לי מאז.
לאט לאט הלכתי והתנתקתי. בשפה המקצועית קוראים לזה דיסוציאציה. הלכתי והתרחקתי ממני, איבדתי תחושת מוכרות ושייכות, תחושת הזרות שלי העמיקה. הרגשתי לא שייכת. שקעתי מתחת למים. אטומה רגשית. זרה לעולם שהיה לי פעם. הרגשתי שאני מתנהלת בעולם אחר, שבו אני חלשה, עולם חליפי. לא זכרתי עוד מי אני ומה אני. כל הכוח שתת ממני. ומה שמילא אותי היו ייאוש ועצבות. לא זכרתי עוד את החיים שלי. כאילו ערפל כיסה הכול. לא זכרתי איך מרגישה המקלחת שלי בבית. לא הרגשתי שאני אוהבת אנשים או קשורה אליהם חוץ מהילדים.
בהמשך הגיעו התקפי זעם, בעיקר על הילד, חוסר אונים ועצבות, עמוקה ובלתי פוסקת. המצב הלך והחריף. הרגשתי שאני עומדת להיאבד בתוך העננות הזאת. ביקשתי עזרה ממערכת החינוך, שיסייעו בינתיים עם הילדים, נעניתי בשלילה. פניתי למזכיר הקיבוץ נואשת, הוא השיב את פני ריקם. נותרתי לבד. הולכת ומאבדת את שפיותי, רחוקה מעצמי, הילדים תחת אחריותי. הזעקתי את הפסיכולוגית שלי מהעבר, שלחתי הודעה לפסיכיאטר המטפל, זרקתי חבלים מתוך התהום החוצה, ובסוף נכנסתי לאוטו ונסעתי רחוק מהמקום שפעם היה הבית והפך לפי התהום הפרטית שלי.
וכמה זה כאב.
להבין, הפעם לתמיד, שאין לי עוד מקום בעולם. שמה שאבד לפני שנתיים וחצי, אבד לנצח.
אני לא יכולה לחזור.
בפברואר התפרסם דוח מבקר המדינה על שיקום העוטף, למרבה ההפתעה הדוח מצביע על כשל ניהולי-אסטרטגי, המדינה לא הגדירה בזמן מהו יעד השיקום ומהי הדרך אליו.
הממצאים החמורים ביותר הם לגבי הקבוצה שלי, אלו שלא מסוגלים לשוב לבתיהם. מתי המעט, לא יותר מ-10 אחוזים מהאוכלוסייה של העוטף. למדינה גם אין פתרון מוסדר עבורנו. אין מדיניות לשיקום קהילתי-אנושי-כלכלי של מי שלא חוזר.
תראו מופתעים.
ממשיכה לחפש
"…אף אחת לא עוזבת בית
אלא אם הבית גרש אותך לחוף
אלא אם הבית אמר לך
לרוץ יותר מהר
להשאיר את הבגדים
לזחול במדבר
לפלס דרך באוקיינוס
לטבוע
להציל
להיות רעבה
להתחנן
לשכוח מהי גאווה
ההישרדות שלך יותר חשובה….."
המלחמה החדשה הזאת שמאיימת על כולנו לימדה אותי שאין לי יותר בית.
אני לא יכולה לחזור למקום שעזבתי,
אני לא שייכת עדיין לשום מקום חדש.
אני ממשיכה לרוץ, ממשיכה לחפש.
אני עייפה מלברוח מהעבר אני רוצה לרוץ לעבר – לעבר עתיד ברור. לעבר ודאות. לעבר שייכות.
אני רוצה לכונן לי בית חדש. לא רק מקום מגורים, אלא בית. משפחה. קהילה. שייכות. אהבה.
במקום שבו לא אהיה רדופה על ידי צללי הזיכרונות.
במקום שבו תפרח בתוכי שמחה חדשה.
לא עוד גולה, עקורה, פליטה, מפונה, ניצולה.
שייכת. זו התפילה החדשה. ביטחון ושייכות. בית. במשמעותו העמוקה.
אלמוג חולות הייתה ב-7 באוקטובר חברת נירים ומנהלת קהילת ניר עם. מתגוררת בצרעה
הציטוטים הם מתוך הפואמה "בית" מאת ורסאן שייר (פליטה מסומליה שמתגוררת היום בלונדון) תרגמה: רעות בן-יעקב
