כשהמערכת המשפחתית סוערת וגועשת, לעיתים עד לכדי אלימות שאינה מתקבלת על הדעת – לאור סכסוך הנסוב סביב ענייני ירושה, משהו בסידור הערכים האוניברסלי, מתערער מיסודו
כששני אלמנטים אנושיים ומשמעותיים כל כך עומדים בקונפליקט גס וצורם אחד כנגד השני, מתקשה הדעת להאמין שהדבר אכן אפשרי. המערכת המשפחתית, שאמורה להיות למעשה המקום הבטוח, הנינוח והשמח ביותר; וירושה, שבבסיסה אמורה להיות לא יותר מאשר מעבר טבעי מדור לדור, מכיוון שאלו הם החיים. מתישהו הם באים אל סופם, וכך דור ההמשך אוסף אליו את המצטבר, וממשיך הלאה לזמן קצוב בלבד וחוזר חלילה. אבל כאשר המערכת המשפחתית סוערת וגועשת, ולעיתים עד לכדי אלימות שאינה מתקבלת על הדעת – לאור סכסוך הנסוב סביב ענייני ירושה, משהו בסידור הערכים האוניברסלי, מתערער מיסודו.
הצצה מהירה בצ'אט הכתבים של ערוץ החדשות, במרווח קצר של זמן מידיעה לידיעה, האירה שוב בזרקור עד כמה קלה היד להתרומם באיום, כשסכסוך משפחתי לא פתור ניצב על הפרק:
דיווח של העיתונאי אור רביד: "על רקע סכסוך ירושה: גבר מכפר יונה נאשם באיומים, הטרדה טלפונית והסגת גבול כלפי שתי אחיותיו, לאחר פטירת אימם. לפי האישום, במהלך יום אחד התקשר הנאשם לאחת האחיות 258 פעמים ושלח לה הודעות מאיימות: 'אני אשחט אותך. אני לא רוצה כלום, רק את הדם שלך".
דיווח של העיתונאית יולן כהן: "רצח כפול בשרון: בני הזוג היו בדרך לעבודה – ונורו למוות ברכבם… לפי מידע ראשוני, גורמים במשטרה סיפרו שהרקע לרצח הוא סכסוך בין משפחות על קרקעות בקלנסואה…"
אין קריטריונים לאלימות
אני חוזרת ואומרת שנושא היורשה רחוק מלהיות עניין טכני או כלכלי בלבד, והלוואי שכך היו פני הדברים. אלא שנושא הירושה מחבק בתוכו המון מרכיבים רגשיים, שטמונים אי שם בהיסטוריה הרגשית של דור הילדים. סביב שולחן הגישור יוצאת לא פעם חשבונייה דמיונית, כזו של פעם, שבה כל אחד מהאחים מזיז את החרוזים מצד לצד. "לאחי שילמו שכר לימוד לתואר ראשון ושני, ואני לא למדתי," וכך חרוז עובר לחזקתו של האח המשכיל, ולא משנה שהאח המזיז זכה לעזרה יומיומית בגידול ילדיו. עזרה שערכה הכספי והרגשי עצום. "אחותי גרה עם ההורים כל השנים," וכך שוב נע לו חרוז לטובתה של האחות, ולא משנה שהיא זו שתמכה בהורים באותן שנים ממש. כשגם כאן מדובר בעזרה כספית, שלא לדבר על הפן הרגשי של עזרה המושטת מצידה של בת להוריה.
כשילדים מתיישבים סביב "מדורת הסכסוך" – הם כמעט תמיד חוזרים להיות ילדים; וזה לא משנה אם הם בני 50, 60 או 70. ברגע אחד הם הופכים להיות הילדים הנצחיים של הוריהם, והירושה או כל נושא אחר שניצב במרכז המחלוקת, מתרחק מדיון על נתונים בלבד, ומתלקח למחלוקת שמבעירה אצל כל אחד את האש הפנימית.
אין קריטריונים להיווצרותה של אלימות, היא עשויה לצוף מפינות בלתי צפויות. הייתי עדה לכך יותר מפעם אחת. לפעמים היא מקבלת צורה של אלימות מנומסת המשתלחת בשפה קשה בין האחים, ולעיתים היא נוקבת וחריפה באמירות שעוקרות משהו מהלב. למילים יש משמעות, ועד כמה שהגישור הוא כלי נהדר ואפקטיבי לפתרון סכסוכים משפחתיים, אני מודעת לעוצמתן של מילים קשות, וליכולתן להיצרב לנצח בליבותיהם של האחים.
האחיות עזבו את הטון הנינוח
לא היה כל סממן קלוש לכך שהמחלוקת בין שלוש האחיות תצא מגדרה. הטיפוח, הלבוש ובעיקר הטון הנינוח שבו דיברו האחיות אחת לשנייה, השתלבו כסממן המנבא תהליך חיובי; ולכך שנמצא את הפתרון למחלוקת. אומנם האתגר היה עצום, כיוון שהוריהן כבר לא היו בחיים; ובמשך למעלה מעשור התגוררו האחיות בנחלה בסידור שנשאר מהזמנים שההורים עוד היו בחיים.
כך עד שיום אחד השתנתה המפה של כל אחת מהן. אחת הייתה זקוקה למזומנים בדחיפות, כדי לדאוג לעתיד ילדיה. השנייה התגרשה וחשה רצון לשנות את סידור המגורים, כך שתוכל לחוש את בית הוריה דרך קורת גגם, והשלישית עשתה תחשיבים כלכליים שהיו ברורים, וסימנו את דרכה באופן מוחלט.
מפגש התפנית, בו עזבו האחיות את הטון הנינוח, הופיע בצומת משמעותי של הגישור. במשך שעתיים התהלכנו בתוך מרחב האפשרויות העומדות בפניהן, ועוד הוספנו להן אפשרות חדשה. אבל אף אחת מהן לא הייתה מקובלת על כולן. כעבור אינספור סבבים של ניסיונות, כשהטלפון של האחות האמצעית צלצל, היא זינקה על ההזדמנות לקחת פסק זמן ועשתה צעדיה החוצה כשהטלפון בידה.
"לאן את הולכת?" התפרצה לעברה הבכורה בזעם וחסמה בגופה את דרכה החוצה. אלא שהאמצעית התעקשה להתקדם כשהיא דוחפת את אחותה, וזו השיבה לה: "עוד בבולגריה נתנה לך אימא לעשות מה שאת רוצה…"
ברגע אחד התהפכו היוצרות, כששתי האחיות דוחפות ומכות האחת את השנייה, והשלישית מזנקת להפריד בין השתיים בכוח ובזעם אישי משלה.
קשה לתאר את רגעי ההתלקחות, כיוון שהם התרחשו במהירות, והנה אלימות בלתי צפויה התרחשה לנגד עיניי. כמה קלה הדרך להניף יד כשהלב סוער, כך חשבתי לעצמי אחרי שהסערה שככה. הימים חלפו ולשמחתי היחסים בין האחיות חזרו למסלול מחודש ומזוקק אף מקודמו, מדי פעם אני נזכרת במשפט "עוד בבולגריה…" ובידיים שהונפו, ומקווה שהכתם מאותו אירוע הצליח לדהות.
האלימות גואה. אפשר לראותה מרוחה בכותרות החדשות מדי יום ביומו, ולפעמים אף במרווח זמן קצר מהידיעה הקודמת שפורסמה על אלימות. היא חוצה מגזרים, לאומים ומגדר. כמה קלה היא הדרך להניף יד וכמה עצוב שזה כך. ככל שעוברות השנים אני מבינה שאין דרך לעצור אותה לגמרי, ובכל זאת קיימות אינספור דרכים לייצר קרקע אחרת, לפחות במרחב המשפחתי, כזו שלא תדרדר את הקשר האישי והחם ותהפוך אותו לקשר לוהט מזעם. לדבר, לשתף, להיכנס לנעליו של האחר, להחליט לחמול כשקשה לסלוח, להתאמץ האחד בשביל השנייה, לזכור שהאדם מולי הוא אחי! להבליג – ועוד שורה ארוכה של דרכים. לא חייבים לבחור בכולן בו זמנית; אפשר פשוט לבחור באחת, ולהתקדם איתה בצעדים קטנטנים.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
