אבא שלי.
כמה זיכרונות.
אבא של טבע וחקלאות, שקם בחמש בבוקר לפרדס בשירה אדירה שמעירה את השכנים, או באמצע הלילה להשקות את המנגו בקרה, נותן את הנשמה בכל חלקה וחלקה.
מסתכל בגובה העיניים לכולם – מבררות, פועלים, הפקידות במשרד, פרדסנים – כולם כל כך אהבו אותך, ואתה הכי אהבת לאכול בחדר אוכל הקטן של הדרי השרון, עם פאיק, איסמעיל, יחזקאל והחבר'ה.
לימדת אותי לעשות רוורס עם טרקטור ועגלה והשווצת שאתה עושה את זה בעיניים עצומות; אמרת, רק מי שלמד בחקלאי יודע לעשות זינוקים מטורפים בעליה על הקירות של המאגר.
איך אהבתי להסיע אותך לבית האריזה בראש פינה. אני נוהגת בחשש בטריילר עמוס אתילן ואתה אומר לי לתת גז ולהפסיק לדאוג. עצירה קבועה במכולת בעפולה לאשל ולחמנייה ואז לפרדסים. בוצע בידיים פומלית או אשכולית אדומה ומהביס יודע מה אחוז הסוכר ומתי קטיף.
היית איש של חסד, שתורם כל כך הרבה. נתת לי להיות אחראית על זה, ולא הסכמת לדבר עם אף אחד שרצה להגיד לך תודה. ביחד אמרנו – לא נשכח לתת, ואז נשכח שתרמנו.
יומיים אחרי ה-7 באוקטובר ישבת אצלי ואמרת לי: נלה, אני לא מצליח להתאושש. קישרתי אותך לאחים לנשק וכמה השידוך היה מוצלח, אמרת שזה הציל אותך. תוך כדי גם העברתי לך את המשימות הכי משוגעות – מסלולי ריצה לנחל עוז, מכולה לבית הלל, מברגות ללבנון ומה לא… לפעמים הצטרפתי אליך לנסיעות. הרווחתי איתך בדרך זמן איכות, אח"כ משוויץ עם רוורסים מטורפים עם טריילר עמוס בציוד, ואיזהכיף היה לראות אותך פוגש את החיילים, מזהה את המושבניקים לפי לחיצת היד, תמיד בודק מיהם, והכי חשוב, מה עוד הם צריכים ובאיזה מרגמות הם יורים. לך תסביר להם שעד היום הקוד שלך הוא תמיד 890.
החודשים האחרונים ושלושת השבועות האחרונים במיוחד היו קשוחים, אבל אני זכיתי לשעות של חסד איתך.
בהתחלה היה לך כוח לשוחח ולחפור לי על משפחה, אחים ותוכניות לעתיד. ביום לפני שקרסת, הייתי איתך כל היום. כבר לא היה לך כוח לדבר, רק להקשיב. אמרתי לך שלום כשהלכתי, קראת לי, הסתובבתי ואמרת לי נלה תודה על הכל. זה לנצח יהיה המשפט האחרון שאמרת לי.
אבא, מורשת של אדם היא המשפחה, החברים והמעשים שהוא משאיר אחריו. אתה משאיר פה מורשת גאה ואוהבת, שתמיד תמיד תזכור אותך ותלך לאורך – אוהב אדם באשר הוא אדם, תמיד נכון להתגייס ולעזור, ותמיד תמיד תמיד שומר על רוח שטות חיובית ותעלולים אין ספור.
אוהבת אותך עד אין קץ,
נילי
