אחד חסר 

את חופשת פסח תשכ"ח (1968) אף אחד בקבוצת יבנה לא ישכח. ישבנו על סלע, ומולנו יוחאי טבע. אילו זה היה קורה היום היו מקימים ועדת חקירה, אבל אז את הכביסה המלוכלכת כיבסו בתוך הבית. סיפור שקרה באמת

*תמונה ראשית: החבר'ה של קבוצת יבנה בחוף הים. צילום: פרטי

"אחד חסר!" משפט זה מהדהד בראשי. חוף מלא צדפים, קונכיות, וצבעים של כחול וטורקיז, ריח של מי ים מלוחים באוויר, וקול הגלים המתנפצים על הסלעים. באווירה של חופש פסח לשמוע משפט כה מפחיד. 

התעוררנו בחול המועד פסח. החגיגה יכולה להיות מושלמת, אלמלא טיול שמכריחים אותי לצאת. לא אהבתי טיולים. הנסיעות הארוכות שגרמו לי בחילה והטיולים בשמש היוקדת. 

הפעם מבטיחים שהטיול לחוף הבונים. רק שמעתי חוף ים הכול עבר ונעלם.  

הצטיידנו בבגד ים, כובע ומימייה. עוזרי הנהג כבר חיכה במשאית מוכן לנסיעה.  

"הסירים על הקיר הִי, הִי, התחילו לשיר/ המחבט והקומקום/ שרו יחד בים בם בם/ שרו בים בם בם/ והמטאטא אֶה, אֶה/ עלה על הכיסא אֶה, אֶה/ ומרוב שמחה חָה, חָה/ כף מחה/ לה לה לה לה לה לה לה לה" שרנו בקולי קולות את השיר שגדעל'ה המדריך לימד.  

המשאית עזבה את הכביש הראשי, חוצה פסי רכבת. אחרי כמה מאות מטרים הגענו לחוף הבונים. מרחוק רואים את הים. פלטה, חלק באופן מדהים. הלכנו לאורכו. עד חוף דור ומשם חוזרים הביתה. 

25 ילדים, גדעל'ה ומלווה נוסף, שאול. גדעל'ה מבקש שנלך יחד ונשים לב זה לזה. נתי חברי הולך לידי ומיד אנחנו שוקעים בשיחה. סלעים בצבעים מדהימים של ירוק חום וכחול מתערבבים זה בזה. אנחנו מוקסמים. חלקנו מחפשים קונכיות שמצמידים לאוזן ומקשיבים לקול רחשי הים. חלקנו חולצים נעליים והולכים במים הרדודים והנעימים. משווים זה עם זה צדפים וחלוקי ים צבעוניים ורודפים אחרי סרטנים. נתי אלוף בתפיסתם. הוא טופס בגב הסרטן במיומנות רבה כך שצבתות הסרטן לא מצליחות להגיע ולצבוט את ידיו. הוא רץ לעברי כשהסרטן בידו המושטת קדימה. צבתות הסרטן נפתחות ונסגרות, תופסות את האוויר הריק. אני בורח מפחד. 

*** 

אנחנו מגיעים לחוף דור בשעות הצוהריים המאוחרות. 

עוזרי והמשאית מחכים לנו, מורידים את המצות וממרח השוקולד של ארוחת הצוהריים. עוזרי לא סתם נהג, הוא גם ארגן את כל הציוד, האוכל ומכלי המים, ואפילו כדור למשחק בזמן הפנוי. 

ממרח צמחוני, ממרח אנשובי וביצים קשות. הכול בקיטבג הכחול עליו תפורה פיסת בד רקומה באותיות קידוש לבנה: "כיתה חית'". כל ילד לוקח זוג מצות מתיישב בצד ואוכל בנחת. עוזרי לוקח את הכדור ומתחיל לשחק "נגיחות". 

בזווית העין, תוך לעיסת המצה, אני מבחין שגדעל'ה סופר אותנו. גדעל'ה בחור גדול ומוצק בעל שפם עבות המכסה את פיו. לכן גם כשחייך התקשנו להבחין. אך עיניו הגדולות הסגירו את טוב ליבו. הוא חברמן ומדבר אתנו כאילו גדל בנינו והוא אחד מהכיתה.  

עכשיו גדעל'ה קצת מוזר. הוא מושיט את ידו קדימה מצביע על כל ילד וילד. סופר פעם אחת, סופר פעם שנייה, סופר שלישית. 

הפה הפסיק את מלאכת הלעיסה, כולנו מתבוננים בגדעל'ה המצביע לעברינו וסופר. יש בהלה. 

"אחד חסר!" הוא צועק בקול. משתררת דממה. קולו הרם נשמע בעוצמה שגוברת על רחש הגלים המתנפצים על החוף.  

"מי חסר"? הוא שואל בקול, ופתאום גודלו הפיזי תואם. עכשיו הוא דומה יותר לאחראי מבוגר ומודאג. ופחות לגדעל'ה החברמן.  

 "יוחאי חסר!" אני צועק. 

"מי ראה אותו לאחרונה?" צועק שאול המלווה. 

תוך דקה אנחנו מבינים שמישהו שם לב אליו זמן קצר אחרי שירדנו מהמשאית. זאת אומרת לפני כשלוש שעות. 

גדעל'ה אומר בשקט: "נארגן קבוצה ויחד איתי נצא לחפש את יוחאי". 

לכל השאר הוא משאיר הוראות: "לסיים את הארוחה ולנקות את השטח. ארבעה ילדים נשארים כאן במקרה שיוחאי רק מתעכב. כל השאר, עלו על המשאית חוזרים לנקודת ההתחלה לחוף הבונים שם נפגש. בתקווה ותפילה למצוא את יוחאי חי בריא ושלם". 

אני מציע את עצמי לחיפוש. נתי גם. יאיר ואבי מצטרפים ואנחנו יוצאים לדרך עם מימיה מלאה מים, לב מלא חשש, דרוכים לקראת הלא נודע.  

גדעל'ה מחשב כי בעוד שעתיים השמש תשקע ושאנחנו צריכים ללכת כמעט בריצה, בחושך לא יהיה סיכוי למצוא את יוחאי. מה גם שמסוכן ללכת על הסלעים בחושך. 

גדעל'ה מורה: "נא לפתוח רווחים קטנים בין זה לזה ושמרו על קשר עין. אני מבקש כולם עם העיניים בסלעים מסביב, ולצעוק כל הזמן, יוחאי, יוחאי, אולי הוא ישמע אותנו וישמיע קול, להיות ערים לקולות מצוקה מסביב". 

*** 

אני הולך קרוב למים. הם מכים ומתנפצים בזעם על הסלעים משאירים שובל קצף לבן. המים גבוהים יותר עכשיו. מכסים סלעים שבדרך לכאן היו גלויים. על פניו של גדעל'ה דאגה אמיתית. 

ההליכה מהירה מאומצת וקשה. המימיות התרוקנו. יבש בגרון מקריאות ליוחאי, "רק שלא נחזור הביתה ללא יוחאי". אני מתפלל בליבי. 

השמש כדור כתום. בהזדמנויות אחרות היינו נעצרים ומתפעלים מהשקיעה. עכשיו כל אחד מכונס בתוך עצמו, חושב על הגרוע מכול. כדור השמש רק מבשר שזמננו הולך וקצר. 

הצבעים שפגשנו דוהים, פני הים עולים ומרחוק אפשר כבר לראות את חוף הבונים. 

"לא יכול להיות," אני אומר בקול, "חייבים למצוא אותו". אולי בטעות עברנו אותו? אנחנו מקפידים מעת לעת שוב ושוב לצעוק בשמו. 

עכשיו, כשאנחנו במרחק לא רב מהמקום שבו התחלנו את הטיול, הצעקות מתגברות. אנחנו קוראים בשמו. כאילו שזאת ההזדמנות אחרונה. 

כדור השמש טבול כמעט כולו כבר במים. החשכה יורדת. 

לפתע משהו שזז במים. על סלע שכמעט מכוסה כולו במים בולט בגד צבעוני.  

"יוחאי!!" אני רץ כאחוז דיבוק אל הבגד הצבעוני. הבגד הופך לחולצה, החולצה לדמות. הדמות לילד. אני בטוח שזה יוחאי! בסתר ליבי אני מתחנן ליושב במרומים, שזה לא מאוחר מדי, והלוואי שנגיע אליו בזמן. 

אני מגיע אליו ראשון ואחרי מיד גם גדעדל'ה. 

"יוחאי חי ונושם!" אני צועק. 

יוחאי כולו במים רק ראשו מציץ ובעיניים גדולות מפחד אומר: "הרגל, הרגל". 

בשקט, אולי בשקט מדי אומר: "הרגל תקועה לי". הוא במצב הזה לפחות שעתיים, אם לא יותר. 

אני מקבל פקודה מגדעל'ה: "הרם את ראשו מעל המים!" מיד אני תומך את ראשו בשתי ידי. 

גדעל'ה ממשש את גופו של יוחאי עד שמגיע אל רגלו שמעוקמת בין שני סלעים גדולים, עמוק בתוך המים.  

עם בגדים ובלי לחשוב יותר מדי, לוקח גדעל'ה מלוא ראוותיו אויר, צולל במים ומנסה להזיז את הסלע. לשווא, הסלע נטוע חזק בקרקע. 

*** 

"רוץ מהר למשאית תזעיק דחוף את עוזרי ושאול" שולח גדעל'ה את יאיר למשאית שבינתיים הגיעה ומחכה לנו בתחילת המסלול. 

לנתי ואבי הוא מורה: "ננסה להזיז את הסלע יחד. אני סופר עד שלוש, ממלאים אוויר בראות, צוללים ובמאמץ משותף מנסים להזיז את הסלע השמאלי". 

המאמצים עולים בתוהו. אני מדבר עם יוחאי ומעודד אותו: "הכול בשליטה, עוד מעט נחלץ אותך – גיבור". 

המים ממשיכים לעלות ואני במאמץ עילאי ממשיך ותומך בראשו, גבוה מעל המים הגואים. 

גדעל'ה נראה אובד עצות. "רוץ מהר יותר, תזדרז!", צועק ליאיר מרחוק. 

ראשו של יוחאי כמעט כולו בתוך הים, אני מצליח לאזן מחוץ למים רק את פיו ואפו. זה עניין של דקות, עד שכל ראשו יהיה מכוסה בים שממשיך לגאות. 

אני בוחן את המרחק עד המשאית, מסתכל על ריצתו של יאיר הקורא לעזרה. אני יודע, זה לא יספיק, התגבורת לא תגיע בזמן. יוחאי כולו בתוך המים. העסק אבוד… 

על פניו של גדעל'ה מסתמנת פניקה. אני כבר לא צריך לתמוך בראשו של יוחאי, המים מכסים את כולו. עם כל גופי אני מנסה להרחיק את המים וליצור מפלס נמוך יותר מגובה פיו של יוחאי. מנסה להרוויח זמן. 

גדעל'ה מתיישב ותופס את ראשו בשתי ידיו וממלמל דברים לא ברורים. 

נתי ואבי בוהים בעיניים גדולות על איזו נקודה דמיונית אי שם באופק, ולמרות הדמדומים אני מצליח להבחין בפניהם החיוורות. 

איזו סיטואציה בלתי נסבלת: יוחאי כולו בתוך המים, כאן על ידנו ואנחנו לא מסוגלים לעזור ולהציל אותו, הוא הולך וטובע לנו מול העיניים. 

רק אתמול עסקנו בסיפור יציאת בני ישראל ממצריים, אבל היי, שם הרעים טבעו!  

אני שמאמין בבורא עולם חושב: "נו איפה אתה כשצריך? יוחאי עקוד על סלע וגורלו נחרץ בזה הרגע!"  

לחשתי תפילה: "אנא אלי היחיד בוודאי – הצל את חברי יוחאי – הרי הוא זך וזכאי". 

לנגד עיניי חולפים כל משפחתו של יוחאי כמו מחזה טראגי, אין להם מושג מה קורה. מה יהיה על החתול שלו? מה נספר בבית, שליוחאי נתפסה הרגל?  

 *** 

תפילתי נענתה. שיצביעו עלי ויכריזו הוא הוזה, שיגידו עלי שוב הוא חולם, לא אכפת לי מה יחשבו.  

לא, לא מצאתי מקל חוצה ימים, וגם לא רדפו אחרי חרטומים. על המים, על גל שוצף שמגיח מלב הים ומתנפץ על סלע קרוב, צף לו צינור שחור ישן מלוכלך. 

מבלי לחשוב וגם בלי להסביר אני קופץ למים. את שלושת המטרים עד הצינור אני עושה בשניות מועטות, גדעל'ה לא מבין, נתי ואבי מביטים בי בתימהון. עד לאותו רגע שאני מכניס את קצה הצינור לפיו של יוחאי, אף אחד לא מבין את כוונותיי. 

צללתי לתוך הים אני מסתכל לתוך עיניו של יוחאי ועם האגודל מסמן לו: "החזק מעמד!" 

גדעל'ה לוחץ את ידי. אין זמן לדבר. 

קבוצת אנשים מרחוק מתקרבת בריצה. 

אני וגדעל'ה צוללים לחילופין ומעודדים את יוחאי. על נתי אני מצווה: "תחזיק את קצה הצינור ותקפיד שיהיה מעל המים כל הזמן". 

סוף סוף קבוצת התגבורת מגיעה. גידעל'ה מארגן קבוצת צוללים ופוקד: "אני, נתי ושאול מושכים את הסלע השמאלי. עוזרי, אבי, ושלומי דוחפים את הסלע הימני. כשאספור עד שלוש, מלאו את הראות באוויר, ובכל הכוח. הבנתם?" 

"כן המפקד," קראנו במקהלה. 

"שתיים שלוש ו…" 

הפה נפתח וקולט כמות אוויר בלתי מבוטלת. 

צוללים! 

הפקודה מתבצעת באופן מושלם. רגלו של יוחאי סוף סוף משתחררת. 

אני תומך בו ועוזר לו להתיישב. יוחאי גומא ברעבתנות כמויות של אוויר.  

בינתיים מגיעים הילדים מהמשאית. מסוקרנים ושקטים.  

מאי שם מוגשת ליוחאי מימיה. 

לאחר מספר רגעים הבנו את גודל הנס והחלה התרגשות מסביב. ולמרות שיוחאי זקוק להתאוששות השמחה עצומה ואנחנו במקהלה צועקים: "יו ח אי!   יו ח אי!  יו ח אי! " וההד מאגן הסלעים ענה: חי חי חי חי חי. …. 

גדעל'ה בודק ביסודיות את רגלו. אין נזק ולא שבר, רק חבלות חיצוניות. 

חושך מסביב וגדעל'ה מחלק הוראות. המבוגרים תומכים ביוחאי, הילדים בזוגות מחזיקים ידיים. כך בחשכה מוחלטת, אנחנו מתחילים את המסע חזרה למשאית. 

המשאית החלה בנסיעה. גדעל'ה מבקש שקט. שלא כהרגלנו, הפעם יש דומיה. נאום התודות והתפילות קצר. 

במקום לשיר את שירת הים, אני מוביל את השיר המטופש: "הסירים על הקיר הי, הי, תחילו לשיר/ (כאן אני מכניס שינוי מצחיק) יוחאי, גדעל'ה עם כולם/ אף אחד לא נשאר בים/ שרו בים בם בם…….  

שרנו ושרנו עד שהגענו הביתה. 

*** 

מיד כשירדנו מהמשאית אני נצמד ליוחאי אני רוצה לוודא שהוא בסדר.  

אני חש בידו שנלחצת אל זרועי: "לולא התושייה שלך הסיפור היה נגמר אחרת". 

מאחורי גבי אני מוציא את הצינור השחור: "שמור, מהיום זה הקמע שלך".  

זה היה יום גדוש וחג פסח בתשכ"ח שלא נשכח.  

מעניין, שלמרות שהייתה כאן סכנת חיים מוחשית, אף אחד לא דיבר יותר על הטיול הזה. כאילו לא קרה דבר. 

ליד 

איזו סיטואציה בלתי נסבלת: יוחאי כולו בתוך המים, כאן על ידנו ואנחנו לא מסוגלים לעזור ולהציל אותו, הוא הולך וטובע לנו מול העיניים. רק אתמול עסקנו בסיפור יציאת בני ישראל ממצריים, אבל היי, שם הרעים טבעו! 

אני וגדעל'ה צוללים לחילופין ומעודדים את יוחאי. על נתי אני מצווה: "תחזיק את קצה הצינור ותקפיד שיהיה מעל המים כל הזמן"