כמה עולה ניתוח מציל חיים, מה קורה לאמריקאים נטולי ביטוח בריאות ואיך זה כל זה קשור לוויסקי
להישאר בחיים עולה לי כיום 500 שקלים בחודש.
כשהבי ג'יז פרצו לתודעה ב-1977 עם השיר שבכותרת הייתי בן 23. להישאר בחיים הייתה אז משימה פשוטה מאוד – לאכול ולשתות, לחרבן ולהשתין, ללכת לישון בזמן ורצוי שמונה שעות, אבל ממש לא הכרחי. אפשר היה גם בלי לישון לילה אחד או שניים.
וזהו.
והיה והחמצתי אחת מפעולות החיים הנזכרות לעיל, יכולתי להשלים אותה מאוחר יותר – לא היה כל צורך בפעולות נוספות, לא היו עזרים חיצוניים הדרושים להחזיק את המערכת במצב תקין, ולא היה כל חשש שדילוג על אחת הפעולות הנזכרות או עשייתה תוך חריגה מההוראות יכול ועלול להסתיים בהשלמה של הפעולה הזו בחדר המיון או במחלקה, בסיועה של אחות נחמדה אבל עסוקה עד מאוד.
היום, לעומת זאת, זה עולה לי 500 שקלים בחודש, וכמו בכל דבר בחיים שעולה הרבה כסף נשאלת השאלה אם זה שווה את המחיר.
כי אולי יש לכסף הזה שימושים טובים יותר מאשר להחזיק אותי בחיים?
בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בו למדתי לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב, חובה הייתה על התלמידים ללמוד גם את המבוא לכלכלה א' ואת המבוא לכלכלה ב', כי עם כל החשיבות שיש לכוחות השונים המניעים את החברה, הכוח העיקרי בסופו של דבר הוא הכסף.
או המחסור בו.
כי כך למדתי בשיעור הראשון במבוא לכלכלה א' – שהמחסור הוא הגורם העיקרי והיחיד לכך שיש צורך במדע הכלכלה. שהרי אילו לא היה מחסור בכלום, ומכל דבר היה מספיק לכל אחד ככל שרק ירצה, לא היה כל צורך במדע הכלכלה, מדע שתפקידו לחלק את המשאבים הקיימים בין כל אלו שרוצים אותם ומשתמשים בהם. הכלכלה מנתחת ומסבירה את הדרך בה המשאבים המוגבלים מתחלקים בין האנשים ומי זוכה בהם.
ומי לא.
אבל אותו כבר לא סופרים, את זה שלא זכה בחלק מהמשאבים, ואם אין לו חלק סביר בחלוקת המשאבים הזו ואין לו כסף הוא כבר לא נחשב, ומצידנו הוא יכול למות.
כי כדי להישאר בחיים צריך בריאות, וכדי לשמור על הבריאות יש מצבים בחיים שבהם נחוץ כסף, ולפעמים אפילו הרבה ממנו, ומה יעשה מי שאין לו די ממנו?
ימות, מסתבר.
או שיגרד מאיפשהו וישלם 500 שקלים בחודש, כמוני, כדי לחיות.
פשיטת רגל
כבר הזכרתי בטור שלי שזאב ז'בוטינסקי, שלא היה ידוע כסוציאליסט דווקא והיה איש ימין מובהק, מייסד מפלגת החירות שהפכה בהמשך למפלגת הליכוד ששכחה מי הוא ז'בוטינסקי בכלל, קבע חמישה דברים יסודיים שחברת בני אדם שאמורה להיות חברה תרבותית חייבת לספק לאנשים החיים בה. הדברים היסודיים הללו מוכרים בשם "חמשת הממ"ים", על פי האותיות הראשונות שלהם, ואלו הם: מדור, מרפא, מזון, מורה, מלבוש.
או במילים אחרות: מגורים, בריאות ונגישות לרופא, תזונה ראויה, חינוך, וביגוד שמבטא מגן מחום וקור.
בטור הנוכחי אנחנו מדברים על "מָרפֵא".
"מרפא" משמעותו – מענה על הצרכים הרפואיים הבסיסיים של כל אדם בלי להתייחס למצבו הכלכלי וליכולתו הכספית, ומתן אפשרות ונגישות לכל פרט בחברה לאמצעים מצילי החיים שבה, מה שפעם היה קרוי "קופת חולים" והיום מוכר בשם "ביטוח בריאות".
ואם הדבר נראה לכם טבעי ומובן מאליו, קראו את הנתון הבא: סקר של האו"ם מלמד שבארצות הברית, המדינה שבה אין ביטוח בריאות ממוסד וביטוח הבריאות הוא פרטי לחלוטין, איש איש לעצמו, מה שגם תוכנית המדיקייר של אובמה לא ממש פתרה, מיליון וחצי איש בשנה, בממוצע, מגיעים לפשיטת רגל עקב הוצאות רפואיות בלתי צפויות.
אני חוזר כאן על המשפט המדהים: בארצות הברית מיליון וחצי איש בשנה, בממוצע, פושטים את הרגל עקב הוצאות רפואיות בלתי צפויות.
וכדי לסבר את האוזן – עברתי ניתוח מעקפים. הושתלו בי ארבעה מעקפים חדשים ויצאתי כמו אחרי אוברול-מנוע. הניתוח הזה לא עלה לי שקל. חבר שלי בניתוח דומה רצה שדווקא פרופסור ידוע ינתח אותו, ושילם לפרופסור באורח פרטי 25 אלף שקלים. זה לא כולל את הציוד וחדר הניתוח ואנשי הצוות, שהיו מכוסים על ידי הכללית. אילולא היו מכוסים על ידי הכללית, היו עולים לו עוד מאה או 150 אלף שקלים. בארצות הברית כל המחירים האלה בדולרים.
אז זה לא המקרה שלי – לא פשטתי רגל. הטיפולים מצילי החיים לא עלו לי כלום, אבל אני משלם 500 שקלים בחודש ונשאר חי.
את 500 השקלים הללו אני משלם עבור תשעה סוגים שונים של תרופות שאני מקבל ביום לאחר התקף הלב המאסיבי שעברתי, ולאחר ניתוח המעקפים והשתלת הקוצב – פרוצדורות שעברתי, כאמור, חינם וללא הוצאה של שקל, אם לא סופרים את הדלק עבור הנסיעות שחניה זוגתי-לחיים-ארוכים נסעה לבקר אותי בבתי החולים בזמן האשפוז, נסיעות שבמחיר הדלק כיום עלו כמו ניתוח מעקפים.
אבל דלק לא מופיע בחמשת הממ"ים של זאב ז'בוטינסקי, כנראה בגלל שהמילה "דלק" לא מהתחילה באות מ"ם.
אציין כאן ש-500 שקלים בחודש הוא המחיר שאני משלם אחרי סבסוד עמוק של מחיר התרופות, שכן אילולא החזקתי בביטוח רפואי מתאים, הייתי משלם פי שניים או שלושה עבור התרופות הללו, שאז הייתי מצטרף למיליון וחצי האמריקאים הפושטים רגל בכל שנה בגלל הוצאות רפואיות, והיינו ביחד כבר מיליון ו-500 אלף ואחד (!) שפשטו את הרגל בגלל הוצאות רפואיות.
או שלא הייתי קונה את התרופות הללו והייתי מת – גם זו אפשרות.
או שהייתי מתלבט בין תרופות לאוכל או לחימום הבית כמו ניצול שואה ממוצע במדינת ישראל של אחרי השתלטות הקפיטליזם החזירי בה.
כדי לקבל את מקסימום ההשתתפות בפרוצדורות מסוימות ברמת סבסוד גבוהה כמו שאני מקבל לא מספיק שיהיה לי ביטוח רפואי פשוט וצריך שיהיה לי גם "מושלם", אבל לא מספיק "מושלם" פשוט בלבד, מסתבר, ועל כן מהיום שבו יצאנו בקיבוץ להפרטה וכל אחד היה אחראי בלעדי על הביטוח הרפואי שלו, וגם שילם עבורו מכיסו, דאגה זוגתי-לחיים-ארוכים ברוב תבונתה להקפיד על כך שהביטוח המושלם שלנו יהיה מסוג "פלטינום", אפילו "מושלם זהב" לא היה מספיק בעיניה! וגם כשהגענו בתקופה מסוימת למשבר כלכלי בביתנו וגירדנו את תחתית החבית כדי לסיים את החודש ולשלם בו את כל ההוצאות, כולל אוכל וחשמל, הקפידה זוגתי-לחיים-ארוכים שלא ניגע ב"פלטינום" ויהי-מה!
ועל כן, לדעתי, אני חי היום לא מעט בזכותה.
ואני מקווה שהיא לא מתחרטת על כך.
איבר חדש בסכום סביר
מתישהו אחרי ההפרטה בקיבוץ עשינו חניה ואני גם ביטוח פרטי באחת מחברות הביטוח הידועות, ביטוח שנקרא "משלים למושלם".
משמעותו הייתה שאם חלילה נצטרך השתלה ולא ניתן יהיה לבצע אותה בארץ, נוכל לקבל מימון ולנסוע לאחת מאותן מדינות שבתי החולים בהן עשויים משיער של גמלים ותושביהן תורמים את איבריהם בעד סכום סביר, ויושתל בנו איבר חדש.
אבל כשראינו שהביטוח הזה עולה לנו 300 שקלים לחודש לאדם, 600 שקלים יחד, בשיקול דעת נבון החלטנו שהחיים לא שווים את המחיר הזה וביטלנו אותו.
"ותפסיק עם הוויסקי", חניה אמרה. "חייבים לשמור על הכבד שלך, כי לא יהיה לנו כסף בשביל לנסוע לקנות אחד חדש".
