האם הממשלה הנוכחית תוסיף לשלוט? איך נמנע ממנה לחזור?
המושג "דמוקרטיה מתגוננת" הוא ממשי וכתבתי עליו בעבר ב"זמן קיבוץ". בין השאר כתבתי שם ש"מדינת ישראל היא מקרה שונה וייחודי של דמוקרטיה מתגוננת. […] כאן ההתגוננות אינה של 'המדינה'; כאן המדינה, כלומר הממשלה, היא זו המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית". כיוון שערב יציאת הכנסת לפגרה היא העבירה את ביטול עילת הסבירות, וכיוון שבג"ץ החליט על קיום הדיון בעתירות נגד ביטול החוק רק בספטמבר – מבלי להוציא צו ביניים המקפיא את החוק – יש סיבה שאתחיל את הטענה שלי מכאן.
מה שעומד היום לדיון הוא, האם אנחנו יכולים להניח כסביר שהממשלה הנוכחית תוסיף לשלוט. האם זו אומנם אפשרות מתקבלת על הדעת? התשובה החד-משמעית היא לא! השאלה אינה מה נעשה מול ממשלה שתחזור לפעול ולתפקד לאחר סיום פגרת הקיץ ב-15 באוקטובר, השאלה היא איך נמנע ממנה לחזור. חזרתה של הממשלה למשול משמעו שלא עשינו את עבודתנו כ"דמוקרטיה מתגוננת". לא רק הדמוקרטיה אינה מוגנת במצב כזה, אלא עצם קיומה של המדינה מוטל בספק סביר מאוד. כולנו יודעים שהביטחון והכלכלה, מעמדנו הבינלאומי ומצבנו החברתי – מתרסקים באמת. אין כאן שום דבר שצריך עוד ללמוד אותו מן ההונגרים.
מה שמגדיר את הסכנה מכיוון נוסף הוא מצב ראש הממשלה נתניהו. ראינו אותו בכנסת האחרונה יושב בין יואב גלנט ליריב לוין ומכריע – לוין. אם היה מכריע גלנט לא הייתה לו ממשלה, ומעמדו כראש ממשלה חשוב יותר מקיומה של המדינה. הוא אולי היה מוכן לוותר על ראשות הממשלה, אבל אז ילך כנראה לכלא, ועל כך הוא אומר: "תמות נפשי עִם עַם ישראל". האיש איבד את שיקול דעתו, והוא מובל על ידי מטורפים שאינם מסוגלים להפנים את העובדה שהמדינה הולכת לאבדון.
הם הרוב והם החוק
שאלה אחרת היא האם גם אנחנו, המחאה, נסתכל על מה שקורה, נאנח ונאמר: "אין מה לעשות, הם הרוב והם החוק". אם כך נאמר, עדיף שכבר עכשיו יחפש כל אחד מאיתנו מקום להסתתר בו, כנראה בארצות הגויים. אבל אם אנחנו רוצים למנוע את השואה השנייה של העם היהודי, עלינו לפעול בכוח. עלינו לעשות את מה שדרוש בכדי שהממשלה הזאת לא תחזור עוד למשול. מעכשיו עלינו לפעול למען בחירות חדשות, שיחלצו את מדינת ישראל מידי חבורת המטורפים-המהרסים שהתיישבה עליה, וישיבו את יכולת הקיום שלנו שנכון לעכשיו – אנחנו מאבדים. אם מנהיגי המחאה יחשבו מה עליהם לעשות לאחר שהממשלה תחזור לעבוד ב-15.10, הם יפסידו את המאבק. ממש בסמוך לנו שוכנת מדינה בשם סוריה, שעברה מלחמת אזרחים קשה מנשוא. רבים מתושביה ברחו והתיישבו בארצות שונות, היכן שהדבר התאפשר. אם אנחנו בציפייה לחזרת הממשלה, בואו ניקח מהם דוגמה ונצא לדרך.
אבל מה שמסמן בכל זאת פתרון אופטימי הוא הידיעה, שאנחנו כבר מזה-זמן רוב גדול. הרוב הזה אינו מוכן להרס ביטחוני, כלכלי, חברתי ומעבר לקבוצת מדינות העולם השלישי. דבר נוסף שמגדיר סוף טוב, הוא הסולידריות החברתית האדירה שנוצרה כאן בשמונת החודשים האחרונים, על בסיס נאמנות ללא סייג למגילת העצמאות.
אי לכך, הכדור הוא עתה בידי מטה המחאה: על אנשיו לראות איך הם מונעים מן הממשלה לחזור למשול. דרך המלך, שלא הוכיחה את עצמה עד כה, היא ניסיון להעביר חברי קואליציה על דעתם לעבר האופוזיציה. נעים ונוח, אבל במהלך שמונת החודשים האחרונים זה לא עבד, ולא ברור למה זה יעבוד עכשיו. אנשי ליכוד לא מעטים ידעו לאן הם מוליכים את המדינה ובכל זאת לשם הם הניחו לה ללכת. דרך אחרת, ריאלית הרבה יותר, היא פיזור פיסי של הממשלה, כלומר – השתלטות על הכנסת, באמצעות המון גדול שהמשטרה לא תוכל לפזרו.
כל פעם שמישהו ירצה להביע התנגדות למהלך הכוחני ה"לא-יאה" הזה – שייעשה ללא כוונה לפגוע בנפש ורכוש – שיזכור מהי האלטרנטיבה. הסיסמה שיש לאמץ מעכשיו היא כאמור "בחירות עכשיו". אם הסיסמה הזאת תהיה עוצמתית דיה, יתכן שאפשר יהיה לוותר על מהלכים רדיקליים יותר. כך או כך, הממשלה שתקום לאחר הבחירות תצטרך לבטל את "חקיקת החלומות וההזיות" של הממשלה הנוכחית.
הזמן קצר מאוד. בג"ץ, שתלינו בו תקוות, כנראה כבר לא יעזור ורק אנחנו, עם ישראל במיטבו, הדור שלו חיכינו, נותרנו בכדי להושיע את עצמנו ואת המדינה היחידה שיש לעם היהודי.
