דעת יחיד

יש קו מחבר בין הסרט התיעודי על מדרשית נועם בפרדס חנה שהוקרן לאחרונה (ערוץ 11), לבין הפעילות הפרועה הבלתי חוקית והבלתי מוסרית של מי שמכונים נערי הגבעות, והשתלטות החרד"ליזם הסמוטריצ'י והבן גבירי על הממשלה,

מה לשבועון "מקור ראשון" ולמורשתו של בן גוריון?          נסעתי ברגשות מעורבים ל"וועידת הנגב" בשדה בוקר שהייתה בראשון שעבר. מרכז מורשת בן-גוריון חבר לשבועון "מקור ראשון" להכנת וניהול וועידת הנגב. חיבור שנראה לי בעייתי מתחילתו.

תקשורת צריכה לבטא השקפת עולם אחרת היא משעממת ולא רלוונטית. גם העיתונות הקיבוצית צריכה להיות כזאת כדי לעורר גלים זה לא מכבר התחולל בארץ ויכוח סוער סביב הצהרתו של שר התקשורת שלמה קרעי, על

אם יש שני נרטיבים, ציוני ופלסטיני, אולי יש גם שני נרטיבים שצריך ללמד בנושא השואה, יהודי ונאצי, וכל אחד יבחר למי הוא מאמין  האם יש ללמד במערכת החינוך על הכחשת השואה? תשובתי לשאלה זו

האם ניתן למגר את הטרור כל עוד יש ציבור מדוכא חסר תקווה? האם הפלסטינים יכולים לקוות לשיבה מלאה של פליטי 48? השאלה העיקרית היא האם מישהו בכלל חושב לשאול שאלות כאלה  צילום תמונה ראשית:

בשנת העצמאות ה-75 לישראל מדינת ישראל עדיין ניצבת מול אתגרים ביטחוניים רבים מחוץ ומבית, אתגרים שמצריכים לחזק את החוסן של האוכלוסייה ואת ההתיישבות בקווי העימות בכל רחבי הארץ. שמירה על גבולותיה של הארץ באמצעות

לילות אהבה בכנרת. צמח. טו באב. חג האהבה. קונצרטים של מוסיקת רוק. צעירים וצעירות, הופעות חיות, בירות, אלכוהול נשפך כמים, ג'וינטים, החום של הכנרת, זיעה והורמונים. פעם הייתה פה רכבת. פעם הייתה פה עיירה

מדינת ישראל לא תתקיים אם תהיה תלויה בצבא שכירים  בדיון המתקיים בכנסת ובציבור על "חוק הגיוס", יותר נכון על חוק אי הגיוס של החרדים, חוזרת ועולה השאלה האם אפשר ונכון להמשיך לראות את צה"ל

למי, למי יש יותר (ואולי פחות) כבוד?  לאחרונה קראתי מאמר בו נזכר המשפט "גלה כבוד מישראל". לרגע סברתי לתומי כי הכותב בחר להתייחס לתפיסת ארון האלוהים על ידי הפלישתים, כמסופר בספר שמואל א' (פרק

כבר זמן רב אני עוסק בשאלה של התנהגות "המון". לפני שאביא בפניכם ציטוט מפי זיגמונד פרויד על הנושא, חשוב לי להקדים ולהבהיר עמדה אישית על שאלת המחאה  אינני מתנגד למחאה למרות שאיני שותף לנבואות

זוהי איגרת זקן למוחה הצעיר. הלוואי שיקרא אותה  מוחה צעיר ברגעי מנוחה, יושב עם הדגל מקופל רגע לפני סערת היחד, לפני הנפת הדגל, המפגש הסוער עם השוטר והפגישה החברית עם האחר – האם תמצא

המחאה הנרחבת והנמרצת נגד ההפיכה המשטרית שמובילים נתניהו, יריב לוין ושמחה רוטמן, היא תופעה חיובית מרשימה, אבל המחאה לבדה לא תצליח לעצור את ההפיכה המשטרית הזאת כי יש למקדמיה רוב בכנסת  מקדמי ההפיכה המשטרית

מפורום קהלת דרך מחירי האננס ועד החלשת התקשורת, החינוך הממלכתי ומערכת המשפט. האומנם הכול הבל?  מה שקורה בישראל בחודשיים האחרונים הוא בלתי נתפס. קרב התגוששות ציבורי, שמעצים את השסע והניכור בעם. תהום עמוקה היוצרת

בגיליון "זמן קיבוץ" מ-2.3.2023 התפרסמה רשימתו של ידידי יוחנן בן יעקב מכפר עציון. בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת עמד יוחנן בראש תנועת בני עקיבא, כאשר אני עמדתי בראש תנועת השומר הצעיר. היו לנו

לנתניהו אין תכנית ולא מעשה  יש המשבחים את נתניהו כאיש הגות ומעשה, בעל עמוד שדרה, נוכחות ואחריות ציבורית, איש אשר גילה כושר עמידה גם באופוזיציה קצרת ימים, בעל נחישות לחזור ולהנהיג. לעומתו, מתחריו הפוליטיים

הידברות והסכמות – לא במחיר של כינון דיקטטורה  אפשר כבר לומר זאת בגלוי: החשאיות והדיסאינפורמציה האופפות את "פשרת הנשיא", בכל הנוגע למשבר הפוליטי והחוקתי הפוקד את ישראל בימים אלה, פוגעות בדמוקרטיה.   כדי לבלום את

"נתניהו, יש לנו חדשות עבורך – התלמוד אכן יהיה חוק המדינה!". רובנו, בתנועה הקיבוצית וגם מחוצה לה, איננו מודעים כלל למה שמתרחש ב"חצר האחורית" של המדינה ומה "מתבשל" שם. חשוב וחיוני שנדע  "נצהיר בגאון

יש צורך בהכרעה חד משמעית, אין מקום לפשרות במאבק על הדמוקרטיה  בשעה טובה הגענו לצומת ההכרעה, ותודה מקרב לב לנתניהו, בן גביר, לוין וסמוטריץ'.   אני לא ציני, אני מתכוון כאן לכל מילה – בזכות

בקלפיות של פרון לא מגבילים את המצביעים, רק כולאים את מנהיגי האופוזיציה קודם וסותמים להם את הפה נקראתי לדבר בהפגנה בעמק הירדן נגד הרפורמה המשפטית. עשיתי זאת בתחושה שזה דבר שחייבים לעשות. תוך שאני