גם הגברים בוכים בלילה. מחשבות על הלינה הקיבוצית
יפה נמה. היא יפה והיא נמה בתיבת זכוכית שקופה. היא יפה כל כך והיא נמה כל כך. עד אשר מעיר או מעירה אותה מאן דהוא או מאן דהיא, והרי היא: הסוגייה. סוגיית-עבר: הלינה המשותפת. היא מסירה את מכסה הזכוכית של תיבת הזכוכית והיא ניצבת ומכריזה: "הנני כאן". או-אז קמים רשעים אחדים, כמוני, ולוחשים: "סוגי, יפהנמה, לא מספיק?" והיא לוחשת "יש לכם בעיה עם זה?" ואנחנו אומרים שיש לנו בעיה עם זה. והרי היא פרושה להלן.
הלינה המשותפת היתה נוהגת בכל הקיבוצים מאז ראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. זאת, אף שדגניה אם הקבוצות, ועין-חרוד אבי הקיבוצים, לא דבקו בה במלואה, מראשית דרכם. כל שאר צאצאי דגניה ועין-חרוד (או כמעט כולם) אימצו את נתיב הלינה המשותפת. לעתים, כבקיבוץ שלי, איילת השחר, נעשה המעבר אליה רק לאחר שנים לא מעטות של התנסות כושלת בדרכם של עין-חרוד ודגניה. באיילת-השחר שולמו דמי-לימוד של כ-15 שנים, שרק לאחריהן מוסדה הלינה המשותפת.
לא אידיאולוגיה ניהגה את הקיבוצים אל הנתיב הזה ולא בוקי-סריקי נוסח "יצירת אדם חדש". היתה זו המציאות. ואם נדייק, היה זה מצאי המגורים היחיד כמעט: אוהלים וצריפים; מרחבצ'יק-מגורים של אוהל בן תשעה מטרים רבועים או של צריף בן 12 מטרים, הוא שהיה המציאות הדיורית. חלל ליליפוטי שכזה, חבוק ברזנט או לווחי-עץ דקים, שאין בו ברז ומקלחת ואסלה ואפשרות לבשל ואף לחמם מים ומזון, לא יכול היה להיות משכנם היחיד של הורים ותינוקותיהם וילדיהם, ללא שתסוכן בריאותם הנפשית והגופנית של התינוקות והילדים. כל כך פשוט ובסיסי. אלא שהקיבוץ, ככל תנועה מהפכנית, לקה בתסמונת השיניים החשוקות והשרירים הטבעתיים המהודקים: אורחות-חיים ואופני-התנסחות קודשו ונתקדשו, ועיניים הצופיות אלי עתיד לא הבחינו, פעמים רבות מדי, ברטינותיו ובתחינותיו של ההווה. כזו היתה גם מנת חלקה של סוגיית מיקומן של מיטות בני הדור השני והשלישי: בבית הילדים או בבית ההורים.
בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת החל והבשיל תהליך מואץ של בניית יחידות דיור משפחתי. פתרונות-דיור הקרויים דירות, ואכן ענו, אף כי בדוחק רב, על היומרה שבשמם: דירות. הדירות האלה לא היו עוד חלל מגורים זעיר של 12 מ"ר; הן שילשו את מספר המ"רים של קודמותיהן הזערערות. היו בהן גם מים זורמים, מקלחת ואסלה כהלכתן, וראשיתה של אפשרות בישול ואפייה והסבה לשולחן. הן היו דירות-דירות. משו-משו. קטנות, אבל דירות. המהלך הזה הושלם, במרבית הקיבוצים, בראשית שנות ה-60. מדוע, אם כן, לא ננטשה דרך הלינה המשותפת כבר אז? לכך אחראית תסמונת הקידוש המאבן של המהפכה. אלא שלא לעולם חוסן. כ-25 שנים לאחר המעבר מחדרים לדירות, סיימו מרבית הקיבוצים את המעבר ללינה משפחתית. משמע: רק כרבע ממאה שנות הקיבוץ כתנועת המונים (1920 – 2020) חוו ילידי הקיבוץ והוריהם מציאות של לינה משותפת נטולת צידוק אובייקטיבי.
מאז, זה כ-40 שנה, נערכת שורה של ניתוחי פוסט-מורטם וטקסים של פולסא-דנורא ללינה המשותפת. המשותף להם היא עוינות, כמו גם תליית מרבית בעיותיהם האישיות של הדוברות והדוברים והכותבות והכותבים, על כתפיה.
במהלך עשורי העלאתה של הלינה המשותפת על ראש כעסינו הרטרואקטיביים, הלך והובלט חלקן של הילדות ואמהותיהן בלגימת מנות המרור שלה. היה זה ניכוס נשי של הסבל הילדי וההורי. אנחנו, הבנים והאבות, הודרנו מהשתתפות מלאה בחוויית-הוויית העבר המייסר ההוא. אלא שאנחנו עברנו את אותן החוויות, על הטוב ורע והמכוער והיפה שבהן. גם אנחנו. #We too. גם המשופמים-לעתיד ברחו בבכי-של-פחד למשכן הוריהם; גם הקרחים-לעתיד בכו בהמתינם לשומרת-הלילה. וגם חובשי כובעי הטמבל, בעלי השפם והזקן והמגולחים למשעי, המסונדלים ובעלי הנעליים, כמהו בלילות לצליל נשימתם הרכה של בנותיהם ובניהם הרכים. כן, #we too. הניכוס הנשי הנוכחי של רגשות ההורות המוחמצת ושל פחדי שוכני-לילה בבתי הילדים, חוטא לאמת. ומעבר לכך: הדרת האבות מרגשות ההורות הקמאית, האלמנטרית, יש בה משום הענקת רהבילטיציה רטרואקטיבית לעבר של הדרת הנשים מעיסוקים שאינם טיפול בילדים וחינוכם. ההדרה הזו, הנישול הזה, שהיתה בו גם התנשלות עצמית, הוא אחד מכשלונות התנועה הקיבוצית. כיון שהנשים נטלו בו חלק פעיל, כבעליהן – כן, you tou# אין לקיבוצים לדורותיהם הקודמים (גם דורי שלי) אלא לדון את עצמם, על כל מרכיביהם, המגדריים, לכף-חובה. או אולי, מוטב לומר: כפית-חובה.
נסכם, אם כן: הלינה המשותפת, כורח מציאות בזמנה, גררה את עצמה רק רבע מאה לאחר שקמל הצורך האובייקטיבי בה. הדרת הגברים ממעגל הנפגעים מחסרונותיה, היא פאתטית וחוטאת לאמת. ואידך זיל גמור. פרופורציה, חברות וחברות. פרופורציה.
