הד ראייה

למרות שאין עדויות ארכיאולוגיות ליציאת מצריים, הזקן מבאקה אל גרבייה לא מרשה לאכול לחם בפסח. הדי בן עמר שופך חמתו   מתישהו באמצע שנות ה-80, ואני אז חבר קיבוץ צעיר יחסית לגילי היום, חבר צעיר

עבודה שוויצרית, מקלחת צרפתית ונקניקייה גרמנית. הדי בן עמר הוא איש העולם הגדול  קראתי בזמנו בעיתון שמדענים במתקן המחקר התת קרקעי שבסרן שבשווייץ, ליד ז'נבה, הצליחו ללכוד אנטי חומר למשך עשירית השנייה, ואין לי

הנוסעות שרמזו להדי שישמחו להכיר אותו מקרוב. מאוד  סיפרתי בטור של השבוע הקודם שבארבעים שנות נישואיי לחניה לא בגדתי בה ולו גם פעם אחת עם אישה אחרת. גם הזכרתי שם שהייתי מדריך טיולים לטורקיה

למה שחייזרים ירצו לברוח מכאן במהירות האור? הדי בן עמר מתפלסף (או אולי סתם מבלבל את המוח) מאז ילדותי המוקדמת הייתה בי חיבה לפילוסופיה, הגם שבילדותי לא קראו לזה כך. השם שנתנו לזה המבוגרים

סיפור שמתחיל בקבלן בניין רומני ובניו המוצלחים ומסתיים בשעות החמות, באוהל צבאי במדבר לקבלן הבניין אברהם-מרקו בלומנפלד מטרגו-ניאמץ שברומניה היו שמונה ילדים – חיים, ברי-דוב, מישו-מיכאל, איליקה-יחיאל, הרמן-צבי, פרידה, סבינה, ובן הזקונים – תיאודור-תודי. 

מה יש בסיפור הזה? דרבוקה, מוכר יהודי ומדריך טיולים עם לב רחב. מה אין בו? חשבונית  הטור מהיום הוא המשך רעיוני לטור מהשבוע שעבר בו סיפרתי סיפור מתקופת היותי מדריך טיולים בחברת "נתור" במקביל

כשהאתוס הציוני פוגש את המציאות הישראלית. הדי דואג שיהיה עם מה לנגב. את הדמעות  קראתי לאחרונה במדור התגובות של "זמן קיבוץ" שנציגות רשמית של התנועה הקיבוצית הצטרפה ליוזמה של המפלגה המתקראת "הציונות הדתית" ושל

אם במקרה נתקלתם בהדי, הוא מבקש מראש שתזכירו לו בבקשה מי אתם ומאיפה אתם מכירים אותו. זה לא שהוא דמנטי, זה פשוט שבגילו המוח נושא עודף מידע וזיכרונות לפני כשבוע נכנסנו חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני

הדי מעדיף אווירה אנושית חמה ברחוב על פני לבביות מעושה בבניין של טייקון  המילון האינטרנטי של גוגל מגדיר "קוריוז" כ"אירוע מבדח, אירוע משעשע".  במוסף יום שישי של עיתון "הארץ" יש מדור שבו מופיעות כתבות

סיפור עצוב מאוד על עזאם וחנות השמונצים שלו בשוק הפשפשים  את עזאם סְיוּרי הכרתי כשנינה בתי עברה להתגורר ביפו-שוק-הפשפשים בפעם הראשונה.  זה קרה ב-2015. לעזאם הייתה חנות ל"שמונצים", מיני שטויות וקישוטים לא מזוהים, שאותם

הדי בן עמר, בקרוב 70, נושא את הקמטים בגאווה, ושיקפצו לו כולם  לפני שבוע פרסמתי בפייסבוק את הפוסט הבא:  "אני מתאמן במכון הכושר בקלנסווה. במכשיר מולי מתאמן גבר צעיר בן 25-28, מנופח שרירים, גוף

איך משכינים שלום בית אחרי שנות נישואין ארוכות? למה הפסיד הדי במשחק "פינות"? טור ארוטי משובח  אני בן 68 כיום, מתקרב ל-69.   במהלך חיי היו לי היכרויות ויחסים כאלו ואחרים עם נערות ונשים צעירות

מנצל את הפריבילגיה של טור אישי להעלות כאן כמה מהשירים שכתבתי ב-40 ההשנים האחרונות סתם כדי לחלוק אתכם. מותר, לא? לחניה  עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֲחוּזִים שֶׁל  סְפִיקַת לֵב נִשְׁאֲרוּ לִי  אַחֲרֵי הַהֶתְקֵף, וַעֲדַיִן  אֲנִי מַצְלִיחַ

איש לא יאמר על עצמו שיצא פראייר או אידיוט ובכל זאת הלך הדי להחליף מזרן יוקרתי במזרן מ"אבו-מוך"  "דיסוננס קוגניטיבי" הוא מונח מתחום מדעי החברה וההתנהגות, שמכוון לכך שלפעמים אדם עושה בחירה או החלטה

למה קיבל בנו של הדי בן עמר צו הרחקה מתחנת הכוח ואיך זה קשור לרוח ההתנדבות הקיבוצית? הכול חלק מהמטריקס בשנת 2006 היה בני הצעיר אִילַי פעיל בארגון להגנת הסביבה והעולם "גרינפיס". מאחר שמילדותו

הדי בן עמר יצא לביקור בבית קברות של הביוקר בבואנוס איירס שהעלה במוחו כמה מחשבות מעניינות  אם יש מקום שבו המתים חיים טוב יותר מאשר החיים, בית הקברות של הריקולטה הוא המקום.  הריקולטה הוא

מה הקשר בין אסטרואיד, הומו סאפייאנס ואלוהים? ולמה חשוב לעבד את הגינה עם חיוך? להדי בן עמר הפתרונים  בתגובה לטור "חשבון נפש" שהעליתי כאן לרגל יום הכיפורים, טען אחד הקוראים במדור התגובות כנגד "סגנוני

הדי בטור נוקב על ספרים, סופרים ומספרים ולמה כנראה יש יותר כותבים ופחות קוראים  ב-1997 כתבתי את ספרי "בשם שמים", רומן דיסטופי על הפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה דרך קורותיה של משפחה מקיבוץ

הדי בן עמר מצטרף לבודהה במאבקו בסבל האנושי  לפעמים אדם סוחב תיק על גבו.   לפעמים הוא נושא אותו על כתפו.  לפעמים משא התיק נסבל,   ולפעמים סחיבתו נדמית קשה מנשוא   – יש רגעים כאלה.  ויש

איפה מעדיף הדי בן עמר לקרוא ספרי עיון ואיך זה קשור לנוהג של אביו לפתור תשבצים ברומנית? כל התשובות בפנים  מדי יום שישי אני נוהג לפרסם את הטור השבועי שלי מ"זמן קיבוץ" בדף הפייסבוק

 מה מזהם את הים חוץ מפלסטיק ואיך קשור אגזוז שנפל ליום הכיפורים? הדי בן עמר (לא) מבקש סליחה  לרגל יום הכיפורים הקדימו עורכותיו החביבות של עיתון זה ושלחו אל כל הכותבים הקבועים בו שאלון