אחח, פגישה שכזאת 

האנושות שלא לומדת כלום, הרחפנים של טול כרם שיודעים הכול ולמה עדיף הפוך על גלידה 

"אני נוסע לסטימצקי במשמר השרון", אמרתי ביום שישי לחניה זוגתי-לחיים-ארוכים. 

במוסף הספרים של "גלריה" שבעיתון "הארץ" ראיתי ביקורת על ספר היסטוריה חדש, אומנם מיועד לנוער במקורו, אבל גם פונה למבוגרים, ומאחר שדחיית סיפוקים היא אחד הצדדים החלשים באישיותי, רציתי לקנות אותו מיד. 

אני אוהב לקרוא ספרי היסטוריה. הקריאה בהם מלמדת אותי שאני צודק לפחות בשני היבטים, ואלו הם: האחד, שהאנושות לא לומדת כלום מההיסטוריה שלה, והשני – שהקהילה האנושית מורכבת בעיקר מאידיוטים. 

עוד לא פגשתי ספר היסטוריה שסתר את זה. 

בסטימצקי משמר השרון אמרה לי דורית, מכרה ותיקה, שבדיוק נפלתי על מבצע מדהים: ספר שני ב-50 אחוז הנחה! 

לא אני הפראייר שיוותר על מבצע כזה! מיד בחרתי ספר עיון נוסף שנראה לי מעניין, "כסף" שמו, ספר המתאר את ההיסטוריה של הכסף לאורך השנים ובין השאר איך אנשים השתמשו בו לעבוד על אנשים אחרים ולהביא אותם להוציא כסף על דברים שהם לא זקוקים להם, כמו, למשל, ספר שני בהנחה של 50 אחוז. 

כבר כתבתי כאן שאנשים הם אידיוטים? 

מה הטעם? 

ביום שישי בתי הקפה בכל האזור מלאים, ומצאתי שהמקום היחיד שהוא ריק משום מה ושאוכל לשתות בו קפה בשקט ולקרוא באחד משני הספרים החדשים שלי הוא גלידריה "גולדה" שבמתחם. 

כאן המקום לספר שאינני אוהב לאכול גלידה – אני משקיע המון מחשבה ועיון בבחירת הטעמים המועדפים עלי מבין 50 וכמה הטעמים שהם ממציאים כל פעם, ואז, בליקוק או בביס השני, הלשון שלי קופאת ואינני מרגיש יותר כלום. כל השאר הוא כמו ללקק חתיכת קרח, למעט העובדה שהקרח במקרה זה רך. 

זה לא שאני מקטר, חלילה, אבל כשאני מסיים לאכול את הגלידה הלשון שלי קפואה כמו אחרי טיפול שורש בהרדמה אצל רופא השיניים שלי, ד"ר מואסי מבאקה, ולוקח רבע שעה שהיא תחזור לעצמה ושהקור הכואב בשיניים ייעלם. 

אז הזמנתי הפוך קטן וישבתי בגלידריה הריקה ליהנות מספריי החדשים.  

כשהגעתי לעמוד 10 בספר על הכסף, שמעתי לפתע קול קורא בחלל הגלידריה: "הדי בן-עמר!" 

קפאתי. ברור היה לי שקריאה כזו פירושה שהעיון הנינוח בספר הגיע לקיצו. קריאה כזו בחללו של בית קפה או גלידריה משמעותה שמישהו שלא ראה אותך הרבה זמן זיהה אותך לפתע, והוא בדרכו אל השולחן שלך. המשמעות הנוספת של זה היא שעכשיו תתחיל שיחה של היזכרות מחדש, ושחזור העבר המשותף ומאין אתם מכירים וכמה זמן עבר מאז, ותיאור מדוקדק לפרטים של ההיסטוריה המשפחתית של המכר הישן-מחודש, היכרות עם מספר ילדיו, הקריירה שלהם, מספר הנכדים שלו ואם אין לכם מזל – גם הנינים, שהתחילו בשעה טובה ללכת לגן שושנה! 

האיש גחן מעלי בחיוך רחב ואמר: "מזהה אותי?" 

כתבתי פעם שבכל פגישה כזו האיש שמולי נראה לי כמו ג' מהשב"כ בתמונה בעיתון – פרצוף מטושטש בפיקסלים שלא ניתן לזיהוי. ואם את הפנים אינני מזהה, את השמות על אחת כמה וכמה שאינני זוכר. למעשה, כיום אני שוכח שמות עשר שניות אחרי שהכירו לי מישהו ולחצתי לו יד. עד שכפות ידינו נפרדות זו מזו אני כבר לא זוכר איך קוראים לו. 

אז מישהו מהעבר הרחוק? 

הסתבר שהאלמוני ואני עשינו יחד קורס קציני מילואים ב-1984 בבה"ד 1, ואחר כך שימשנו כמא"זים כל אחד ביישוב שלו, ומאחר שהאלמוני גר במושב בגבול עמק חפר, לא רחוק ממני, כנראה גם נפגשנו בהכנות למלחמת המפרץ ובעדכוני ביטחון שוטף למא"זים מעת לעת. 

מדובר על היסטוריה שהחלה לפני 40 שנה והסתיימה לפני 20. 

הפקרות 

האלמוני שאל איך אנחנו מסתדרים ביד חנה עם המצב, ועם כל העניין של היותנו צמודים לקו התפר ולטול כרם, ואם אנחנו מרגישים תחושת ביטחון. 

"יש אצלנו מחלקה של מילואימניקים," אמרתי. "הם עושים שמירות. וכל הזמן יש יריות של מקלעים כבדים ופיצוץ פגזים מעבר לחומה, אז כנראה שגם שם יש צבא". 

"אה…" אמר האיש בביטול. "אלו חיילים צ'וקומוקו, המילואימניקים. כמו שהיו בעוטף. אל תסמכו עליהם. ביום שהפלסטינים יתקפו ויעברו את החומה החיילים האלה לא יהיו שווים כלום". ואז הוא שאל: "הבית שלך, לפחות, מוגן היטב?" 

הצבעתי על קירות הזכוכית של "גולדה". "כל הקיר המזרחי של הבית שלי שפונה לטול כרם נראה ככה," אמרתי לו. "ואנחנו הבית הכי מזרחי ביישוב". 

"וואה-וואה," האיש אמר. "זה לא טוב! זה ממש לא טוב! דע לך – אני בשנות ה-90 הייתי עוזר שר הביטחון! עברתי יחד עם גדעון עזרא, שהיה בזמנו סגן ראש השב"כ ואיש מוסד. אני מבין משהו בביטחון. אסור לכם להיות שאננים! עם מה שסיפרת לי, אתה חייב להביא את גלית לבית שלך לראות באיזה סכנה אתה נמצא!" 

גלית זו ראש המועצה, אני מספר לכם כאן. 

"לא נראה לי שגלית פנויה לבוא לבית שלי עכשיו," אמרתי לו. "וגם הסלון אצלנו קצת מבולגן". 

"תשמע," הוא אמר, "ג'יבריל רג'וב אמר בימים האחרונים שמה שהיה בעוטף זה כלום לעומת מה שהולך להיות בקו התפר! אני במקומכם לא הייתי יושב בשקט עכשיו! אצלנו במושב פנו אלי לקחת את הביטחון לידיים ולנהל אותו בימים אלה. אמרתי להם שאני מוכן בשני תנאים: שנקבל למושב חיילים מיומנים, לפחות בסדר גודל של מחלקה, ושלכל כיתת הכוננות שאקים ביישוב יתנו נשק ארוך איכותי וימי אימונים". 

"נו, ואיך זה מתקדם?" שאלתי. 

"אמרו לי 'בסדר' ויותר לא שמעתי מהם", האיש אמר. "אז שיחפשו את החברים שלהם". 

"אז בינתיים המושב מופקר?" שאלתי. 

"אם הם רוצים אותי אז רק בתנאים שלי", האיש אמר. ואז הוסיף: "אתה יודע שבטול כרם יודעים הכול עליך, כן?" 

"למה אתה מתכוון?" שאלתי והרגשתי שהקפה מחפש את הדרך לעלות חזרה בגרון שלי. ניסיתי לשכנע אותו להישאר בקיבה.  

"רחפנים," אמר עוזר שר הביטחון לשעבר. "בטח כבר מזמן הם שלחו רחפנים שטסו מעל היישוב שלכם, ומעל בת חפר, ובחן, והכול מצולם ומתועד – יודעים איפה אתה גר, באיזה מכונית אתה נוסע, מי המשפחה שלך – הכול! הם כבר יודעים בדיוק את מי הם הולכים לחטוף, וזה לא יהיה כמו בעוטף, תשמע לי! זה הולך להיות הרבה יותר!" 

אנחנו בידיים טובות 

נסעתי הביתה. ההיסטוריה של הכסף פחות עניינה אותי פתאום. תהיתי ביני לבין עצמי אם לספר לחניה על הפגישה הזו.  

מצד אחד, חשבתי, למה להפחיד אותה סתם? אין לי שום כוונה לספר לה מה האיש אמר לי כדי לא לעורר אצלה סתם חששות. מצד שני, חשבתי, זה לא יהיה הוגן – אולי נכון יהיה לספר לה כדי שתכין תיק כלי רחצה למקרה שניחטף? אולי גם שתוסיף זוג תחתונים אחד להחלפה? חניה מאוד מקפידה על ענייני היגיינה – אין אצלה עיגולי פינות וחפיף כמוני. 

"איך היה?" שאלה חניה כשנכנסתי הביתה. 

"אה, פגשתי מישהו שהיה איתי בקורס קצינים," אמרתי. "הוא אמר שהכול בסדר ואנחנו בידיים טובות, אין מה לדאוג". 

"איך הוא יודע?" חניה אמרה. "כל אחד אומר היום מה שבא לו". 

"עזבי, זה לא כל אחד," אמרתי. "הוא היה פעם עוזר שר הביטחון!"