זו הפעם הראשונה שבה נחשף סיפורה של קבוצת "הנוקמים" לעומקו ולכל פרטיו, על סמך שפע של מקורות ראשוניים שהיו טמונים בארכיונים, בזיכרונותיהם ובבתיהם של חבריה וחברותיה. הסיפור מלווה בדיון בשאלות האנושיות והמוסריות שסוגיית הנקם מעוררת, ונכתב מתוך רגישות לכאב שהסבה השואה, ולזעקה העולה ממנה. פרופ' דינה פורת. איתרה 11 מחברי הנוקמים, ראיינה אותם וקיבלה מהם מכתבים וניירת כתובית בפולנית, שאוששו את סיפוריהם
דינה פורת. לי נקם ושילם. חיפה: אוניברסיטת חיפה והוצאת "פרדס", 2019, 422 עמודים.
לי נקם ושילם
שם מחקרה המקיף והמפורט של פרופסור דינה פורת, חוקרת ראשית ביד ושם, שפרסמה מחקרי שואה רבים, לקוח מספרי התנ"ך, לדוגמה: "לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם" (דברים, ל"ב, ל"ה); "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" (ישעיהו, ס"ג, 4).
מאמרים רבים נכתבו על "הנוקמים", בעיקר בעיתונות היומית ובביוגרפיות של המשתתפים בתכנון מעשי הנקמה ובראשם אבא קובנר, לימים הפוליטרוק של חטיבת "גבעתי" (קצין תרבות).
רמזים ראשונים על חבורה מופלאה זו, תכנוניה, רצונות הנקם שפעמו בהם, מופיעים בספרו של יעקב גיל (ליפשיץ), "ספר הבריגדה היהודית" (ת"א: יוסף שמעוני, תש"י): "אבל רחשי הנקמה שתססו בלבותינו אנו לא סופקו" (עמ' 394), דהיינו כבר לפני כשבעים שנה.
ב-10 באפריל 1966, התפרסמה כתבה ב"ידיעות אחרונות" על מסע נקמה סודי של מחתרת יהודית בנאצים אחרי מלחמת העולם השנייה, כתבה של העיתונאי והחוקר שלמה נקדימון.
הכתבה התבססה על ראיונות עם שניים מחברי קבוצת הנוקמים, שלפי בקשתם צוטטו בעילום שמם: "הם חששו, ועדיין חוששים, שהרעיון שלאורו ניסו לפעול ודרכי הפעולה שנקטו, לא יובנו.
סיפורם מסופר במלואו
שהם לא ייזכרו כאנשים מוסריים ובעלי ערכים יהודיים והומניים, אלא ייקבעו בהיסטוריה כפי שהגדיר אותם ראש המוסד לעלייה ב' של 'ההגנה', שאול אביגור, בספר 'תולדות ההגנה': 'רוויים רוח של מרי… שנבעה מרגש נחיתות עמוק'."
עכשיו, כשהם בני 90 ומעלה, רצו חברי הקבוצה לראות את סיפורם מסופר במלואו. פורת מגלה כי במסמך סיכום כתב קובנר, שהחברים החליטו לא לפרסם את תולדות קבוצתם באורח מקיף, ושמרו על כך בסוד 40 שנה, מחשש שמישהו ינסה לחקות אותם, או שסיפורם ייתן השראה למעשי טרור נגד יהודים.
מרואייניו האלמונים של נקדימון נחשפים בספרה של פורת, אם כי הם פרסמו את זיכרונותיהם באופן עצמאי 48 שנים לאחר הפרסום ב"ידיעות אחרונות" – יוסף יולק חרמץ בספרו "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" ואריה (ליבקה) דיסטל בעדותו "ימי חיים 1941-1945". השניים פעלו נגד הנאצים לפני תום מלחמת העולם ורצו לסיים את פועלם אחריה.
אבא קובנר ריכז את ההכנות בארץ ישראל. בסוד ההיערכות היו ד"ר חיים וייצמן והמדענים האחים הפרופסורים אפרים והארון קצ'לסקי-קציר.
מימון כספי ניתן על-ידי בעליו של מפעל הטקסטיל "אתא". הפעילות המבצעית התנהלה בעיר נירנברג, שבה נערכו להרעיל מאפייה שסיפקה לחם למחנה השבויים סטאלאג שהמוני עציריו היו נאצים, ברובם אנשי אס-אס.
הרעל הוכן בפריז, הועבר לנירנברג בבקבוקי גומי ונמרח על כיכרות לחם שחולקו לעצירים ב-13 באפריל 1946. הדיווחים על מספר הנפגעים היו סותרים, כתב חרמץ, והמספר המדויק לא נודע.
הרעלת צנרת המים המרכזית בנירנברג
בדיווחי העיתונות האמריקאית דובר על בין 1,900 ל-2,283. החבורה שעסקה בהרעלה נמלטה לצ'כיה. רעיון נוסף היה לחדור לבית המשפט בנירנברג, שבו הועמדו לדין מאות פושעי מלחמה נאצים בכירים שידיהם היו מוכתמות בדם יהודי, אבל התברר שפגיעה בהם תהיה בלתי אפשרית.
שני רעיונות נוספים שתוכננו, אך לא בוצעו, היו הרעלת צנרת המים המרכזית בנירנברג וכן הרעלה במחנה שבויים בדכאו. ראשי היישוב בארץ חששו שהמחיר הפוליטי שייגבה בשל כך יהיה גבוה מדי. המפקד המבצעי היה חרמץ, והאחראי למבצע המאפייה היה דיסטל.
זו הפעם הראשונה שבה נחשף סיפורה של הקבוצה לעומקו ולכל פרטיו, על סמך שפע של מקורות ראשוניים שהיו טמונים בארכיונים, בזיכרונותיהם ובבתיהם של חבריה וחברותיה.
הסיפור מלווה בדיון בשאלות האנושיות והמוסריות שסוגיית הנקם מעוררת, ונכתב מתוך רגישות לכאב שהסבה השואה, ולזעקה העולה ממנה.
כאן נחשף לראשונה גם היחס המורכב של הנהגת היישוב בארץ ישראל לשאלת הנקם בשעה מכרעת בתולדות העם, שבה עמדו על הפרק הסיוע לניצולים, העלאתם ארצה והחתירה להשגת ישות מדינית עצמאית.
הנוקמים לא הצליחו לממש את תכניתם, וגם ניסיונות של קבוצות אחרות לא צלחו אלא במידה מועטה. בהגיעם לפרשת דרכים זו בחרו העם היהודי וההנהגה הציונית בדרך החיים, בבנייה של משפחות, קהילות ומדינה, וזו נקמתם.
קמו מספר קבוצות בעם היהודי שהחליטו לנקום. במזרח אירופה, פרטיזנים יהודים שיצאו מהיערות נקמו באוקראינים ובליטאים שסייעו לנאצים, והבריגדה היהודית נקמה באוסטרים ובגרמנים, לפי רשימות.
איתור הנוקמים
אבל בתוך כל אלו בלטה קבוצה אחת של כחמישים בחורים ובחורות בשנות העשרים לחייהם, שהחליטה לנקום בעם הגרמני כולו. הייתה להם תכנית ביצועית לרצח שישה מיליון גרמנים – עין תחת עין. זאת היה קבוצת הנוקמים של אבא קובנר; והיא כמעט הצליחה בכך.
כאמור פרופסור דינה פורת איתרה 11 מחברי הנוקמים, ראיינה אותם וקיבלה מהם מכתבים וניירת כתובית בפולנית, שאוששו את סיפוריהם. בין שאר המכתבים גם ברוסית, יידיש ועברית. קבוצת הנוקמים בהנהגת אבא קובנר מנתה כחמישים בחורים ובחורות. בין חבריה היה שמחה רותם (קאז'יק), מגיבורי מרד גטו ורשה.
מרואיינים אחרים היו יצחק (פאשה) אבידוב (רייכמן), צילה (צביה) רוזנברג, ויוסף (יוליק) חרמץ. הם החלו להתארגן בלובליין, ועמם יהודה (אייזיק) פרידמן, לייבקה דיסטל ואחרים. הם פעלו במינכן ובנירנברג, שתי ערים שנבחרו בגלל סמליותם הרבה בתולדות השואה.
בין חברי הנוקמים היו גם אנשי המוסד והבריגדה היהודית: חיים לסקוב, מאיר זורע (זרו), שמעון אבידן (קוך) וישראל כרמי, כולם שרתו בכוחות הביטחון וצה"ל. היהודים לא היו היחידים שביקשו לנקום בגרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה.
עמי האזור שסבלו מהנאצים, וקודם כל הסובייטים, נקמו בגרמנים. הרוסים עשו שפטים בגרמניה הכבושה. הגנרל המהולל ז'וקוב, אדריכל הניצחון הסובייטי במלחמה, אף עודד את חייליו לנקום.
ואילו היהודים, ששילמו את המחיר הגבוה ביותר מבין העמים, כמעט שלא נקמו. הם הבינו את חוסר התוחלת שבנקמה. דגש מיוחד הוא על הנהגת היישוב העברי בארץ, ועל תגובתה לתוכנית הנוקמים של קובנר.
הנהגת היישוב לא חשבה על נקמה בגרמנים, היא היתה עסוקה בראש ובראשונה בהקמת המדינה ובהצלת שארית הפליטה היהודית.
