רוצים להיות שכונה או שרוצים להחזיק באמונה. לכל דרך יש מחיר. להבנתי , המחיר של הפיכת היישובים לשכונות היא דרך הסיום של המפעל הציוני שלנו, סיום הרוח הקיבוצית וסיום תפקידינו בחברה הישראלית.
התנועה הקיבוצית והקיבוצים חייבים לבחור דרך: במהלך הקמפיין הכרתי לא מעט קיבוצים שמזמן כבר (לפחות לתפיסת חבריהם), אינם קיבוץ. השאלה מהו קיבוץ זהה כמעט זהה לשאלה מהי ציונות? שכן כנראה חולשתה של התנועה והרגולציה יצרו צורת חיים שונות ומשונות בתוך הדבר הזה שקוראים לו קיבוץ.
כיום כל קיבוץ לשמחתנו עושה "שבת" לעצמו ואולי טוב שכך, מציאות נוצרה מהעובדה כי מנהלי הקיבוצים לא רוצים תכתיבים מגובה, מה גם שיש לא מעט תהליכים שאינם ניתנים לעצירה מסיבות משפטיות, יורשים שביתם מחוץ לקיבוץ מקבלים זכויות קנייניות, והרכבת כבר מזמן יצאה מהתחנה. כאשר נעלה לרגע ל-50 אלף רגל למעלה, נצליח לראות את התמונה במלואה, וחברים והמגמה היא ברורה – הקיבוצים יהפכו במהרה ליישובים קהילתיים.
הקיבוצים מוותרים על הכנסות העבודה בגלל הקשיים האובייקטיביים, שירותי הקהילה הולכים ונסגרים, הערבות ההדדית תלך ותרד ותישאר סיסמא בלבד כי ממילא כבר יש צבירה פנסיונית לכולם, אמצעי הייצור יהפכו להיות של קבוצה סגורה של חברים, ובבית יתגורר המרבה במחיר, ובעצם הקיבוצים הופכים בצעדי ענק מיישוב קואופרטיבי שיתופי, ליישוב קהילתי לכל דבר, עם סממנים שיתופים במקרה הטוב. אין לי ספק שחולשתה של התנועה הקיבוצית והנרטיב של חלק מדור המנהלים שיש לפרק את הקיבוץ ויפה שעה אחת קודם, יהפכו את הקיבוצים לשכונות ווילות מפוארות, והחברים יהיו משפרי הדיור מהערים הסמוכות, וכן, בשכונות אלה בתי ילדים הומים בתינוקות, וכן, התושבים יתקבלו לחברות "מלאה" שככל הנראה לא יהיה לה שום ערך. התנועה הקיבוצית תהפוך במהותה להיות גוף לובינג (רק עם יותר כסף) ותתגאה בכמות הילדים וביציאה המפוארת ממשבר הקיבוצים, וביישובים המוריקים ואולי השלט עם המילה "קיבוץ" עדיין ישאר כי לאף אחד לא יהיה אומץ להורידו.
התנועה הקיבוצית והקיבוצים חייבים לבחור דרך
אומרים לי לא מעט – אבל מה רע ביישוב קהילתי ואתה לא מבין שהקיבוץ כבר מת, לשאלה זו אני עונה שרעיון לא יכול למות, האמונה יכולה למות, רעיון יכול להשתנות ולהתחדש. האמונה האישית הפנימית החזקה שלי היא בצורת החיים הזו, הרצון העז שלי היא להשאיר לילדיי את מה שאני זכיתי לקבל, במקום שילדיי ימשיכו את מפעל החיים של דור המייסדים, פשוט לא יהיה להם מספיק כסף להמשיך לגור בקיבוץ ויאלצו לפנות את מקומם למשפרי הדיור מהעיר, שהוריהם חסכו או שעשו לביתם מספיק שנים, ולא נתנו את מה שיש להם לקיבוץ כמו הורי.
מפעם לפעם אני נוהג להזמין לארוחת הצהריים את בכירי המשק, בכדי להסביר להם את תפיסת עולמי. לפני שבועיים נפגשתי במסעדה ירושלמית עם אחד מפקידי הממשל המשפיעים במשק הישראלי (שמו שמור במערכת). שאל אותי הבכיר, ליאור למה אתם רוצים לפרק את הקיבוצים? אתם לא מבינים שאם לא תהיו קיבוצים לא תוכלו להמשיך להצדיק את המשך קיומכם, ולא תוכלו להמשיך לקבל את ההטבות להם אתם זוכים בצדק מהמדינה, וחמור מכך, לא תוכלו לשמור על נכסי הרוח שלכם כמו על החגים, הרוח והצביון הייחודי שהמצאתם.
כמובן שעניתי לו שהקיבוץ חייב להמשיך להיות קיבוץ, ואנו לא רוצים להמשיך לפרק אלא להיפך, אנו נמשיך לחיות חיים של שותפות וחקלאות, הסברתי לו שהקיבוץ מהגדרתו שייך לחבריו ואני מניח שרוב הגדול של החברים רוצים להמשיך להיות קיבוץ לפחות במתכונת הקיימת, ואף להגדיל את השותפות, הערבות הדדית ולחזק את הסולידריות החברתית, וכן לצד זה הם מוכנים לקחת על עצמם את החובות הטמונות בכך ולא רק ליהנות מהזכויות.
אבל אותו פקיד שהטיח בי את הדברים צודק כמובן – אי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. התנועה והקיבוצים חייבים לבחור דרך. רוצים להיות שכונה או שרוצים להחזיק באמונה. לכל דרך יש מחיר. להבנתי המחיר של הפיכת היישובים לשכונות היא דרך הסיום של המפעל הציוני שלנו, סיום הרוח הקיבוצית וסיום תפקידנו בחברה הישראלית. אני חושש שלנוכח חולשתה של הנהגת התנועה הקיבוצית והיעדר דרך, ימשיכו מנהלי הקיבוצים להתמודד בכוחות עצמם בשאלות מה טוב לנו ומה ייעל את העבודה, ומובן שכמעט אף פעם שיקולי התנועה בכללותה או ההסתכלות ארוכת הטווח אינם נלקחים בחשבון הפשוט.
מדיניות "השמיים הפתוחים" (גוף שתפקידו לדאוג להיעדר מכשולים רגולטורים) של התנועה הקיבוצית, אינו מוכיח את עצמו. התנועה לא למצליחה לייצר שמיים פתוחים, ואנו חווים מהלומות פעם אחר פעם ממוסדות המדינה. זה קורה מכיוון שחיל אוויר או צבא לבדו, אינו יכול מבלי מדיניות ברורה של הדרג המדיני. חברים, באם נמשיך כך, יתגברו ויצמחו הקונפליקטים. כל אחד ימשיך למשוך את השמיכה הקצרה לכיוונו משיקולי ראיית תמונה צרה. בהיעדר דרך והגדרת זהות ברורה, אנו נמשיך להתקוטט האם התנועה הקיבוצית היא גוף אחזקות או תנועה רעיונית ערכית, האם צריך תנועות נוער ואמירה חברתית, או שמע נסתפק רק בחומר ובאחזקות הכלכליות המרשימות של התנועה.
לסיכום – יכול להיות שהמציאות תהיה חזקה יותר ולא נוכל לשנות את כיוון, אבל אין לי ספק כי בעת הזו על כולנו לברר לאן היינו רוצים להגיע, לצקת תוכן ולהגדיר מחדש את התכלית וטעם הקיום, עלינו בכוחות משותפים לעשות ככל שביכולתנו להתקדם לכיוון הרצוי ולצורך כך צריך מגדלור המאיר למרחקים שלאורו אנו נלך, זה לצד זה, החברים והמנהלים, קיבוצי הפריפריה וקיבוצי המרכז, השיתופיים והמתחדשים, מגדלור שמאיר לחברה הישראלית ולמקבלי ההחלטות לאן פנינו, והמסר ברור וחד הקיבוצים עדיין קיבוצים, אנו חיים חיי שותפות, ערבות הדדית והסולידריות החברתית הינה סלע קיומנו.
ליאור שמחה, המעגל
