חג המשק ברמת רחל הוא הרבה יותר מאירוע לציון מאה שנות קיבוץ. בדרך ליצירת הפסטיבל "מאה שנים על ההר", שנערך בשבוע שעבר, יצאו חברי הקהילה לתהליך משותף של שיח, זיכרון, סטוריטלינג וחגיגה, שחיבר בין הדורות והעניק לסיפור הקיבוצי פרשנות עכשווית. במיוחד בתקופה מורכבת זו בה בוחנים בקיבוץ השיתופי שינוי באורחות החיים
*תמונה ראשית: חגיגת מורשת מפוארת עם המון גאווה. צילום: תומר קנין
חג המשק הוא תמיד נקודת ציון אשר טומנת בחובה רגע של התכנסות קהילתית סביב משימה, סביב אירוע משותף. לרוב בוחרים הקיבוצים לחגוג אותו במסורות ותיקות לצד חדשות, בחגיגת מורשת מפוארת ועם המון גאווה.
את רמת רחל פוגש המועד הזה בתקופה מורכבת. כקיבוץ שיתופי הם עוסקים בשנים האחרונות בבחינת גבולות השיתוף והשינוי. קיבוצים שכבר היו שם מכירים את זה: בחינת אורחות החיים ודיונים אסטרטגיים על המשך הדרך מעסיקים כעת את הקהילה, וקל זה לא.
היה לנו חשוב שהפסטיבל לא יהיה משהו שמפיקים עבור הקהילה, אלא עם הקהילה. במקום להתחיל מרשימת תכנים סגורה, בנינו מסגרת יצירתית שאפשרה ליצור, ליזום ולהביא את הסיפורים ונקודות המבט שלהם
וכך הקהילה הגיעה לנקודת הזמן הזאת כשנושא הלכידות החברתית והמחוברות מעסיקות אותה. ועכשיו, כאמור, רוצים לעשות רגע סוויץ' ולחגוג כולם יחד – בטח כשמדובר בקיבוץ משגשג, ותיק ומצליח.
אם מזהים אותו כהזדמנות, אירוע שכזה הוא גם פלטפורמה מעולה לשאול שאלות של זהות, של איך מחזיקים סיפור משותף, מהו השילוב המדויק בין העבר וההיסטוריה ובין ההווה, של החזקת הקולקטיב מול הפרט, מה התפקיד של כל אחד ואחת בסיפור – והאם סיפור של מקום הוא גדול יותר מסך חלקיו? רמת רחל זיהתה את ההזדמנות ועם התובנה הזו והרבה מוטיבציה, שינסה מותניים לטובת התהליך.
צוותים רב דוריים
הצוות הייעודי המוביל התכנס לחשוב איך ניגשים לאירוע ואיך יוצרים שילוב בין גאוות יחידה לאותנטיות קהילתית, איך רותמים את הקהילה לקחת חלק ובעיקר – איך יוצרים אירוע מותאם, חוגג ורלוונטי.
הם בחרו בפורמט של פסטיבל שזכה לשם "מאה שנים על ההר". יוצריו ואוצריו הם רועי מוסינגר ובן מיכאלי, שניהם בני משק שהיו גם חלק מהצוות שהפיק גם את חגיגות ה-90 במופע מרכזי גדול שלקחו בו חלק כמעט כל חברי הקהילה. "הבנו שאי אפשר הפעם לעשות עוד מאותו הדבר", אומר מוסינגר. "עשור בחיי קהילה זה הרבה זמן. דברים השתנו, יחסים השתנו… יצאנו לתהליך אחר. וכך נולד הפסטיבל המקומי".
מיכאלי מוסיף: "היה לנו חשוב שהפסטיבל לא יהיה משהו שמפיקים עבור הקהילה, אלא עם הקהילה. לכן, במקום להתחיל מרשימת תכנים סגורה, בנינו מסגרת יצירתית שאפשרה לחברות ולחברי הקיבוץ ליצור, ליזום ולהביא את הסיפורים ונקודות המבט שלהם.
הכל היה מונחה באמצעות תהליך שנוהל בצורה מתודית ומתוכננת, עם המון גמישות. הצענו לחברים להשתתף בסדנאות סטוריטלינג, סדנאות אומנות ותנועה, איסוף עדויות ופתיחת ארכיונים
התפקיד שלנו היה לחבר בין כל היצירות והיוזמות האלה, לתת להן מסגרת משותפת ולשבץ אותן בתוך ארבעת המרחבים של הפסטיבל – היסטוריה, מקום, ילדות וחגיגות. בסופו של דבר, הפסטיבל לא מספר סיפור אחד על רמת רחל, אלא מאפשר לפגוש הרבה סיפורים שונים, שיחד יוצרים תמונה רחבה יותר של המקום".
יש היסטוריה מפוארת
בפועל, מוסינגר מסביר, "כמובן שהכל היה מונחה באמצעות תהליך שארך מספר חודשים ונוהל בצורה מתודית ומתוכננת, עם המון גמישות בדרך. הצענו לחברים להשתתף בסדנאות סטוריטלינג, סדנאות אומנות ותנועה, איסוף עדויות ופתיחת ארכיונים. הקמנו צוותים משולבים, רב דוריים, לכל אחד ממתחמי הפסטיבל – וכך קיבלו חברי הקיבוץ הזדמנות לספר את המקום דרך העיניים שלהם.
לא רק דרך ההיסטוריה הרשמית אלא דרך הזיכרון האישי שקודם כל מייצר חיבור אבל גם מייצר סיפור קולקטיבי שהוא ממש פסיפס חשוף, אמיתי, כנה ומאוד ומאוד מרגש".
הסדנאות והעבודה הרצינית על החג יצרו אקו-סיסטם של פיוס, הכלה וקבלה. מאחר והם רצו תוצר עמוק, המשתתפים נדרשו לקבלת דעות שונות, להקשבה ולעלייה על תדר חדש. זה עבד.
הטיימינג נוצל נכון וממש ייצר, לדבריהם, הזה תהליך "טיפול קהילתי". "ופתאום ראית איך מהמקום האישי, כשמאפשרים מרחב – אנשים מגיעים מיוזמתם לקחת חלק והרבה יותר מזה – הופכים לשותפים אמיתיים ליצירה ולהפקה", מעידים יוצרי הפסטיבל. "ופתאום גם נוצרו חיבורים מאוד מעניינים. בין אנשים שאולי ביום יום פחות מסכימים – פתאום הם מתכנסים יחד. יוצרים יחד. מחזיקים יחד משימה משותפת עם המון מרחב אישית לדעות שונות". וזה שלכם.
"הדבר הכי מדהים בזה שבסוף התוצר הוא שלנו, מהבית. ממה שאנשים בחרו לשתף ולהביא לשולחן. והתוצרים השונים האלו שנוצרו לאורך הדרך מתנקזים לפסטיבל שלם שנעשה בכוחות עצמנו, לקחו בו חלק מעל 180 חברים ותושבים ואפילו הדור הצעיר, שרובם מחוץ לקיבוץ ונרתמו גם. הפסטיבל הזה חוגג המון את הדבר הזה שנקרא 'רמת רחל'.
ודווקא בדרך ההפוכה מהשטח, מלמטה למעלה – מייצר תנועה קהילתית ורחש בשבילים שמייצר המון גאוות יחידה".
בקיבוץ תמיד יש את השאלה הנצחית בטח סביב אירועים כאלה לגבי האיזונים שבין עבר לבין ההווה ואפילו העתיד – איך בחגיגת מאה כזו מצליחים לתת מקום לשלושת הצירים האלו?
מיכאלי: "לרמת רחל יש היסטוריה מפוארת, אבל לא רצינו ליצור אירוע שרק מספר מה היה כאן פעם. עניין אותנו לבנות פסטיבל שמזמין להסתכל על המקום דרך הסיפורים, הזיכרונות ונקודות המבט של מי שחיו וחיים בו.
לכן בחרנו לחלק את הפסטיבל לארבעה מרחבים – בכל אחד מהם השתבצו יצירות ומיצגים סביב נושא אחר, ודרכם אפשר להסתכל על רמת רחל מזוויות שונות. יחד הם יוצרים תמונה רחבה ומורכבת יותר של המקום".
המשך ישיר של ה-DNA
את התמורות שהתרחשו בקיבוץ לאורך השנים, מה שהם מכנים "אבולוציה ושינוי של קהילה לאורך הדורות" השניים תרגמו לתערוכת אומנות שלוקחים בה חלק 23 אמנים מהבית ("חלקם לא גרים בקיבוץ אבל הם לגמרי חלק בלתי נפרד") שאוצרת דליה קינן, גם היא חברת קיבוץ ואושיית אמנת ותיקה בזירה הקיבוצית.
"זאת אומרת שגם פה אפשרנו לדבר על עבר, הווה, עתיד דרך פריזמה של התפתחות ושינוי. אני חושב שזו אולי אחת התובנות החשובות ביותר של חגיגת המאה: מורשת אינה בהכרח שימור. לפעמים מורשת היא דווקא היכולת להשתנות.
רמת רחל נוסדה מתוך רוח של יצירה, יוזמה והתחדשות. היא היתה חדשנית וחלוצה מיומה הראשון על הקרקע. קיבוץ שאיתגר את הקונבנציה מאז ומתמיד. במובן הזה, הבחירה להפוך גם את חגיגות המאה לתהליך של חגיגה לצד התבוננות אינה שינוי כיוון, אלא המשך ישיר של אותו DNA. גם היום הקהילה שואלת את עצמה מה היא רוצה להיות. לא רק מה היא הייתה.
אז מה הולך להיות בפסטיבל?
מוסינגר: "הפסטיבל יפגיש את כל השכבות האלה יחד: מופעים רב דוריים, שובה של חבורת הזמר המיתולוגית, מתחמים אינטראקאטיביים שונים, הפאב הקיבוצי שיחזור לחיים ויצירת מחול חדשה שתעסוק באהבה למקום ולרעיון הישראלי – וזה אולי החלק החשוב ביותר בתהליך כולו. כי בסופו של דבר, אי אפשר לחיות רק בתוך רפלקציה. יצרנו פה חגיגה שיש בה משמעות והיא אינה מסתירה את המורכבות. להיפך. אולי דווקא היכולת לומר "אנחנו גאים במה שבנו, במה שבנינו", ובאותה נשימה, "אנחנו יודעים שלא הכול היה פשוט", היא ביטוי עמוק יותר של גאוות יחידה".
ואולי זו השאלה שרמת רחל מציבה לא רק לעצמה, אלא לקיבוצים רבים שנמצאים בצמתים דומים. מה קורה כשקהילה מפסיקה לראות את ציון הדרך רק כאירוע שצריך להפיק, ומתחילה לראות בו הזדמנות לעצור ולשאול מי היא.
הם עונים כך: "בסוף כולנו חלק מסיפור גדול יותר. על זמני, כזה שנמשך ועוד ימשך לאורך דורות ואנחנו רק נקודה בזמן בתוך הסיפור הגדול, פרק אחד מספר שעודנו נכתב. ולצד תהליך העומק שנעשה בעיצוב החוויה של פסטיבל המאה – היה לנו חשוב שאם כבר נקודה בזמן – בסופו של דבר קהילה צריכה גם לחגוג את מה שהיא, את מה שהשיגה, את עצם היותה. אז מגיע לנו לחגוג. כי מאה שנה זו גאווה עצומה".
