אז מה היה לנו? אלמוג סורין מבקרת

סרט – Montage of Heck – דוקומנטרי מופלא ומדכא אודות חייו של קורט קוביין. ספר – 'שבויות' מאת אורנה חצרוני – תעמולה במסווה. מוזיקה – אניה בוקשטיין יוצאת בסינגל חדש: 'דופק' – חזרה לשנות ה-90'. אלמוג סורין מבקרת, (ולא רק את התסרוקת של החברה הטובה)

Montage of Heck 

אז מה היה לנו אלמוג סורין מבקרת : יש אנשים שהגיעו לעולם הזה כדי להעביר לנו מסר ולהמשיך הלאה. כך קרה לטעמי, עם  קורט קוביין, סולן וגיטריסט להקת הגראנג' "נירוונה", ששם קץ לחייו בשנת 1994 ובכך למעשה סיים את יצירתו המדהימה. קוביין עורר לא מעט תהודה עם מוזיקה מושלמת ומסר חי וקיים והוא די משיג את מטרתו גם עכשיו, 25 שנים אחרי ששם יד בנפשו המיוסרת.  כאשר משמיעים מידי פעם ברדיו שיר של קוביין, השיער על הגוף סומר והידיים רוצות לחבק את גופו השברירי, שתמיד היה עטוף בסוודר מהוה או בחלוצה פרומה.

הסרט Montage of Heck על חייו של הסנסציה משלב בין הפרטים הידועים לנו אודות חיי קוביין, תוך התבססות של היוצרים על פרטים חדשים מחייו הצעירים של היוצר, שלא נח לרגע. הסרט הופק ע"י בתו של קוביין, פרנסס, בת ה-22 ובעזרת הוריו, אחותו, אמו החורגת ובת זוגו הראשונה. כל אלה, מתראיינים ומספקים מידע על הזמר, תוך שהם מנסים לשפוך אור על התאבדותו בשנת 1994.
הסרט הדוקומנטרי מוגש לצופה דרך אנימציה מופלאה, דיבוב ופיסות מחייו של קוביין, שכבר מגיל 3 גילה כישורים מוזיקאליים. במהלך העלילה, נראה כי ככל שגדל והפך לילד פלא מוכשר, כך קטנו כישוריו המשפחתיים והחברתיים. בבדידות קשה, למד קוביין מה מרגיש ילד לא רצוי, שונה, מתבדל ואף בעייתי.

את המצוקה, את המוח הסוער והתשוקה ליצור, רואים בעיקר בהצגת קטעים ממחברות, בהן שרבט קוביין משפטים, רעיונות ואף את הדרך בה הוא רוצה שיראו הקליפים של נירוונה (בעיקר הרעיונות הוויזואליים שלו לגבי דרך הצגת השיר, שכנראה המזוהה עמו מכל (smells like teen spirit. המשפטים שנראים תלושים, חוברים לבסוף יחדיו ומסבירים בחטף, כיצד תוכננו המהלכים במוחו של גאון מוזיקאלי.
בסרט מדברים בני משפחתו של קוביין ומתארים ילד כריזמטי, מוכשר ויוצא דופן, שנדד בין בתים של קרובי משפחה בעוד שהוא חש תלוש, מבולבל ונטוש. עוד מתוארת מערכת היחסים ההרסנית של קוביין עם אשתו: קורטני לאב.

Montage of Hec מלווה בקטעי אנימציה אפלים ומרגשים שמנסים לתעד את חייו של קוביין, טבולים בשירים מהאלבום Never mind שזכה לפופולאריות רבה, והשיר."Lithium" שכתב קוביין בהשראת התרופה הפסיכיאטרית שנהג ליטול. השיר יצא ביום בו אושפז, לאחר שניסה להתאבד. אנשים כמו קורט קוביין, למרות היעדרותם הפיזית, נותרו כאן. קוביין, הותיר אחריו מעריצים נאמנים, נערים של שנות ה-90' שחיפשו נחמה ויותר מכך, חיפשו קול שייצג את המחשבות, התחושות המבלבלות ואת הווייתם.
אני רוצה להניח כאן כמה שורות שנלקחו מהשיר: something in the way,אחד מכמה שירים שהפכו את קוביין לסמל של דור האיקס. האגדה האורבנית מספרת, כי באחד מניסיונות ההקלטה של השיר, נואש קוביין ונשכב על הספה בחדר ההקלטות. קוביין שר את השיר בלחש. ברגעים אלה, נכנס אחד המפיקים אל האולפן, הוציא את כל הצוות מחדר ההקלטות והקליט את קוביין שר במשך 3 דקות. 3 דקות קצרות שביטאו כל כך הרבה:

Something in the way

Underneath the bridge
The tarp has sprung a leak
And the animals I've trapped
Have all become my pets
And I'm living off of grass
And the drippings from the ceiling
But it's okay to eat fish
'Cause they don't have any feelings

Something in the way

"שבויות"

אחר קריאתו המלאה של הספר 'שבויות' הוא היה בעיני, ספר שנכתב בעיקר כדי להלל את הדת ולהטיף מוסר למי שפורץ את גבולותיה. 'שבויות' מאת אורה חצרוני, הוא ספר שלא ממש ידעתי מה לעשות עמו לאחר סיום קריאתו. משום שמאחד: ספרים אמורים להעביר הלאה אל הקורא הבא ומאידך, הספר מכיל את כל מה ששגוי בעיני. הנה תקציר הספר כפי שהוא מוצג בחלקו האחורי: "בין כפרים פסטורליים לכבישים מהירים, בחנויות, בקניונים וברחובות המוכרים מתרחשת דרמה מתחת לפני השטח: התאסלמות, חיים תחת משטר טרור ואלימות, ניסיונות בריחה חשאית מן הכפר, התמודדויות משפטיות, שימוש בזהויות בדויות והעברת ילדים מבית לבית במבצע סודי מורכב."

הספר, מתאר את הרפתקאות חילוצן של נערות יהודיות אשר התחתנו עם גברים פלסטיניים. חילוץ שמאורגן על ידי פעילים יהודים קיצוניים. הספר מתאר באופן שלא משתמע לשתי פנים את הצרות, ההתעללות והמסע המפרך שעוברות אלה, שהחליטו לאהוב קצת אחרת. זה נכון. על אלימות, רצח ודיכוי נשים אנו שומעים בכל מגזר, והיא קורית כאן בישראל, בגבולות המדינה, בשטחים, וכן גם במדינות מתקדמות, (ואף בשערן של שכונות חרדיות כמו מאה שערים ושכונות בני ברק המוכרות) מה שיש למנוע ולהוקיע. לכן לדעתי, התמקדות במגזר אחד וניסיון להגדירו, תוך אינסוף מלמולים בסגנון "בעזרת השם" " השם יתברך", ושאר ירקות – לא ממש נגעו אותי. לכן את הספר הזה אומנם לא אעביר, אך בהחלט שלא אציג אותו בגאווה בספרייה שלי, או שאנקוב בשמו כשאתבקש לציין את רשימת הספרים המוצלחים ביותר שהגיעו לידי.

"שבויות" – הוצאת ספרית בית-אל

"דופק"

את אניה בוקשטיין תמיד אהבתי, אבל רק כשחקנית. זאת בשל ענייה התכולות, המבט העמוק שלה ויותר מכל: בשל גבותיה העבותות שמקנות לה מראה מיוחד. אבל אם נשים את הלוק ההורס בצד (ורצוי שנעשה זאת), נגלה שמדובר בשחקנית מוכשרת שהופיעה בלא מעט סרטים, חלקם ישראלים וחלקם זרים, אבל בכול הנוגע למוזיקה, הכישרון עובד קצת פחות.

כמעט שנה אחרי שהוציאה את הסינגל "סימן" המרגש, מוציאה אניה בוקשטיין סינגל חדש – "דופק". בשיר היא מנסה לסמן את חזרתה לעולמות הפופ הקצביים והעדכניים. את השירים אניה כותבת ומלחינה. ובכל זאת, בהאזנה לסינגל, המילים מתפזרות לכל עבר שנות ה-90 המבלבלות, בעוד שהתוצאה מפוזרת במעין עיסה מוזרה…

אניה – נשארת מהממת ובהחלט מצדיקה את החמש ומשהו דקות שנדרשו לי כדי להאזין לסינגל החדש, המספר על גברים לא מושגים שצריך להיזהר מהם. הנה כמה שורות מהשיר 'דופק'. מילים / לחן – אניה בוקשטיין, הפקה מוזיקאלית – עומרי בר.

"בית על החוף

לא באתי מוכנה

היו עוד אנשים

אבל ראיתי רק אותך

נסענו פרוע

כי בסוף אני ילדה

שכנראה עדיין לא למדה

לא לתת את הכל עכשיו

לסכן את עצמי לשווא

כי נשמתי לו את העורף

ועצמתי את העיניים

כשנגע לי בנקודת האהבה

והפכתי כולי לדופק

כי הכרתי כבר את הדרך

בסופה אני אהיה שוב אבודה"

אז מה היה לנו אלמוג סורין מבקרת – לטורים נוספים