כך שיניתי את ימי השבוע בקיבוץ

הקיבוץ כל כך זיהה את הלחמניות עם יום רביעי, עד שפעם אחת, העברתם ליום שלישי, שיבשה להרבה אנשים את היומן ואת לוח הזמנים בעוד בכל מקום נקבעו ימי השבוע לפי לוח השנה, בראש הנקרה, לפחות שניים מימי השבוע, נקבעו על ידי התפריט. למשל, אם היו לחמניות בארוחת בוקר, ידעת שזה יום רביעי; אם היו שאריות מכל השבוע כמנה עיקרית, ידעת שזה יום שישי. לכן זה נקרא גם "יומן השבוע", או "יום הזיכרון" – לזכר מה שאכלנו בשבוע שחלף.

הלחמניות של יום רביעי – שהגיעו לפנות בוקר בשלושה מכלים, 350 בכל מיכל – היו אירוע יוצא דופן בימים של ארוחת בוקר סטנדרטית, שכללה: לחם אחיד, ביצה קשה, לבן, סלט ותה. רק תה. קפה נחשב ללוקסוס. מה גם שללחמניות נלוותה גבינת קוטג' שפרצה אז לחיינו ולעתים גם חביתה. ח-בי-ת-ה, שפעם ניתנה כתוספת רק לקוצרים בחרמש במספוא.

יום רביעי הקדוש

הפופולריות של הלחמניות והופעתן הקבועה ביום רביעי, הפכו את יום רביעי ליום הלחמניות הקדוש. ראית לחמניות, ידעת שזה יום רביעי. אם אין לחמניות – זה יום אחר בשבוע.

ארוחת בוקר של יום רביעי והשפע היחסי שכללה, משכו אליה רבים מעובדי האזור, שבדרך כלל ידעו, מניסיון רב שנים, את תפריט ארוחת הבוקר של כל קיבוץ. באיזה יום יש מה. בהתאם לכך היו בוחרים היכן לאכול. המדובר באוספי האשפה של המועצה, בתברואן, רסס הזבובים, קבלנים למיניהם ועוד כאלה שאינני זוכר. יום רביעי בבוקר, הם אצלנו. בימים אחרים, בקיבוצים אחרים.

כאקונום (1975-1978), עיצבן אותי מדי פעם גודש האורחים שהיו מגיעים בבת אחת ביום הלחמניות. מתוך גישה קמצנית – והייתה גישה קמצנית – חשבתי שהם מעיקים על יום הכלכלה. פאוזה: יום כלכלה הוא סך הוצאות המזון, מחולק בסך הפיות, מחולק בשלושים. האורחים הללו היו פיות שלא נספרו ולכן הם הגדילו את הסכום במונה, בעוד גודל המכנה נשאר על כנו.

שינוי סדרי בראשית – כך שיניתי את ימי השבוע בקיבוץ

יום אחד עשיתי "הבה ואתחכם להם" והזמנתי את הלחמניות ליום שלישי. זה היה שינוי סדרי עולם. לא פחות. אפילו במאפייה בשלומי נדהמו. חיים, הנהג של הלחם, שאל "קרה משהו?" כשפרק את המכלים.

וכך, בעודי מעמיס את מכלי הלחמניות שפרק על העגלה, כדי להעבירם מן הרמפה לאקונומיה, אני רואה את צביקה, שהיה בבגדי עבודה בדרך למגרש החנייה, קופא על מקומו, מחוויר, מכה במצחו המקומט ואומר: "אוי, אוי, איך שכחתי?!"' כך הוא ייסר את עצמו.

"מה שכחת צביקה?", שאלתי, כאילו לא הבנתי מה הבעיה.

"יום רביעי, הוא מלמל" בדאגה עצומה, "הייתי צריך להיות בבחינה באוניברסיטה. מה אני עושה עכשיו, מה אני עושה?!"

לקחתי כמה שניות כדי ליהנות מהסצנה, רציתי לומר לו: "לא נורא, יש מועד ב'", אבל זה היה לזרות לו מלח על הפצעים, אז אמרתי לו: "תירגע, התבלבלת, יום שלישי היום, החלפתי את היום של הלחמניות." הוא בקושי חזר לעצמו.

זה גם שיבש את תורנות הלחמניות בבית הספר האזורי, שבו כל יום בשבוע תלמידי קיבוץ אחר היו מביאים לחבריהם. פתאום שני קיבוצים הביאו ביחד. וברפת, שגם שם חשבו כי יום רביעי הגיע, אצו רצו לעשות את החלפת השמן השבועית במכונת החליבה.

כמובן שגם חברי הקיבוץ עמדו משתאים למול ההפתעה, אבל התגובה הקשה ממש באה למחרת. כשהגיעו "החוצנים", וראו, בפנים משתאות, לחם אחיד על השולחנות. זאת הייתה עבורם הפתעה אסטרטגית.

"מה קרה, אין היום לחמניות?!" שאל מוביל האשפה בתדהמה.

"השבוע החלפנו ימים", עניתי בתחושת ניצחון קלילה, "העברתי את יום רביעי ליום שלישי".

כך שיניתי את ימי השבוע בקיבוץ : חדר האוכל בראש הנקרה פורסם לראשונה כאן (הצילום באדיבות ארכיון ראש הנקרה)