אדי פולונסקי מאור הנר לא עזב לרגע את הרפת, הפרות והעובדים וסייע למשקים השכנים. למרות שעלה לארץ מתוך ציונות ובחר בחקלאות להגשמה, הוא מתקשה להחזיק את האמונה שיהיה בסדר במדינה
*תמונה ראשית: אדי פולונסקי ובנו יניב. לא נטשו את הרפת. צילום: מהאלבום הפרטי
אדי פולונסקי (63) מאור הנר לא עזב את הרפת בקיבוצו ליום אחד מאז 7 באוקטובר. הדאגה לעובדי הרפת ולעדר הפרות לא נתנו לו מנוח והוא יצא למרעה גם באותה שבת ארורה שבה הסתובבו מחבלי חמאס באין מפריע. את חברו הטוב אופיר ליבשטיין איבד באותה שבת ומבחינתו היה ברור שהוא לא עוזב את הרפת ואת המשק, גם כשכל הקיבוץ התפנה.
הוא נולד בארגנטינה ועלה לארץ מתוך ציונות, ובחר להגשים כחקלאי בקיבוץ שסמוך אל הגבול. אבל היום, התנהלות המדינה בדרום, בצפון, מול החזרת החטופים ובנושא החקלאות – מובילה אותו לאבד את האמונה.
יצא למרעה לבדוק מה קרה לעדר
הוא נולד בארגנטינה למשפחה אמידה ובגיל 19 עלה לארץ עם רות שתהפוך לאשתו. 44 שנה מאז היכו שורשים באור הנר שבנגב המערבי, קיבוץ שמייסדיו דרום אמריקאים, בו נולדו להם ארבעה ילדים ועד כה שמונה נכדים. הבן הבכור יניב הוא דור ההמשך, יחד הם עובדים ברפת 12 שנים.
ספר מה עבר עלייך ב-7 באוקטובר.
״אור הנר ממוקם 2 ק"מ ו-400 מטר מהגבול. המחבלים לא הגיעו לפה. כיתת הכוננות של הקיבוץ עזרה לזו של קיבוץ ארז, והצליחו לבלום את המתקפה בשני הקיבוצים.
כחבר מליאת המועצה, הנוהל היה שאם מתחיל סבב אני יוצר קשר עם אופיר ליבשטיין ראש המועצה, שהיינו גם חברים טובים, ומציע את עצמי למה שצריך, נוהג, עוזר, כל דבר.
סביב שבע בבוקר של אותה שבת התקשרתי אליו והוא לא ענה. 20 דקות אחר כך התקשר אלי כתב ערוץ 12 תמיר סטיינמן לשאול אם נכון שאופיר נהרג.
אני בעצמי לא זוכר מה עשיתי באותה שבת. הבן הצעיר שלי סיפר שיצאתי לרפת, לבדוק מה קורה עם העובדים ולמרעה לבדוק מה קורה עם עדר הבקר. שדות המרעה שלנו גובלים בשדרות, נפגשתי עם מחבלים לבושים בשחור שירו לכיווני והצלחתי להסתלק. זה לא היה מעשה שקול. בשאר הזמן אשתי אומרת שישבתי עם האקדח מול דלת הבית והגנתי על המשפחה״.
בנוסף, בעקבות פגיעה בתשתיות נותק באותו בוקר ארור החשמל ובמהלך היום התלווה אדי לאנשי חברת החשמל שפעלו בשטח בניסיון לשחזר את קווי החשמל. "מספר פעמים היינו בסכנה של דו"צים (ירי דו-צדדי של כוחותינו). לעובדי חברת החשמל רכבי טויוטה לבנים ולא תמיד היה תיאום ביניהם לחיילים שפעלו מתוך השטחים והפרדסים״.
שלא כרפתות סמוכות, הרפת של אור הנר לא נפגעה במהלך מתקפת הטרור ואדי הרגיש חובה לעזור למשקים השכנים. הוא עזר לרפתנים ברפת ארז ובהמשך גם בקיבוצים עלומים, עין השלושה, גבים ונחל עוז, בהעברת מזון לפרות, ציוד רפואי וטכני וציוד נוסף מספקים שלא יכלו להתקרב לאזור. "בנחל עוז סיפקנו במשך חודשיים אוכל חם למתנדבים״.
לאורך הזמן הזה קהילת הקיבוץ מפונה? איפה המשפחה שלך?
״עד מרץ היו חברי הקיבוץ מפונים. הצבא ביקש שיתפנו וגם המועצה. הם התפנו באופן עצמאי
לגליל ים, טבריה, תל אביב ובהמשך לירושלים.
הילדים של הבן הבכור התפנו עם אשתו, אבל הוא נשאר לעבוד איתי ברפת וגם הבן הצעיר, שרוב הזמן היה בשירות צבאי ושירות מילואים, נשאר בקיבוץ. אשתי עובדת במרכז חוסן כתראפיסטית והייתה עם הקהילה. בינואר היא חזרה לקיבוץ, לתת מענה במרכזי חוסן בנתיבות, אופקים ושדרות ובמקביל גם נוסעת צפונה לקהילות המפונות״.
לא מפחיד להישאר בקיבוץ?
״הרגשתי פחד ביום הרביעי או השלישי אחרי אותה שבת, כשהייתי מגיע הביתה והיישוב ריק. הייתי נכנס הביתה וקודם כל דורך את הנשק וסורק לבדוק שאף אחד לא נכנס, שהחלונות סגורים. יש כל כך הרבה אי שקט בשקט הזה״.
אדי מספר שהקושי האמיתי היה להתמודד עם המשק שממשיך לעבוד, גם כשאין תשתיות או ספקים. "בימים הראשונים לא היה חשמל, עבדנו עם גנרטור, זה אומר לתדלק ולתחזק מספר ימים מסביב לשעון ולא היה סולר, כי ספקים פחדו להתקרב לאזור. כל דבר היה מסובך, מאוכל וגרעינים לפרות, דרך התקשורת שלא עבדה כי לא היה חשמל, ותיאומים עם אנשי שירות וטכנאים שיגיעו לתקן את התשתיות תוך כדי התיאום מול הצבא ועד להשיג אוכל עבור מי שנשאר לעבוד ולעובדים הזרים".
חוסר אונים, חוסר התעניינות
אדי, שנולד למשפחה אמידה בבואנוס איירס, עלה למרות התנגדות הוריו, ועל אף שהיה לו חוש טכני ובקיבוץ רצו שישתלב במפעל, הוא בחר בחקלאות, "זה משך אותי וזה מה שמושך אותי עד היום". לאורך השנים היה גם מפיק של אירועים גדולים וכתב ראשי בערוץ הטלנובלות ויוה, אך "מה שנתן חיבור לאדמה, לקרקע, את הארקה, זה הרפת".
לכן, אולי, הוא מאוכזב שלא כל חברי קהילתו חשים כמוהו. "הקושי האמיתי הוא להתמודד עם תחושה של לבד. אומנם הצבא היה איתנו, וקיבלנו עזרה מהמועצה האזורית וגם מועצת החלב ומשרד החקלאות התקשרו ושאלו מה צריך. אבל האכזבה, ועם זה אני חי, היא חוסר האונים וחוסר ההתעניינות מחברי הקיבוץ. נכון, בהתחלה היו מספר חברות קיבוץ שהתעניינו מה קורה איתנו ועם הפרות, אבל התחושה שבהמשך, אפילו חבר'ה צעירים העדיפו להיות בפתיחת פאב בתל אביב במקום לתת כתף בדברים שמממנים ומפרנסים אותנו כחברי קיבוץ. נלחמנו לפתוח את המפעל שמייצר בעיקר ליצוא, אבל קיבלנו הערות מחברי קיבוץ – למה לסכן אנשים, נקבל פיצויים, לא צריך להתעקש על עבודה, זה די שבר אותי".
"בתקופה אחרונה התחילו להתעורר ספקות. אני מאוד ציוני ואני פה בגלל ציונות ואני חושב שזה מה שאנחנו עושים פה. בחודש האחרון התחלתי לשקול את ההחלטה שלי להישאר פה גם בימים האלה. יש סוללות תותחנים סביב היישוב וכל פיצוץ מקפיץ את הבית והכול רועד. גם הקאסמים, לפחות פעם בשבוע, מזכירים שחמאס עוד קיימים. אנחנו חיים ברעש של מלחמה ובאיום של 7 באוקטובר, לא באמת השתנה משהו. אשתי במועקה נפשית והאופק לא נראה מרשים. עושה רושם שאנחנו בגלישה ישירה לחרא. אני שואל את עצמי, בגיל 63 נותרו לי עוד כמה שנים טובות לחיות, אולי לחיות במקום אחר, שבו חיים בצורה אחרת, שבו דואגים לנפש. אלו שאלות שהתעוררו שלא היו קודם".
שואל את עצמי אם להמשיך לתקוע פה יתד
לאדי יש בטן מלאה ובראש ובראשונה על תפקוד הממשלה ואופן הטיפול בנושא החזרת החטופים. "כל ממשלה שתיבחר תצטרך להבטיח את החזרת החטופים. מדינת ישראל לא תוכל להשלים עם עוד רון ארד. אין סיכוי ולא יהיה סיכוי עד שלא יחזור אחרון החטופים. זה המבחן. להערכתי סינוואר יחליט כל כמה זמן נחליף ממשלה. אני רואה את הכוח שצבר. אני בקשרים עם העיתונות הזרה, יש אנשים שמודעים למה שקרה פה. הם שואלים אותן שאלות – מה קרה במוסד, בשב"כ, איך לא נדלקו הנורות. המסקנה שלהם שאת המלחמה הזו אנחנו גרמנו, שהממשלה הנוכחית גרמה, כדי להסית את אור הזרקורים מההפיכה המשפטית. סינוואר, או מישהו אחר, ימשיך את השנאה אלינו עד שלא נהיה פה. זה מה שמעניין אותם.
יש לי משפחה וחברים בחו"ל, ואני יודע שהם עדיין בחיים למרות מופעי אנטישמיות, בזכות זה שקיימת מדינת ישראל. מצד שני אני שואל את עצמי אם אני עדיין צריך להמשיך לתקוע פה יתד. אנחנו, תושבי העוטף, חוטפים גם מבחינה ביטחונית וגם כחקלאים. יש אלינו התייחסות שלילית ב-40 שנה האחרונות, בהצהרות ובהתנהלות נגד החקלאות. מציגים כאילו אנחנו אשמים ביוקר המחייה. כואב לי מאוד שהמדינה לא רואה בנו כוח אסטרטגי, אנחנו גם מייצרים מזון חיוני למדינה וגם שומרים על הגבולות. החקלאים באירופה מקבלים תמיכה ממשלתית באלפי יורו כל חודש על זה שהם מחזיקים קרקע חקלאית והתוצרת החקלאית מסובסדת ופה בארץ זה לא מעניין, האזרחים מוכנים לאכול מזון מעזה ומארדואן. החקלאות בסימן שאלה מאוד קשה ולכן קשה להביא חבר'ה צעירים, זה לא מספיק מתגמל. בקיבוצים מקבלים משפחות צעירות ובוחנים היתכנות כלכלית. ואם יגיע זוג שהוא רפתן והיא עובדת בחינוך, הם אולי לא יעמדו בתנאים להיקלט בקיבוץ. אנחנו יורים לעצמנו ברגליים. באור הנר קלטנו 32 משפחות ואף אחד מהם לא יעבוד בחקלאות או בייצור של הישוב".
אתה נשמע פסימי.
״לא פסימי, אופטימי עם ניסיון. אין הרבה אנשים בישראל שרואים מה שקורה בדרום, בצפון, באיו"ש שהם אופטימיים. אומרים יהיה בסדר, אני לא מאמין שיהיה בסדר. אחרי נאום ראש הממשלה היה לי סוג של התקף חרדה קיומית, אם תהיה מדינה. אני חושב שהיום אנחנו בסכנה קיומית אמיתית. אנחנו נלחמים בטנקים ומטוסים מול טייחים עם קליצניקוב ולא מצליחים לכופף אותם. ממשיכים לעוף לפה טילים, הם עדיין מחזיקים בחטופים, הצפון נטוש. כלכלית אנחנו בפארסה אחת גדולה ומתחת לרדאר המהפכה המשפטית ממשיכה, כספים מועברים לסקטורים מסוימים, ולא כולנו נושאים בנטל. אני רוצה לטעון את עצמי באופטימיות כי המדינה חשובה לי. חשובה לכולנו״.
היכן שיש רפת, יש חקלאות ויש חיים
חקלאי ישראל עומדים בחזית אתגרי התקומה
איציק שניידר, מנכ"ל מועצת החלב:
"האירועים המזעזעים של 7 באוקטובר המחישו בדרך נוראה עד כמה הישיבה על הגבולות חשובה. אנשים רבים מידי, ביניהם רפתנים, שילמו בחייהם ואחרים נחטפו ובכך הגנו בגופם על עורף המדינה מהמחדל הנורא מולו ניצבנו.
למרות השבר העמוק והאירועים מולם ניצבו, ממשיכים רפתני ורפתניות העוטף, ולצידם גם אלה היושבים בגבולה הצפוני של המדינה, לעבוד ברפת, לחלוב את הפרות ולהמשיך את ייצור החלב תוך סיכון אישי ותחת אש. הגבורה הזאת היא ששומרת על ביטחון המזון של אזרחי ישראל ומונעת מהמדינה ליפול לדרישותיהן הסחטניות של מדינות אשר מערבות שיקולים פוליטים בהעברת מזון לישראל.
כמי שמוביל את ענף החלב ומבין את משמעותו האסטרטגית הן באספקת המזון והן לחיזוק ההתיישבות, פעלתי באישור שר החקלאות להוספת מכסות חלב לישובי העוטף והצפון, כי ההבנה שלנו היא פשוטה: היכן שיש רפת, יש חקלאות ויש חיים. לכן, כמו שרפתני העוטף לא וויתרו לרגע על המשך העבודה ברפת והדאגה לפרות, גם בזמן מלחמה וסכנת חיים ממשית, כך אנו נמשיך לפעול להעצים את משק החלב ולהרחיב את ההתיישבות במרחב”.
דגן יראל, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל:
"בימים מאתגרים אלה אנחנו רואים את החקלאים חוזרים לשדות, למטעים ולרפתות. הם שם, בגבולות, פועלים מתוך שליחות וגאווה לאומית, תחת אש, במטרה לשמור על החקלאות הציונית, נשמת אפה של ההתיישבות העובדת. יחלפו בדיוק מאה שנה מחג השבועות החקלאי הראשון ביישוב היהודי, שנחוג בעמק יזרעאל בשנת 1924. מאז, היו אלה דורות על גבי דורות של חלוצים ומגשימים, שדונם אחר דונם הגשימו את הציונות בכפר גלעדי, במנרה, בדפנה, בכפר עזה, בבארי, בנחל עוז, בתל יוסף וביפעת, כמו גם במושבים רבים בפריפריה, במקומות המאתגרים ביותר. ועתה, חוזרים חקלאי ישראל ובראשם יצרני החלב המדהימים שלנו לתפקידם ההיסטורי, עומדים בחזית אתגרי התקומה, מהווים מקור השראה עבור כלל החברה הישראלית ביכולת לטעת תקווה היכן שהיא נגדעה, בהפיכת השבר לצמיחה מחדש. כולנו יחד מחויבים לשמור ואף להעצים את התוצרת המקומית שלנו, את החלב כחול-לבן, שלעולם יסמל את זבת החלב של ארצנו ואת ההכרה בתרומת ההתיישבות החקלאית לביטחון המזון בישראל ולביטחון הלאומי. אחרי הכול וכלקח לדורות: מדינת ישראל זקוקה לביטחון מזון ולהתיישבות חקלאית כמו אוויר לנשימה".