"כולנו סוחבים איתנו משהו"

מאז השבעה באוקטובר נדמה כי פוסט טראומה הפכה בניגוד לשנים עברו לנושא שמדברים עליו בגלוי, אולם השאלה מי אמון על הליך השיקום עצמו נותרה פתוחה. חיים הלד, ממושב בית זית, הוא מנהל קהילה טיפולית שיקומית של כ-300 מתמודדים בעמותת ״לא מפקירים פצועים בשטח״ מסביר מדוע מעטפת קהילתית היא כלי טיפולי בעל ערך עליון

*תמונה ראשית: בחווה הטיפולית שלנו זה בסדר להרגיש לא בסדר. באדיבות עמותת "לא מפקירים פצועים בשטח"

‏במשך שנים ארוכות הייתה הפוסט טראומה בישראל נושא שנאמר בחצי פה. פצועי נפש לא נראו ברחוב, כחלק מהיותם חלק מקהילת "השקופים", על אחת וכמה ברמת המענים עבורם, שכן לרוב מצאו את עצמם ללא אוזן קשבת ובהיעדר מענים טיפוליים.

אלא שאירועי השבעה באוקטובר לפני שלוש שנים שינו זאת, כנראה לתמיד. לאור מאות אלפי אנשים שהתגייסו לשירות מילואים ממושך, בתוספת לקהילות שלמות שחוו את 7 באוקטובר מקרוב, ניכר כי אותו תחום הוקפץ אל קדמת הבמה. השיח אמנם התרחב, אבל השאלה המעשית שעדיין נותרה פתוחה, היא מי בונה לאותו פצוע או מתמודד נפש את מסע השיקום ומלווה אותו לאורך שנים, שאלה שהתשובה עליה גם היום עדיין נותרה לעיתים מעורפלת.

‏חיים הלד אינו מתמודד עם פוסט טראומה, ובכל זאת כבר עשור שהוא נמצא בתוך השדה הזה. הלד (46), ממושב בית זית שבהרי יהודה, מנהל את עמותת "לא מפקירים פצועים בשטח – קהילה טיפולית שיקומית".

הלד עצמו נולד, גדל ומתגורר בבאר שבע, אב לארבעה, לוחם ומפקד שמשרת עד היום במילואים לאחר שירות סדיר בחטיבת גולני. מאז 7 באוקטובר צבר קרוב ל-500 ימי מילואים, וזאת במקביל לניהול העמותה. לפני כן היה שותף במשרד לייעוץ אסטרטגי וקריאייטיב שעבד עם ארגונים ציבוריים וחברתיים גדולים, בהם רשויות מקומיות, האוניברסיטה העברית ובית החולים איכילוב.

‏הדרך שלו אל התחום, כפי שהוא מספר בראיון מיוחד עימו עבור "קו למושב", עברה דווקא דרך הביוגרפיה הצבאית שלו. הוא התגייס ב-1999, עוד בתקופת רצועת הביטחון בלבנון, שירת רבות ברצועת עזה, לרבות בציר פילדלפי וביישובי האזור, כשבמרוצת השנים למרבה הצער גם איבד חברים. השירות הסדיר שלו נחתם במבצע "חומת מגן" בראשית המילניום, אשר נצרב בתודעתו לאחר שאיבד את אחד מחבריו הקרובים. "אני לא עם פוסט טראומה, אבל בטח היום כשאני מבין את הנושא הרבה יותר לעומק, אני מבין שיש סקאלה מאוד רחבה שכל אחד מאיתנו נמצא עליה. בסוף, כולנו סוחבים איתנו משהו," הוא מציין.

"זה בסדר להיות לא בסדר"

‏העמותה אשר על ניהולה מופקד הלד בארבע השנים האחרונות לא נולדה בוואקום. כשנה וחצי אחרי מבצע "צוק איתן", לדבריו, התפרץ הסיפור של פוסט טראומה בקרב צעירים שיצאו פצועים בנפשם, בעוד שמענים איכותיים כמעט לא היו.

"הפתרון הכמעט יחיד שניתן היה בזמנו הוא טיפול פסיכיאטרי עד שבן אדם הופך לצל של עצמו ומשחררים אותו עד הפעם הבאה," מספר הלד את הסטטוס קוו העגום.

‏המועצה האזורית אשכול העמידה בהמשך מבנה, והפעילות עברה מחצר פרטית אל בית פרטי במושב צוחר. הלד עצמו הצטרף לעמותה כמתנדב ב-ב-2016, כשסך הכל הוא משמש כחבר מן המניין בה מזה כעשור. המטרה הראשונית לדבריו הייתה להקים כפר טיפולי שבמרכזו כלבייה, אבל במקום זה צמח עם השנים מודל אחר: קהילה טיפולית שיקומית שנועדה לראות את מתמודדי הפוסט טראומה בגובה העיניים, ולהיות שם עבורם מכל הבחינות.

‏בתחילת הדרך כוון המענה בעיקר למי שלא קיבלו ולא יקבלו הכרה מאגף השיקום במשרד הביטחון, אנשים בלי זכויות ובלי קצבאות, שאין להם אל מי לפנות. אלא שכיום התמונה התהפכה: למעלה מ-50 אחוזים מחברי הקהילה כבר מוכרים באגף השיקום, כאשר העמותה עצמה כבר מעניקה כיום מענה לכ-300 חברים, מתוכם 140 עד 150 אשר מגיעים בקביעות לימי פעילות מדי שבוע.

‏בניסיון להסביר את הערך המוסף שמספקת העמותה, משתמש הלד במסר חד ונוקב. "אנחנו לא עוד תחנה במסע השיקום, אנחנו אלה שמחזיקים את השיקום, אנחנו מסע השיקום."

לדבריו, המודל הייחודי של הקהילה נשען על מספר רגליים. ‏הרגל הראשונה היא טיפולית, ומקורה בצוות העמותה המונה כ-30 אנשי צוות, ובהם מטפלים קליניים ומנהל קליני, האמונים על אספקת טיפולים פרטניים וקבוצתיים. הרגל השנייה מתייחסת לבתים אותם מפעילה העמותה: ארבעה בתים בטוחים ומרכזי יום ברחבי הארץ, בצוחר שבמערב הנגב, בקיבוץ קבוצת שילר שליד רחובות, בתל אביב וכן מרחב בטוח במעלה צביה שבמועצה האזורית משגב.

‏יום פעילות ממוצע מתחיל במפגש עם הקהילה, ובמה שהלד מתאר כיציאה מן החוויה הקשה ביותר בפוסט טראומה, חוויית הבדידות. "אתם יכולים להשאיר את המסכה באוטו," הוא אומר למגיעים, ומוסיף שמדובר במקום בלי שיפוטיות או ביקורתיות: "זה מרחב שבו בסדר להיות לא בסדר."

לאורך ימי הפעילות מתקיימים מגוון אפשרויות לחברים, החל מטיפול קליני פרטני, סדנאות וקבוצות, מיינדפולנס, יצירה בציור, קרמיקה ונגרות, ולצידם טיפולים ברפואה משלימה כמו דיקור, עיסוי רפואי, רפלקסולוגיה, הומיאופתיה, שיאצו ושיטת אלכסנדר.

‏בשעה אחת בצהריים כולם יושבים לאכול סביב אותו שולחן. בתוך חדר הטיפולים נמצאים מטפל ומטופל, אבל סביב השולחן, מדגיש הלד, אין היררכיה והצוות הוא חלק מהקהילה. ההשפעה של זה פועלת בשני הכיוונים, שכן לאחרונה פורסם מחקר שנערך יחד עם אוניברסיטת בר אילן ובו מתארים המטפלים כיצד המרחב הזה מונע אצלם שחיקה ובונה את החוסן הנפשי שלהם. "קורה כאן משהו שלא קורה בשום מקום אחר," אומר הלד. "זהו לא קסם, אלא חלק ממודל סדור שמוכיח את עצמו בכל פעם מחדש."

הרגל השלישית היא הקשר שנשמר בין החברים במהלך המפגשים. העמותה מפעילה כמה מעגלי קשר, כאשר העיקרי שבהם נקרא "חבר טלפוני": כ-50 מתנדבים מוכשרים ומודרכים, כל אחד מלווה חבר או שניים מהקהילה ומקיים קשר רציף עימו לפחות אחת לשבוע, עם התחייבות למינימום שנה והדרכה בזום אחת לשבועיים. "המטרה היא להישמר עם אצבע על הדופק, לחזק את תחושת השייכות, וחשוב מכל – להזכיר לאותם אנשים יקרים שיש מישהו חושב עליהם ורואה אותם על אמת," הוא מבהיר.

‏הרגל הרביעית היא זו שהופכת את כל היתר לאפשרי, לדברי הלד. בעמותה "פועלים במדיניות של דלת פתוחה, אין אותיות קטנות. אצלנו אין צורך בדרישה להכרה משום גוף רשמי, בלי עלות ובלי הגבלת זמן. לשמחתנו, התוצאות מדברות בעד עצמן. בעוד שתהליכים ארוכים בתחום נמשכים חודשיים או שלושה בבית מאזן או בחוות חוסן, בקהילה שלנו יש אנשים שזוכים לליווי כבר קרוב לעשור. רובם המכריע נשאר גם יותר משנה."

‏הלד מצביע על נקודת הכשל של הרצף הטיפולי. מי שמסיים תהליך במסגרת חוץ, לדבריו, מוצא את עצמו כבר שבועיים לפני הסוף בלחץ מה יהיה אחר כך, שכן אף אחד לא מחכה לו בחוץ. בעמותה, לכל חבר יש את היום שבו הוא מגיע, יום קבוע שהופך לחלק מהלוז השבועי שלו לאורך שנים, כשבשאר הזמן הוא מצליח להחזיק את חיי משפחה ועבודה."

ובכל זאת, אותם מתמודדי פוסט טראומה ניצבים מול מציאות מאתגרת מאוד לאורך שארית חייהם.

"זה נכון. אדם מוכר מקבל זכויות, קצבאות וטיפולים, אבל אחר כך נדרש להרכיב לעצמו את התהליך השלם: אם זה לאתר מטפלים, לבדוק שהם מתאימים, לקבוע תורים ולעמוד בהם. אותו בן אדם עם פוסט טראומה צריך גם לדעת מה הוא צריך, גם לבנות לעצמו את התהליך, גם לתכלל אותו וגם לעמוד בו. בפועל, ללא גוף שמלווה ומנחה אותך לאורך הדרך, זה כמעט בלתי אפשרי."

‏ההבדל, לדבריו, טמון במערך המתכלל של העמותה. "יש בעמותה אנשי מקצוע מנוסים שבאים במגע זה עם זה, פוגשים את אותם אנשים בארוחת הצהריים, בסדנאות, בקבוצות התהליכיות ובשיחות הטלפון עם הבית. במילים אחרות אנחנו רואים את החברים כאן בראייה כוללת של 360 מעלות. זה לא מובן מאליו."

‏האם אתם זוכים לתמיכה מהמדינה?

‏"בכל תחום שאני מכיר, בסוף החברה האזרחית היא זו שנמצאת בשטח ומספקת את הפתרונות שהשטח זקוק להם. למערכת גדולה כמו משרד ממשלתי, קשה מאוד לראות את השטח ולהיות גמישה מספיק בשביל לספק מענים יעילים."

‏מהם ערכי העמותה שלכם?

‏"הערכים שלנו נסובים סביב ערכים של הקהילה, אבל מה שעומד בבסיס הוא הרצון לאפשר למי שצריך את העזרה שהוא זקוק לה."

‏יש מודל דומה במקום אחר בעולם?

‏"אנחנו בקשר גם עם ארגונים בארצות הברית, אנחנו לא מכירים מודל כזה אפילו שם."

זה לא סוד שמאז אותה "שבת שחורה", אנחנו מתמודדים עם גל הולך וגובר של מקרי אובדנות ואירועים קשים אחרים בקרב מתמודדי פוסט טראומה. עד כמה התופעה הזו מדאיגה אותך?

"אין לי את הנתונים המלאים, אבל אנחנו יודעים על יותר מ-120 לוחמים וחיילים בסדיר ובמילואים שהתאבדו מאז פרוץ המלחמה. מדובר במספרים עצומים, שכן כל אחד הוא עולם ומלואו. אנחנו לא רואים אנשים כסטטיסטיקה. בסוף, אנחנו מבינים שכל עוד אנחנו עוסקים רק בטיפול ובשיקום, אנחנו עומדים לטבוע בצונאמי הזה שאפילו עוד לא התחיל של אותם מתמודדי פוסט טראומה. צריך לזכור שאנחנו עדיין בתוך האירוע הזה כבר 3 שנים. מחובתנו כמדינה לייצר תכניות מניעה אפקטיביות שיספקו את המענה הנדרש. כתבנו בעמותה תכנית פשוטה ליישום שאינה דורשת כמעט משאבים. אין לי ספק שבמידה ונכיל אותה היום, יתכן שבעוד 5 שנים נצליח לבלום את הגל הזה. התחלנו לפנות לגורמים רשמיים כדי לקדם הצעת חוק בנושא, כולל פיילוט שהופעל באחת מחטיבות החי"ר במשך ארבעה חודשים בשתי פלוגות סדיר. התוצאות שלו היו הרבה מעבר למצופה. החטיבה מדדה תחושת חוסן אצל החיילים, שתי פלוגות שעברו אותה מול שתי פלוגות שלא עברו אותה, והתוצאות היו מרחיקות לכת, מה גם שמדדי החוסן שנמדדו הראו שחיילים שעברו את התכנית, תחושת החוסן שלהם עלתה בעשרות אחוזים מעל הנורמה המטכ"לית."

לאן מועדות פניה של העמותה בשנים הקרובות?

"היום, אחרי שאנחנו מבינים עד כמה המודל שלנו משפיע לטובה על אנשים, ומאפשר להם לא רק להשתקם, אלא גם לצמוח מהפוסט טראומה, השאיפה והחזון שלנו הם להקים בית שכזה בכל רשות ועיר. הרעיון הוא לאפשר לתושבי המקום ליהנות מבית אמיתי, במלוא מובן המילה במקום המוכר להם, ולאפשר להם לנהל חיי שגרה במקום בו הם חיים. ב"ה בשביל להצליח בדבר הזה, לא נוכל להמשיך להסתמך רק על פילנתרופיה. נזדקק למדינה, לרשויות המקומיות ולאגף השיקום, שייקחו אחריות ויהיו שותפים למהלך הזה."