לילית ברקת, שורדת שואה בת 87, היא ההוכחה שאף פעם לא מאוחר. בגיל 78 החלה לכתוב בלוג שצבר תאוצה והפך השנה לספר שהוא למעשה מסמך חשוב לדורות הבאים. המסר שלה: "תסתגלו להרגלים ולהלכי רוח
״בישלתי אוכל לחיילים? הבאתי להם קצת ריח ואוכל של אמא?״ אומרת לי אורה חתן, מדליקת המשואה ביום העצמאות, ממושב שתולה, שעל גבול הלבנון • מאז פרוץ המלחמה נותרה אורה האישה היחידה במושב שפונה והמשיכה
תכירו את מאמאטכ״ל – עמותה שנוסדה למען נשות מילואימניקים כמה חודשים לפני ה־7 באוקטובר • נעמה שייביץ היא הבולדוזרית שהגתה ויזמה את הקמתה, מתוך תפישה שאשת מילואימניק חזקה היא החוסן של המשפחה ושל הלוחמים
"הערב יורד על הקיבוץ והדשא הגדול מתכסה בשמיכות". עפרה בריל מעין השופט בזיכרונות ממישה, שליווה בכינור את צ'רלי צ'אפלין בשחור לבן, וצבי, מחנך חברת הנוער, שרשם כל סצנה עבור הנערים שנענשו והחמיצו את הסרט
ציוריה של רחל רבינוביץ מקיבוץ דפנה בתערוכתה "יומני עורף", שצוירו בתקופת המלחמה שלאחר 7 באוקטובר, מסנכרנים בין מראות "חוץ" לתחושות פנים ויוצרים צימוד בין הרס וכיליון לבין לבלוב ופריחה מחודשת *תמונה ראשית: רחל רבינוביץ, "סינתזה", 2024,
אנו מובילים מהלך של לכידות לאומית וחיבור בין חילונים ודתיים, בין בעלי השקפות פוליטיות שונות, שהמכנה המשותף הציוני, המגשים והקיבוצי גדול מהפערים ומגשר עליהם. מן הראוי שאת בשורת האחדות הזאת נישא לחברה הישראלית כולה
מי מבטא שנאה רבה יותר — הטראפיק ברשתות החברתיות או הטראפיק של הקרונית שבבסיס הדילמה הפילוסופית המטרידה? הרשתות החברתיות שינו את העולם. בעת ייסודה של פייסבוק הצהיר מארק צוקרברג שמטרתה היא לאפשר לאנשים למצוא
על אף שנקלטו במודל של הפרדה מבני הקיבוץ, בתוכנית לימודים ועבודה אחרת, ולמרות מתח מתמיד בין השתלבות לדחייה, בין הגעגוע לבית לאימוץ הנרטיב הקיבוצי, המסמכים הרבים מעידים על הכוח העצום והדינאמי שהיה לחניכי חברות
השנה זכו תשעה חיילים מקיבוצים באות מצטייני הנשיא, מתוכם חמישה חיילים בודדים במסגרת תוכנית "אימוץ בקיבוץ", המתגוררים בשלושה קיבוצים ובמושב ברחבי הארץ. הכירו אותם *תמונה ראשית: התמונות באדיבות המצולמים והמצולמות, ובאישור דובר צה"ל התנועה
