"ילד אחד מההר" (הוצאת פועלים) הוא סיפור ילדותו והתבגרותו של אברם קנטור, מנכ"ל ספרית פועלים הפורש, סופר שחיבר ספרי פרוזה רבים וספרים לילדים, עורך ומתרגם פורה.
אברם קנטור נולד בחיפה אך כבר בגיל 14, אחרי שפגש במקרה חבורת ילדים בני קיבוץ והתוודע לשומר הצעיר, נמשך ליבו אחר הרעיון והוא בחר להצטרף כילד חוץ לקיבוץ מזרע בו הוא חבר עד היום.
במקביל לסיפור ההתבגרות מתוארים בספר בחמלה וברגישות מפגשיו כאדם מבוגר עם אמו המזדקנת, יחסים שתמיד מסקרן להתבונן בהם.
בדיוק נוגע ללב משחזר קנטור את ילדותו בשכונה שעל ההר וממש מחיה אותה לנגד עינינו. הפרטים הקטנים שהוא זוכר, או משחזר בעקבות סיפורים ששמע, מאפשרים ממש לראות ולחוש את השכונה, את בני המשפחה, את השכנים, את הנזירים עטויי הגלימה החומה, שבפי אמו נקראו גַּלָּחים והטילו אימה על הילדים, ולא פחות מכך את הדרך המובילה אל מסילת הרכבת ואל הים.
וכשהנער הצעיר, שאז עוד קראו לו אברהם, מקבל לראשונה אופניים, ההתרגשות שלו מדבקת ואת כאב הנפילה מהם מרגישים בכל הגוף.
כאשר ביום קיצי אחד הלך הילד אברהם הצעיר לחוף הים הוא פגש שם בילדי קיבוץ הזורע שכיבדו אותו במלון והופתע מהשוני בינם לבינו. ניסיתי להבין מה חיבר בין הילד העירוני לילדים מהקיבוץ ואיך המפגש הזה שינה את חייו.
מה שבה את ליבך בהיכרות הראשונה עם הקיבוצניקים הצעירים?
"קשה להסביר את זה היום, אבל הם נראו כמי שחיים בעולם אחר לגמרי. קודם כל, השפה, היו להם שמות אחרים, וגם אם היו שמות דומים הגו אותם במלרע ולא במלעיל כמו אצלנו בעיר.
אצלנו היו מוישה ומוישל'ה, אצלם היה משה בהטעמת ההברה האחרונה, אבל שמות כמו איתן, הגר, עיינה, רענן וכו' התקבלו אצלי כמלח הארץ.
אצלנו היו שמות כמו אברהם, אהרון עזרא, יחזקאל, רחל, לאה. מלבד זאת הם קראו למבוגרים בשמם הפרטי בלי להקדים אדון וגברת לשם המשפחה. הם התחלקו בכיבוד ודאגו שכולם יקבלו, ולא חטפו. ועוד שפע של סממנים קטנים שיצרו תמונה של חיים מושלמים."
איך היה המעבר מהעיר לקיבוץ?
"המעבר מהעיר לקיבוץ היה קשה ומאכזב. קודם כל מאכזב, משום שיחד איתי הגיעו עוד כשישה ילדי חוץ חדשים, ואני הייתי בטוח שאני אהיה היחיד. וקשה משום שלמרות שבאותם ימים, בגיל הזה, הפער התרבותי בבית בינינו, הצברים להורים ה'גלותיים' הלך וגדל, זה לא ביטל את הקושי שבניתוק מן ההורים.
פתאום אין הורים. אתה מאבד בבת אחת את הגב. בחיי היום יום בעיר לא הרגשתי עד כמה הביטחון העצמי שלי עדיין נשען עליהם, ופתאום נעלמה המשענת הזאת, ואין לה תחליף.
כאמור לא הרביתי להישען עליהם, אבל עצם קיום האופציה הזאת סיפקה ביטחון עצמי שאבד בבת אחת, והיה הכרח לבנות עמוד שדרה יציב. לקח זמן, אבל הסתגלתי."
כיצד נשמר הקשר עם המשפחה הגרעינית לאחר המעבר לקיבוץ?
"הקשר עם המשפחה הגרעינית ממש לא נשמר. המסגרת קבעה לנו סוף שבוע אצל ההורים פעם בחודש. קראו לזה 'שבת נסיעות'. בפעם הראשונה ביליתי את כל השבת אצל ההורים, אבל רק בפעם הראשונה.
הכל נראה פתאום כל כך זר, שלהבא, הייתי מקדים ככל האפשר לנסוע להורים, וחוזר באוטובוס האחרון, וכך זוכה לשבת שלמה כאחד מבני הקיבוץ.
רק פעמיים ישנתי אצל ההורים עד הגיוס לצבא, על הפעם הראשונה אספר בהמשך, והפעם השנייה הייתה עם כל הקבוצה שלי. הבאתי את כולם לישון אצלם כדי שנוכל לקום מוקדם לתפוס מקום לחזות במצעד צה"ל.
למעשה עד השירות הצבאי הקשר למשפחה הלך והתרופף, והיה עליי לשקם אותו אחרי השירות הצבאי."
מה היו הקשיים ומה הגילויים הטובים?
"הקושי הראשון היה האבדן המוחלט של הפרטיות. גרנו ארבעה בחדר, שני בנים ושתי בנות, המקלחת הייתה משותפת, ולמעשה המקום היחיד שהייתי בו עם עצמי בלבד היה חדר השירותים.
מצד אחר, בשעות אחר הצהריים זכיתי לעודף פרטיות. לכל ילד חוץ סידרו הורים מאמצים, ואחרי העבודה בארבע אחה"צ הלכו כל הילדים למשפחותיהם, עד ארוחת הערב המשותפת.
להורים המאמצים שהצמידו אותי אליהם היה בן עם צרכים מיוחדים, והאימוץ הזה לא התאים להם. אמנם הבנתי את זה, ולא היו לי טענות אליהם, אבל במשך החודשים הראשונים שלי בקיבוץ נשארתי יום יום לבדי במוסד.
השעות האלה היו רבות מדי ולכן גם קשות מדי. בסופו של דבר נכמרו רחמיה של אחת מבנות קבוצתי והיא אילצה את הוריה לאמץ אותי.
הגילויים הטובים היו רבים מאוד. החיים המלאים בחברת הנעורים היו נפלאים, הפעילות החברתית בכל התחומים. האחריות הרבה בעבודה (בתקופה הראשונה עבדתי בדיר העיזים, שאחד מבני קבוצתי היה האחראי לו. אני כמובן לקחתי חלק באחריות וזה בהחלט הביא סיפוק שלא ידעתי כמותו)."
מה פחות אהבת בקיבוץ?
"הדבר היחיד שהכביד עליי היה המשמעת שהטילו עלינו המחנכים. כל זמן שהדברים התנהלו במסגרות החינוכיות ובתוך הקיבוץ הכול היה טוב, אבל ברגע שרק עלה בדעתי לחרוג מזה בלמו אותי מייד.
למשל נסעתי עם שתי בנות קבוצתי באופניים בשולי הכביש לעפולה, וחבר קיבוץ שעבר על הכביש זיהה אותנו ומסר על כך למחנך שלנו. למחרת סולקתי לשלושה ימים להורים שלי, לא היה עונש קשה מזה."
התגעגעת למשהו מהחיים בעיר?
"אחרי חודשי ההסתגלות ממש לא התגעגעתי לשום דבר מחיי העיר."
מה משך אותך לעולם הספרות, הכתיבה והעריכה?
"אף שבימי בית הספר היסודי בעיר לא השקעתי בלימודים, כבר אז הרביתי מאוד בקריאה, וגם כתבתי יומנים ומעשיות למיניהן. בשומר הצעיר בגיל 13 התנדבתי לוועדת התרבות ושמורים אצלי עד היום קטעים שכתבתי אז לערבי התרבות.
לא עלה על דעתי לפרסם, אבל הרביתי לכתוב תמיד. היה לנו מדריך נערץ בהשומר הצעיר במזרע, שפרסם לא פעם דברים שכתב, ובמסגרת ההערכה הרבה אליו, התחלתי להרגיש שכיוון שגם אני כותב, אולי כדאי שגם אני אפרסם.
לימים היה משה אורן (אותו מדריך) לעורך של מיני עיתון לחטיבה הצעירה בקיבוץ הארצי בשם 'חצאית' והעזתי לשאול אותו אם יהיה מוכן לפרסם משהו שכתבתי.
לא היה מאושר ממני כשהגיע אליי הגיליון ובו התנוסס שמי מעל קטע של עשר שורות. מכאן הייתה הדרך לפרסום קצרה, החלו לפנות אליי להשתתף בכל מיני פרסומים, ועד מהרה מצאתי עצמי עורך בעצמי פרסומים (בעיקר לקראת חג הקיבוץ). עם הזמן מצאתי עצמי בחבורה של עתודת עורכים למערכת 'שדמות'.
איך שכנעת את הקיבוץ לאפשר לך ללמוד לימודי רוח לא יצרניים?
"הדרך ללימודים 'לא פונקציונאליים' לא הייתה קצרה. תחילה שכנע אותי רכז ועדת ההשתלמות ללמוד הוראת בי"ס יסודי.
'אתה הרי לא רוצה ללמוד ספרות בשביל התעודה, אז מה הבעיה שתקפוץ מאורנים לאוניברסיטה ותיקח איזה שיעורים שאתה רוצה, בנוסף?' היה מאוד משכנע, אלא שאז נסענו רק בתחבורה ציבורית שלא הייתה ממש טובה, והנסיעה מסמינר אורנים לאוניברסיטה ערכה לכל הפחות שעה.
בקיצור זה לא היה ריאלי. מלבד זאת נוכחתי די מהר בשיעורי ההתנסות בהוראה שזה ממש לא מתאים לי. בתום שנה הודעתי שאני מפסיק ללמוד. באותה שנה פניתי לוועדת השתלמות וביקשתי לצאת בעוד שש שנים ללימודי ספרות ולשון.
תחילה לא רצו לדון בזה כל כך מוקדם, אבל אני עמדתי על כך וכך אישרו לי כל שנה במשך חמש שנים את היציאה ללימודים במועד שביקשתי.
לקראת השנה השישית, פנו אליי לוותר לחבר בן חמישים שעדיין לא השתלם. מובן שחשבתי שצריך לאשר לו, אבל לא קיבלתי את דחיית ההשתלמות שלי. טענתי שפנייה של אדם רב זכויות כזה מצדיקה חריגה מהמכסה. בסופו של דבר אשרו לי, אבל רק שנתיים.
השגתי כל פטור אפשרי וגנבתי שעות רבות מעבר למכסת השעות השבועיות באוניברסיטה והשלמתי את כל חובות התואר הראשון בשנתיים. בשנה שלישית שחייבו אותי לקחת באוניברסיטה, לקחתי רק קורסים אחדים להנאתי שלא הייתי חייב בהם, אחרי העבודה."
איך הגעת לספרית פועלים?
"בהיותי מזכיר הקיבוץ הגעתי מדי פעם לבית הקיבוץ הארצי בימי רביעי שם פגשתי את מרים עין דור שהייתה לנו היכרות קודמת. היא ערכה אז את הדף הירוק, ולקראת סיום תפקידי כמזכיר, ניסתה לגייס אותי לדף הירוק.
לא רציתי בזה אבל כדי להיפטר מהלחץ נעתרתי לבוא לביקור בבית על המשמר. לאחר סיור ארוך במערכת ובדפוס נאלצתי להשיב, ואמרתי לה שלא מתאים לי להשקיע בכתיבה שלמחרת פרסומה תשמש לעטיפת מצרכים.
'אה, אתה רוצה שהדברים שכתבת יישמרו לזמן ארוך יותר?' היא אמרה, ומשכה אותי לקומה שמעל על המשמר, שם הייתה ספריית פועלים. את פנינו קידמו שם נתן יונתן מירה מאיר ונתן שחם. כמי שפרסם עד אז ספר סיפורים אחד, החברה הזאת מאוד קסמה לי, והשאר היסטוריה."
מה היה הספר הראשון שכתבת ואיך הוא התקבל?
"ספר הביכורים שלי היה ספר סיפורים בשם "דרך ללא מוצא". הספר לא עורר תגובות רבות. הוא אמנם זכה לאזכורים בכל המדורים הספרותיים, אבל לא לביקורת של ממש, רק במדור לספרות של על המשמר הוא זכה להתייחסות של ממש. הוזמנתי לאירועים אחדים בעקבותיו, אבל עדיין לא הכרתי בחשיבותם, וויתרתי עליהם."
באילו תפקידים שמשת עד שהגעת לתפקיד המנכ"ל?
"גייסו אותי להחליף את עמירה הגני בעריכת כתב העת 'הדים'. אחרי כשלושה חודשים ביקש ממני נתן שחם להתגייס לעזרת נתן יונתן בעריכה, מהר מאוד התנקזה עבודתי לעריכת סיפורת ועד מהרה הייתי לעורך הסיפורת.
כעבור תשע שנים ביקשתי לשוב לעבודה בקיבוץ לפחות לשנה, ועד מהרה מצאתי עצמי שוב מזכיר הקיבוץ, ואז הזמינו אותי לישיבת עורכים ולחצו שאסכים להחליף את נתן שחם שביקש לפרוש מתפקיד המנכ"ל.
נעתרתי עקרונית, ועם סיום הקדנציה כמזכיר קיבלתי על עצמי את התפקיד."
בתקופה שניהלת את ההוצאה, ישנם ספרים שראו אור אצלכם שאתה זוכר במיוחד? רבי מכר?
"אני זוכר את רוב הספרים שהוצאנו בשנים שעבדתי בהוצאה אבל זכורים לי במיוחד אלה שהיו קשורים במאמץ מיוחד. למשל, הספר הראשון שהמליץ עליו נתן זך כשהחל לערוך אצלנו ספרים, היה "לו סלומה, האישה מן החלומות."
קראתי את העותק שנתן לי בגרמנית במטוס ליריד בפרנקפורט והיה לי ברור שהולכים על זה. למרבה הפלא לא הצלחנו לאתר את בעלי הזכויות. נאמר לנו שהן בידי המחבר, שהיה בזמנו חבר קיבוץ (נדמה לי חצרים) ועזב את הארץ.
הסתבר שהלך לעולמו ולא הצלחנו לאתר יורשים. החיפוש נעשה בעצלתיים בלי הצלחה, עד שהסתבר לנו שגם הוצאה אחרת מחפשת את היורשים.
מייד הפעלתי את קשריי במולות הגרמנית. בעזרתם איתרתי את אשת המחבר וחתמנו על חוזה יום לפני שההוצאה האחרת הגיעה אליה. והספר אכן זכה להצלחה רבה. זו דוגמא אחת מני רבות."
האם נכון לומר שמקור הכנסה עיקרי בספרית הפועלים בשנים האחרונות מגיע מספרי ילדים ידועים, ואם כן מהי החמישייה הפותחת?
"נכון לומר שמכירת ספרי ילדים היא בהחלט חלק חשוב מאוד בהכנסות ההוצאה, אבל בהחלט לא יחיד. אם בקנון של ספרות הילדים העברית מככבים כעשרים כותרים אפשר להניח שחמישה עשר הם משלנו.
בראשם 'מעשה בחמישה בלונים' של מרים רות, 'דירה להשכיר', של לאה גולדברג, 'הבית של יעל' של מרים רות, 'איה פלוטו' של לאה גולדברג ו'תירס חם' של מרים רות. אלה כמובן הבולטים ביותר ויש ברשימת הלהיטים עוד רבים."
הטלוויזיה, האינטרנט, ושאר אמצעי המדיה המקוונת, שינו לחלוטין את הרגלי הקריאה של הציבור. איך זה השפיע על הוצאות הספרים? על ספריית הפועלים?
"השינוי בהרגלי הקריאה בהחלט השפיע על הוצאות הספרים. מספר העותקים בהדפסה הראשונה צנח בשנות ה-90, באמצע העשור הראשון למאה הזאת נאלצו ההוצאות לשוב ולהעלות את מספר העותקים במהדורות הראשונות, לא בשל תגבור הקנייה אלא כדי שיהיו די ספרים לתצוגה בולטת בחנויות, אבל לכן חוזרים מן החנויות ספרים רבים יותר.
במקרים רבים ההכנסות ממכירת הספרים אינן מכסות את הוצאות ההפקה, ולכן נאלצות ההוצאות לחפש מקורות תמיכה לספרים שלא צפויה להם מכירה גדולה.
זה כמובן משפיע על בחירת הספרים. בהיותנו מודעים לכך בהוצאתנו נעשה מאמץ מתמיד לא לוותר על איכות ולא לגלוש לבחירה מסחרית בלבד."
האם לדעתך יש שוני בעבודה בהוצאה קיבוצית לעומת הוצאות מסחריות אחרות?
"בזמנו היה הבדל גדול בין העבודה בהוצאה קיבוצית להוצאות אחרות. לפחות אותי גייסו בלי כל ניסיון בעבודת העריכה והשתפשפתי תוך כדי עבודה. בהוצאות אחרות היו חשובים רק הכישורים שלך ולא מאין באת.
מלבד זאת, לפני הפרטת הקיבוצים לא הייתה כל הירארכיה בשכר העובדים בהוצאה והיה שוויון מלא. מראשית ימי ההוצאה, הייתה משימת ההוצאה להביא את מיטב ספרות העולם לעברית ולהוציא לאור את מיטב הנכתב בעברית וברוח התנועה.
עם השתנות הקיבוצים נושא גיוס העובדים השתנה, וכמו הוצאות אחרות מגייסים על בסיס מקצועי בלבד. ובכל זאת הרוח המנחה את ההוצאה בבחירת הספרים נשמרת."
מה תכניותיך להמשך הדרך?
"בגיל הפרישה פרשתי מכל תפקידי הניהול וככל שאוכל להמשיך בזה אמשיך לעסוק בעריכה ותרגום, בעיקר מהבית."
הספרים של אברם קנטור
דרך ללא מוצא, (סיפורים) תל-אביב, ספרית פועלים, תשל"ט 1979
מסמרים בארון, (סיפורים) תל-אביב, ספרית פועלים, תשמ"ח 1988
קפיצת ראש, תל-אביב, מודן הוצאה לאור, תשמ"ט 1988
הסתר פנים, תל-אביב, ספרית פועלים, תשנ"א 1990
אזעקת שווא, תל-אביב, ספרית פועלים, ידיעות-אחרונות, ספרי חמד, תשנ"ה 1995
קללת הזר המוזר, תל-אביב, ספרית פועלים, תשנ"ה 1995 זוכה פרס זאב לספרות ילדים ונוער, תשנ"ו
עורבני,חמור ועורב, (סיפורים), תל-אביב, ספרית פועלים, תשנ"ח 1998
שני שניהם, תל-אביב, ספרית פועלים, תשנ"ח 1998
קול ראשון, בני ברק, הספריה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ד, 2004
אל החרדונים, בני ברק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ו, 2006
תעתועי דמיון, בני ברק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2010
שניים על אופניים, בני ברק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ג 2013
ואז הבליח אור, בני ברק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ה 2015
חברות טובות, בני ברק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ז 2017
חברים סמויים מעין, בני ברק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ח 2018
ילד אחד מההר, בני ברק, הוצאת ספרית פועלים, תש"פא 2021
