סינטיה (סינדי) רסקין ממושב תלמי יפה היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באמצעות אמנות * היא עצמה אלמנת צה"ל שבעלה נרצח באכזריות בעזה לפני למעלה משלושים שנה * סינדי מטפלת בימים אלה בתושבים נפגעי טראומה ופוסט-טראומה מיישובי העוטף ומציינת מאפיינים מסוימים שמצאה אצל מטופליה בעקבות השבעה באוקטובר
*תמונה ראשית: סינדי רסקין. אלבום פרטי
סינטיה (סינדי) רסקין הגיעה למושב שלנו, ניר ישראל, כדי להעביר סדרת מפגשים תחת הכותרת "תרפיה באמנות". פגשנו אישה שהשרתה אווירה נעימה מאוד, שאיפשרה לנשים בגיל שישים פלוס לצייר, ליצור קולאז'ים ולשוחח על עצמן.
סינדי נולדה במדינת ויסקונסין בארצות הברית: "אימי הגיעה מגרמניה, אבי נולד בארצות הברית להורים שהגיעו מרוסיה. אני עליתי ארצה בשנת 1990 בעקבות האהבה," היא אומרת קצת בביישנות. בשנה הזו היא ילדה את בנה גדעון, אבל גם חוותה אסון נורא, כאשר בעלה הראשון, אמנון פומרנץ, נרצח באכזריות בעזה בדרכו למילואים – והיא נותרה אלמנה עם תינוק בן חודשיים.
כחמש שנים לאחר מכן היא הכירה את עמנואל (מנו) פלד, ובשנת 1996 הגיעה בעקבותיו למושב תלמי יפה במועצה האזורית חוף אשקלון, שם נולדה בתם המשותפת עדי.
תלמי יפה הוא מושב שיתופי. עמנואל עבד במפעל במושב כמנהל תפעול ולוגיסטיקה ובעבודות נוספות, גם בחקלאות. עתה הוא בגמלאות – עושה להנאתו בירה ביתית, ריבות שונות, זיתים וגבינות.
אמנות ופסיכותרפיה
סינדי הגיעה ארצה עם תואר ראשון במחול שקיבלה באוניברסיטת ויסקונסין- מילווקי. בארץ היא המשיכה ללמוד ולהעשיר את עצמה.
"תמיד עסקתי באמנות פלסטית," היא מספרת. " כשעברתי לגור בתלמי יפה התחלתי ללמוד אמנות ב'מכללת ספיר', למדתי פיסול וציור כלימודי חוץ. אחר כך למדתי בתל-אביב ציור אצל הצייר יעקב מישורי." בביתה ניתן לראות את התוצרים המרשימים, ציורים ופסלים שיצרה.
בנוסף לאמנות באותו הזמן, סינדי התעניינה והתעמקה גם בפסיכולוגיה: "קראתי המון ספרים בתחום," היא מעידה על עצמה, "ופעם הזדמן לי לקרוא על טיפול באמנות."
כמובן שהיא החליטה ללמוד את הנושא לעומק: "למדתי בסמינר הקיבוצים בתל-אביב קורס מבוא לטיפול באמנות, והבנתי שזה ממש 'תפור עלי', משך הקורס היה שנה. שנים מאוחר יותר אני עצמי לימדתי בקורס זה."
בהמשך למדה סינדי בסמינר הקיבוצים שלוש שנים תראפיה באומנות ובקורס נוסף – טיפול באמצעות משחק בחול בגישה היונגיאנית. "בשיטה זו המטופל יוצר/משחק בחול באופן חופשי, ומשלב מיניאטורות ואובייקטים שונים. כך נוצרות סצנות שמשקפות את מצבו הפנימי, את הרגשות, אך ללא מילים. זה מאפשר לנפש הלא מודעת של המטופל להתקדם לקראת ריפוי ושלמות," היא מסבירה.
תוך כדי לימודים ובמסגרת ההכשרה המעשית החלה סינדי לעבוד ביחידה לילד ולמתבגר בבית החולים ברזילי באשקלון, שם עבדה כחלק מצוות בית החולים במשך שמונה שנים.
אבל סינדי לא הסתפקה בזה ושאפה ללמוד עוד ועוד. לכן נרשמה לתואר שני בשלוחה הישראלית של לסלי קולג' האמריקאי – "הנחיית קבוצות בשילוב תראפיה באומנויות". בעבודת הגמר, התזה שלה, היא בנתה מודל בתרפיה באומנות למניעת התעללות מינית בילדים.
וסינדי המשיכה ללמוד. הפעם לימודי תעודה באוניברסיטת בר אילן בנושא "פסיכותרפיה ממוקדת קצרת מועד". בנוסף לכך היא ממשיכה גם היום ללמוד, לקרוא מאמרים ולהתעניין בחידושים באמצעות האינטרנט. "היום אין צורך לנסוע לכנסים ברחבי העולם כדי לשמוע הרצאות ולהתחדש," היא מציינת. "הכול ניתן למצוא באינטרנט."
לימודיה לאורך השנים הובילו אותה לטפל בטראומה ובפוסט-טראומה במגוון שיטות.
יש לציין שבעבר עבדה סינדי כמטפלת בילדים ונוער שנפגעו מינית, במרכז "מאור" באשקלון. מסתבר שיש מעל עשרים מרכזים כאלה בארץ. הטיפול שם ניתן חינם, אבל צריך להגיע אליהם באמצעות הפניה ממשרד הרווחה.
טיפול בטראומה ובפוסט-טראומה
מזה 15 שנים סינדי עובדת במרכז "חוסן" של המועצה האזורית חוף אשקלון. תמיד היה צורך בטיפול בתושבים מן העוטף, שמתגוררים ליד הגבול וחווים תקופת של מתח בלתי פוסק, אבל ברור שאחרי השבעה באוקטובר מספר האנשים שזקוקים לעזרה נפשית גדל פי כמה וכמה, ובהתאם לכך התרחב הצוות בעשרות מטפלים.
מטעם 'חוסן' סינדי מדריכה קבוצות ביישובי המועצה חוף אשקלון בתרפיה באמנות: "באמצעות ציור, הכנת קולאז'ים ועוד אנשים מביעים את מחשבותיהם ורגשותיהם, במסגרת תומכת המשפרת את המודעות העצמית ובונה תחושת קהילה," היא מסבירה.
עבודתה העיקרית היא טיפול פרטני בקליניקה שלה במושב תלמי יפה, שם היא מתמקדת בטיפול בנוער ובמבוגרים נפגעי טראומה ופוסט-טראומה ביישובי העוטף. לצורך כך היא משתמשת כאמור בשיטות שונות, אותן למדה והתמחתה בהן. עם זאת היא חיפשה שיטה מיוחדת שתעזור בזמן קצר יחסית לנפגעי טראומה. ואכן יש שיטה אחת שסינדי למדה ופיתחה, והיא מתאימה במיוחד עבור נפגעי טראומה.
שמה של השיטה הוא MAP (Make Anything Possible) ומקורה בארצות הברית. היא מבוססת על חקר המוח ועיקרה טיפול בזיכרונות תת-מודעים בשילוב מיינדפולנס. בניגוד לטיפולים פסיכולוגיים אחרים, בשיטת ה-MAP המטופלים לא חייבים לספר למטפלים את האירועים או החוויות הקשות שהם עברו, (ולמרות זאת רבים מהם בוחרים כן לספר), ובזה יש יתרון דווקא לנפגעי טראומה. המטפל לא צריך לשמוע את כל הפרטים, אך יכול להבין מה האדם מרגיש, וכך מסייעים בדרך עדינה לשנות את הנרטיב שהמטופל מספר לעצמו על מה שעבר.
מסתבר שבטיפול בשיטת MAP יש אפשרות לנטרל את הזיכרונות והרגשות הקשים ולאחד אותם עם זיכרונות ורגשות טובים יותר. כלומר, משתמשים בחוכמת הריפוי הטבעי שיש לכל מטופל. כך מצליחים להחליף את האמונות השליליות שהיו לאדם עם אמונות חיוביות יותר. בצורה זו הסיפור שהמטופל יספר לעצמו ישתנה לחיובי. במילים אחרות: יוצרים זיכרון אחר. סינדי מדגישה את העבודה שהמטופל עושה לגבי עצמו: "ברגע שהוא משנה את אמונתו לגבי מה שקרה לו, זו כבר הדרך לריפוי."
היא מציינת שלפעמים, בתחילת הטיפול, כאשר המטופלים מתחברים לזיכרונות כואבים, יש התעצמות של כאב. אבל לאחר עיבוד המטופלים עוברים למצב נוח יותר. הם חווים רגשות ניטרליים שהופכים בהדרגה לרגשות חיוביים. הרגשות שקשורים לזיכרונות טראומטיים מוחלפים ברגשות ובפרספקטיבות מעצימות. לעיתים קרובות המטופלים מפתחים תובנות והבנות חדשות לגבי זיכרונות הטראומה שלהם.
התמודדות של תושבי העוטף
סינדי מטפלת בעיקר בנוער ומבוגרים תושבי האזור. כאשר היא נשאלת מהן התופעות המשותפות שהיא מזהה אצל המטופלים, היא עונה: "ראשית כל, כל אחד קולט, מבין וזוכר אחרת את האירועים. שני אנשים שעברו אותו אירוע יכולים להגיב באופן שונה לגמרי זה מזה, אחד לא יכול לתפקד בכלל, והשני ממשיך בחייו כרגיל. זה קשור לדרך בה כל אחד מבין את הסיפור שלו – את מה שעבר עליו."
יחד עם זאת, סינדי מוצאת תופעות משותפות אצל תושבי העוטף: "ראשית כל, אני מבחינה בהרבה אנשים שחווים התקפי חרדה. נוסף לזה יש כעס וזעם. כעס וזעם על הממשלה, על הצבא, טענות של 'איפה הייתם?' 'למה לא הגעתם לעזור?'. נוסף לכך יש כמובן מתח רב, חרדה, אי ודאות וגם חוסר ביטחון. המתח וחוסר הביטחון גורמים לפעמים לחוסר ריכוז, לבעיות בשינה, הימנעות, שכחה, בדידות ומצב דיכאוני.
"יש אנשים שקשה להם לשוב להרגלים הישנים, לפעמים קשה להם לנהוג במכונית למקומות רחוקים, יש דברים שהם עושים לאט יותר מבעבר. המצב הקשה עדיין נשאר פתוח אצל רוב האנשים." והיא מוסיפה: "אני עכשיו לא מטפלת בילדים, אבל אני רואה את ההורים שחלקם עצבניים וחסרי סבלנות וזה בוודאי משפיע גם על הילדים."
סינדי מדברת על ההבדלים בתגובות ובהתנהגויות של אנשים שעברו את אירוע השבעה באוקטובר: "יש אנשים שלא מתפקדים בכלל, ויש אנשים שמבחוץ נראה שהם מסתדרים, מנהלים משפחה, מטפלים בילדים, אבל עצם זה שהם באים לטיפול אצלי, מוכיח שמאוד קשה להם."
במאמר שכתבה רסקין היא מביאה דוגמאות למטופלים שלה, וכיצד שיטת ה-MAP גרמה להם להתגבר במידה רבה על הטראומות שחוו. אחד מהם הוא גבר, אשר סבל בילדותו מהתעללות פיזית ומילולית של אביו, והחליט שהוא לעולם לא יהיה כמוהו. והנה, כאשר שהה עם רעייתו וילדיו בחדר קטן במלון אליו הם פונו, הוא חש בשינויי ההתנהגות שלו עקב המתח והלחץ. הוא פנה לטיפול מסיבות רבות, אך בעיקר רצה לשפר את יחסיו עם ילדיו והמשפחה, והוא הצליח לשנות את אופן מחשבתו ולמתן לגמרי את התנהגותו.
דוגמא נוספת היא צעירה זרה, אשר עבדה כסייעת באחד מיישובי העוטף. אחותה שבאה בעקבותיה עבדה כסייעת ביישוב אחר ונרצחה בשבעה באוקטובר. המטופלת חשה רגשי אשמה כבדים ביותר על מות אחותה, היא הצליחה לאחר הטיפול לשנות את אופן מחשבתה, רגשי האשמה פסקו, והיא מצאה דרך להמשיך בחייה למרות האבל, והחליטה להגשים את כל מה שאחותה לא הספיקה.
חיילת צעירה שמתגוררת באחד מיישוב העוטף חוותה התקפי חרדה קשים בעת התקפת המחבלים, כאשר שהתה במקלט בבית משפחתה. התקפים אלו נמשכו לאחר מכן בכל פעם ששמעה ירי של ארטילריה או רקטות. לאחר כמה מפגשים וטיפול ב-MAP – מבלי שסיפרה באופן מפורט על האירועים שחוותה – היא הצליחה להוריד את מפלס החרדה שלה לגמרי, והתקפי החרדה לא חזרו.
כל אדם מגיב אחרת לאירוע טראומתי. אחת הנשים, שנחשפה לסרטונים הנוראים של הנובה, נזכרה במשך הטיפול בהתעללות מינית שעברה בילדותה. הטיפול ב-MAP הועיל והיא לא חזרה להעלות את הזיכרון החזותי של ההתעללות.
חשבון פתוח עם עזה
סינדי רסקין, תושבת היישוב תלמי יפה במועצה האזורית חוף אשקלון, מעורה היטב באוכלוסייה שסובלת מזה עשרות שנים, בשל היותה קרובה לגבול עם רצועת עזה. בכלים שלה, כלים של פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות, היא תורמת את חלקה החשוב לרווחת האנשים בסביבתה.
אבל מסתבר שהמצב הביטחוני בדרום פגע בסינדי באופן אישי כבר לפני עשרות שנים, לאחר עלייתה ארצה, כאשר התגוררה במרכז הארץ.
"יש לי חשבון פתוח עם עזה," היא אומרת. מסתבר שהיא אלמנת צה"ל. כאמור, בעלה הראשון, אמנון פומרנץ הי"ד – נרצח באופן אכזרי ביותר בשנת 1990.
אמנון, ממושב חבצלת השרון, נסע עם מכונית למילואים בעזה וטעה בדרך. הוא נקלע למחנה הפליטים אל-בוריג' ונרצח שם בלינץ' אכזרי. הוא נרגם באבנים בעודו יושב במכוניתו ומכוניתו הועלתה באש. זאת לעיניהם של עשרות או מאות תושבים, שעמדו מסביב והריעו.
ב-26 בספטמבר 1990 הקדישה הכנסת ה-12 דיון מיוחד כנס מיוחד לדיון באירוע. את הכנס פתח היו"ר דב שילנסקי.
להלן קטע מדבריו: "עם כל הודעה על נפילת חייל מחסיר הלב פעימה וקופא הדם בעורקים. ובא המקרה האחרון, רציחתו של אמנון פומרנץ הי"ד ועולה על כולם. לא היה זה מספר נוסף בסטטיסטיקה העקובה מדם של חללי צה"ל. […] שרפת אדם היא צורת המוות האכזרית ביותר, שאין עליה כפרה ומחילה […]. דרך רציחתו של אמנון פומרנץ ז"ל מזכירה לנו את הימים השחורים והאפלים ביותר בהיסטוריה האנושית, והשפה העברית טרם המציאה מילים מתאימות לגינויה."
וח"כ בנימין (פואד) בן אליעזר כאילו ניבא את הבאות כאשר אמר בכנסת: "המקרה המזעזע הזה מוכיח שוב ומוסיף ללמדנו מתחת לפני איזה שטח אנחנו יושבים. מה שקרה באל-בוריג' שבעזה הוא תשקיף מדויק למה שעלול לקרות בכל רגע ובכל מקום בכל השטחים."
וכפי שידוע לכולנו, אכן הנבואה המצמררת הזו התקיימה בהיקף מזוויע בשבעה באוקטובר, כאשר מחבלי חמאס מעזה פלשו וביצעו מעשי זוועה אכזריים בדרום.
על אמנון פומרנץ הי"ד
לזכר אמנון פומרנץ הי"ד נכתב ב"דף נופל" של עיריית נתניה:
"אמנון, בן צפורה ומשה ז"ל נולד בכ"ו באב תש"ד (15.8.1944).
בגיל 5 עברה המשפחה לחבצלת השרון שם עסקה בחקלאות. אמנון למד בביה"ס "ביאליק", סיים את "אורט" ובחיל הים שרת על המשחתת "יפו". בטכניון למד חשמל ובמשך 17 שנים עבד ב"רפא"ל" (משרד הבטחון).
היה מהנדס אלקטרוניקה ומדען, חוקר ועסק בפיתוח. היה בעל חשיבה מקורית ויצירתית, תיאורטיקן ומעשי כאחד. ראה בעבודה אתגר. לא חיפש כבוד ולא נאבק על מעמד בחברה. ברפא"ל עסק בפיתוח טילים וברובוטיקה.
במקביל לאהבתו לאלקטרוניקה ולמחקר, הוא היה ספורטאי מצטיין ואהב את הים באופן מיוחד. את שעות הפנאי בילה עם הים בסירות וגלשנים והיה בין מייסדי המועדון הימי בחבצלת השרון. אמנון אהב את חיי הכפר ובעיקר את ריח ההדרים בצילם גדל. חלם על עתיד במושב ותכנן להשתלב בו".
יהי זכרו של אמנון פומרנץ ברוך. ונאחל לסינדי שתמשיך בבריאות טובה ובהצלחה לטפל ולעזור לתושבי העוטף.
