איילת רייך-מיכאלי

אני אוהבת לרוץ בין החממות של המושב. השעון המעורר מזמזם בשקט כדי לא להעיר הכלבים והחתולים שרובצים סביב מיטתי כמו חומה בצורה. הכל עוד חשוך. אני קמה בשקט, מדלגת מעל הגופים הישנים, לוקחת מפתח

הבטתי על ההתרחשות שבמסך מולי, ורק רציתי לחבק את ההמונים ואת חוכמתם * מ"האח הגדול" ועד ל"יורשים" יש לנו הכול! זו אמירה שבעיניי משקפת את ישראל ובין היתר מתייחסת לאוצרות הטלוויזיוניים שמשודרים אצלנו בפריים־טיים,

לילות אהבה בכנרת. צמח. טו באב. חג האהבה. קונצרטים של מוסיקת רוק. צעירים וצעירות, הופעות חיות, בירות, אלכוהול נשפך כמים, ג'וינטים, החום של הכנרת, זיעה והורמונים. פעם הייתה פה רכבת. פעם הייתה פה עיירה

ההיגיון הצבאי של הסמ"פ והשמאלנות המתפרצת של הדי בן עמר בהתנגשות בלתי נמנעת. השאלה היא רק אם זה יגמר בבכי או בצחוק  בעת שאני כותב את הדברים שכאן מתחולל ברצועת עזה מה שנקרא אצלנו

חבר אחד, קיבוץ אחד, מוסד לבוררות אחד, שלושה פסקי בוררות, שלוש ערכאות משפטיות חבר עינת ביקש מבית המשפט העליון רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד. הוא מבקש לערער על כך ש"המחוזי" דחה

חבר עין זיוון תבע את הכלבו על אי סימון מוצרים, קיבל בתגובה טענה כי הוא סובל ממחלות נפש ושגעון ובשל כך תבע בגין פרסום לשון הרע  שניים ניצים: האחד מפעיל כלבו ("סופר נוחות") בקיבוץ