הד ראייה

מה יש יותר, יהודים או דיכאוניים? למה טוב שלא היה ציפרלקס בתקופתו של קהלת? איזה ארון מתאים לדיכאוני הממוצע? להדי בן עמר יש כמה שאלות מעניינות, קצת חבל שהתשובות מדכאות  לאחרונה אני עובר אפיזודה

מי רכש כדורים בכספו? איך כובשים כפר עם תותח אחד? למה הלוחמים העיראקים היו קשורים בשלשלאות? המון שאלות. המון מטורפים  אין מה לעשות – יום העצמאות בשנים האחרונות מזכיר לי את הנכבה.  אולי זה

הדי בן עמר מסביר למה טוב שם טוב משמן טוב ועדיף כזה שמוצאו מזרחי  שואלים אותי מעת לעת איך קרה שמשפחה ממוצא רומני קרויה בשם שמוצאו מרוקאי, או אלג'יראי, או טוניסאי, ועל כן אני

טעם מרק העוף והקניידלעך של סבתא, תפילת שבת עם סבא ומלאך שהופיע בחלום. הדי בן עמר מוצא את האפיקומן שלו עמוק בלב  מאז שסבא שלי, יצחק שפר, נפטר לא ידעתי סדר פסח כהלכתו.  ניתן

יגאל מאירוב היה נגן הגיטרה המובילה בלהקת-הרוק של ביה"ס התיכון "בליך" שבו למדתי. נהגתי להביט בו בהערצה כשניגן, אצבעותיו רצות על צוואר הגיטרה באלתורים וירטואוזיים.  הייתי אז בכיתה יא', תיכון, נגן גיטרה מתחיל שלימד

הדי בן עמר תורם לנו באופן קבוע תובנות על החיים אבל מתברר שגם לא טמן את ידו בנושאים חשובים כמו החינוך הדמוקרטי בארץ  ב-1978 התגלגל לידי הספר "סאמרהיל" של א.ס. ניל, על ביה"ס הדמוקרטי

לרגל יום הולדתו שחל החודש מספר הדי בן-עמר את סיפור לידתו ומה שקדם לה. האמנם היה שווה להיוולד? לאו דווקא  הורי התחתנו מתישהו בתחילת מלחמת העולם השנייה או ממש לפניה. כשהגרמנים פלשו לרומניה, אמי

את אולה ליט פגשתי במטע הבננות של קיבוץ יד חנה.  הייתי אז נחלאי בשל"ת מאוחר והיא הייתה מתנדבת משוודיה. היו לה שתי תכונות בולטות שמצאו מיד חן בעיניי – כשאתה בן 20 לפעמים זה

הדי בן עמר מגלה למה יש לו fetish. לא מה שחשבתם ואולי דווקא כן?  יש בי חיבה גדולה למחשופי נשים ולספרי עיון.  לגבי הראשון לא ארחיב כאן את הדיבור, מאחר ויש בין קוראיי ואף

המחשבה הראשונה שעברה במוחי כששמעתי את הצליל המונוטוני הארוך עולה מהמוניטור במחלקה בשיבא הייתה: "חופשי סוף-סוף", מחשבה משונה כשאביך נפטר, אבל הוא היה בן 87 וזו דרכו של עולם.   אבי היה איש פשוט, טוב

תדרי עבודה של המוח, מרוצי מכוניות ופלאפל. הדי בן עמר שם את החיים ואת המוות בפיתה  הלכתי לשמוע הרצאה על תטא הילינג.  למה הלכתי? כי זה היה חינם.  חוץ מזה, אני עוסק רבות בנושא

הייתה שעת לילה מאוחרת, נהגתי במכוניתי בדרכי מהבית של בתי ביפו, שם אני מעביר את הימים בעזרה יומיומית לצרכיה, אל ביתי שביד חנה. הכביש היה ריק כמעט ממכוניות, כשאפליקציית-המוזיקה ספוטיפיי החלה להשמיע במערכת השמע

ב-2008, כשביקרנו חניה ואני בפריז, ביקרנו בין השאר גם במוזיאון אוגוסט רודן, שבו מוצגות עבודותיו של הפסל. העבודות כללו ציורים ורישומים של רודן, סקיצות לפסלים – והפסלים עצמם.  בילינו פעורי פה כשעתיים וחצי במוזיאון, יצאנו לרחוב והבטנו זה בזו וזו

לפני זמן מסוים עברתי קורס טיס. זה היה כשנסעתי עם חברתי-כאחות-לי יעל אייזנר מקיבוץ מעגן מיכאל לחתונה בנתיבות.   את יעל הכרתי לפני כ-16 שנים. הייתי אז מנהל הקהילה של קיבוץ רשפים, שנמצא אז בעמק בית שאן וכיום הוא בעמק המעיינות, למרות שלא זז ממקומו. יעל

הדי בן עמר היה צריך להתעורר בשעות הקטנות של הלילה כדי להבין שהישראליות היא סוג של נכות. טור מעורר  לאחרונה אני מוצא את עצמי ער בשעות שלא ידעתי שקיימות בשעון שלי בכלל.  תמיד הייתי משוכנע שבמקום

הזדמן לי לשמוע לאחרונה אמנים, בדרנים ומפורסתמים (סתם-מפורסמים) מספרים בראיונות לעיתון או למגזין שהם בתהליך התחזקות, ומיד החלטתי שגם אני רוצה להתחזק. על כן נרשמתי למכון הכושר "המכון לבריאות" שבעיר המחוז שלנו קלנסואה, מכון מפואר ומושקע בהנהלת מוריד קשקוש.  מוריד קשקוש נוצר מהכלאה