איך הוביל מפגש עם אופנוען בצד הדרך למציאת אח (לא) אבוד ומה בין שיפודיה ביפו למתנדבת צרפתיה
בעשר השנים האחרונות שמתי לב שהשירותים הממוקמים לאורך מסלולי הנסיעה שלי הלכו והתרחקו זה מזה.
התרחקו מאוד, אפילו.
רוצה לומר – אם פעם יצאתי לדרכי כשאני נוהג במכונית להנאתי, ונפשי אינה מוטרדת בשאלות טריוויאליות וחסרות משמעות כמו איפה אטיל את מימיי בדרך ומתי, היום שאלות כאלה מוגדרות אצלי לא רק כמשמעותיות ביותר, אלא אפילו הרות גורל.
שכן, אם פעם יכול הייתי לחלוף על פני חמש תחנות דלק ושני בתי קפה שלצד הדרך מבלי לשים לב אפילו לקיומם, היום לא רק שאני מחשב מסלול מראש בעת יציאתי מהשירותים בתחנת דלק אחת, כדי לדעת כמה זמן ייקח לי להגיע אל התחנה הבאה, אלא אני גם מציין לעצמי בראש, בלית ברירה, איפה בצד הכביש הוותיק והמוכר לי יש שוליים ללא מעקה בטיחות, כך שאין מה שיפריע לרדת מהשוליים אל פיסת קרקע עם יכולת ספיגה, ואיפה לאורך מסלול הנסיעה צומחים לצד הכביש שיחים ידידותיים למשתמש, כמו גם איפה יש בדרך פרדס או מטע כלשהו עם גישה נוחה מהכביש, ברכב או בצעידה זריזה.
הרופא בכללית בת חפר הסביר לי ברוב סבלנות שלא המרחקים בין התחנות הם שגדלו, אלא זו בלוטת הערמונית שלי שתפחה, ועל כן אולי כדאי שאשקול אם לא להימנע בכלל מלהיקלע לפקקי תנועה, שכן יכול אתה לדעת מתי נכנסת לתוך הפקק, אבל לעולם לא תדע מתי אתה צפוי לצאת ממנו. ניסיון החיים בישראל מראה שגם הווייז עצמו אינו יכול לנבא זאת. על כן, מאחר שכל מדינת ישראל כיום היא פקק אחד גדול, אם אינך בחור בן 20, עדיף שתהיה מצויד בקטטר, או בחיתול, או שתחזיק במכונית בקבוק של המחלקה הפנימית או הגריאטרית. מכיוון שכל אחד מהפתרונות הללו מעביר בי צמרמורת של אימה, מרגע שאני נכנס למכונית אני פועל כמחשב אנושי, ווייז בשר ודם, כשכל האופציות לעצירה דחופה והטלת מימיי ממופות במוחי כמו יעדי הפצצה אצל טייס קרב במלחמת העולם השנייה.
ועדיין, בחיים כמו בחיים, תמיד יכולות לקרות הפתעות.
איזה מלך!
וכך, באחת מנסיעותיי היומיות האחרונות חזרה מיפו, בימים שבהם שככו הטילים והפקקים בכבישים שבו לצפיפותם שמלפני המלחמה, בעוד אני שב מהביקור היומי אצל בתי, מצאתי את עצמי נלחץ ומזיע בפאניקה בנתיבי איילון צפון, והפקק מתארך, והסיכוי להגיע בזמן לתחנת הדלק בצומת כפר סבא נראה כמו מדע בדיוני.
ואז נזכרתי שבכביש 5, לפני הירידה לכביש מספר 4, סוללים הרחבה של הכביש מזה זמן רב, והיא כבר מוכנה לשימוש כמעט, ההרחבה הזו, ורק עמודים הפזורים בינה לבין הכביש עצמו מונעים את מעבר המכוניות אליה.
רוצה לומר – בעוד כמה קילומטרים ממתין לי כביש רחב וגדול שאף מכונית לא עולה עליו, וניתן לעצור בו בבטחה, במרחק ביטחון מזרימת המכוניות, ולאפשר זרימה בטוחה מסוג אחר בהקלה ובאנחת רווחה ובלי חשש.
וכך עשיתי.
עברתי בין עמודי התמרורים האוסרים על עליה לכביש החדש, כי במצבים של חיים ומוות יצר הקיום תופס שליטה, וירדתי מהמכונית, ודקה וחצי מאוחר יותר עמדתי לצד המכונית שלי ועל פני אותה הבעה מטופשת של הקלה ואושר עילאי העולה על פניהם של גברים בני גילי כשהם מגיעים בדקה ה-90 אל הגאולה.
ואז, בזווית העין, ראיתי בחור צעיר, כנראה בשנות ה-20 המאוחרות של חייו, בידו קסדה של רוכב אופנוע, מנפנף לי מרחוק בהתלהבות ונע לעברי. הוא היה במרחק של כמאה מטרים ממני, האופנוע שלו חנה לא הרחק ממנו, והוא צעד לעברי בצעד מהיר.
כשראה במה אני עסוק, עצר בנימוס והמתין שאסיים. אחר כך הניח לי להחזיר כל דבר למקומו ואז ניגש עד אלי.
"סלח לי," הוא אמר. "אולי יש לך סלולרי איתך? הסלולרי שלי עף מהאופנוע בזמן הנסיעה, וכשהבחנתי בזה, אני משוכנע שזה קרה כאן, בסביבה. אולי אתה מוכן להתקשר לטלפון שלי, כדי שהוא יצלצל ואוכל למצוא אותו?"
"ברצון רב," אמרתי. "בוא תן לי לעלות למכונית ונתקשר אליו".
וכך התיישבתי בכיסא הנהג, מנוע המכונית פועל, כך שכל שיחה נשמעת בדיבורית, וחייגתי למספר שהוא הכתיב לי. היה צליל חיוג קצר, ואז התפתחה השיחה הבאה:
- "כן, אחי?" אמר האיש בצד השני, ועל פי קולו הצטייר בעיני בחור צעיר בן גילו של הבחור שעמד לידי. "זה אתה בעל הטלפון?"
- "כן, אחי," אמר הצעיר שלידי. "בחייאת – מצאת אותו, אחי!"
- "בטח מצאתי, אחי", אמר הבחור בצד השני. "וואללה, אתה מסטול משהו-משהו, אחי! ראינו את הסלולרי טס מהאופנוע שלך ואתה המשכת לנסוע כאילו כלום, אחי!"
- "לא ראיתי שהוא עף, אחי", כך הצעיר שלידי. "איזה מזל שמצאת אותו, אחי! מלך אתה, אחי! אלוף!"
- "איזה זרוק אתה, אחי", כך השני. "עצרנו כאן וחיכינו אולי עשר דקות עד שתראה שעף לך הטלפון ותחזור לכאן לחפש אותו, אבל אתה נעלמת, אחי!"
- "לא ראיתי שהוא עף, אחי", אמר האח שלידי. "איזה מלך אתה, אחי! תגיד לי איפה אתה ואגיע אליך, אחי".
- "לא צריך, אחי", אמר האח השני. "אשתך כבר צלצלה לטלפון שלך והיא בדרך אלי, אחי. עוד מעט היא תגיע ואתן לה אותו, אחי".
- "נסיך אתה, אחי!" אמר האח שלידי. "וואללה, אין עליך! אלוף אתה, אחי! מלך אתה!"
וכאן הסתיימה השיחה ואני הרגשתי כמו מי שהפגיש שני אחים שלא ראו זה את זה מאז מלחמת העולם השנייה – אתה קורא לפעמים סיפורים כאלה, והם נוגעים ללב, וכאן, ממש לנגד עיניי, שני אנשים שכלל לא הכירו אחד את השני, פתאום הסתבר לי שהם בכלל אחים!
מרגש, לא?
הרבה חריף
גדלתי כבן יחיד בעידן פרהיסטורי, שבו רק לאנשים שנולדו לאותה אם או לאותו אב קראו אח, ולי תמיד כאב שאין לי כאלה. בילדותי לא ידעתי עדיין שאימי הפילה שש פעמים בזמן מלחמת העולם השנייה, ושהרופאים ברומניה לאחר המלחמה אסרו עליה להיכנס להיריון בגלל מצב בריאותה, ושאני נולדתי בבילינסון בהשגחה קפדנית, ותמיד הייתי מתוסכל שאני בן יחיד. על כן קינאתי בשני האחים הללו שכאן שמצאו האחד את השני, וקיוויתי שאולי יום אחד זה יקרה גם לי.
בינתיים לא מצאתי את אחי האבוד, אבל מצד שני מצאתי את בני האובד, שאפילו לא ידעתי על קיומו. זה קרה כשנכנסתי לשיפודיה ביפו שוק הפשפשים, מול הבית של בתי, כדי לקנות לעצמי משהו על האש, ובעל המקום שאל אותי: "מה בשבילך, אבא'לה?"
ברחתי משם כל עוד רוחי בי. חשבתי שאם הוא זיהה אותי כאבא, אולי הוא תוצאה של הלילה ההוא עם המתנדבת הצרפתיה בקיבוץ ברעם ב-72'. מאז לא ראיתי אותה, וחשבתי שלא מתאים לי עכשיו לשלם מזונות עבור מישהו בן 50 שיש לו עסק של שיפודיה בפשפשים.
עברתי לדוכן של הפלאפל, ושם המוכר שאל אותי: "ומה בשבילך, גבר?"
המונח "גבר" הוא מונח מחייב, אז הזמנתי מנה עם הרבה חריף, כי אם קוראים לי "גבר", אני תמיד עושה משהו שיצדיק את זה. על כן אכלתי בדמעות ונחנקתי מהחריף, אבל מה לעשות – להיות גבר אמיתי בא עם מחיר.