החממה האקולוגית בעין שמר יצאה מגבולות החממה והקיבוץ כדי לשתול זרעים של תקווה יחד עם המפונים
מתקפת הטרור האכזרית ב-7 באוקטובר גבתה וממשיכה לגבות מחיר כבד. נרצחים, חטופים, משפחות שאיבדו את יקיריהן, חיילים שנהרגים בקרבות ועשרות אלפי המפונים שמעל ארבעה חודשים עדיין שוהים בבתי מלון ובמקומות זמניים, תלויים באוויר בלי לדעת האם יחזרו לביתם, מתי יחזרו ומה מצפה להם שם.
בתוך אי הוודאות המתמשך נוצר אי קטן וירוק של תקווה, צמיחה והמשכיות, תחת היריעה של החממה האקולוגית בעין שמר. "שותלים תקווה", פרויקט שנולד כשלושה שבועות לתוך מלחמת "חרבות ברזל", מתוך רצון לתת מענה למפונים וילדיהם שמצאו את עצמם הרחק מביתם לתקופה שסופה אינו נראה. פרויקט המשלב טבע, קיימות, מדע וחקלאות, עבודה עם הידיים ועם האדמה. שתילה של צמחים שיכו שורשים, יפרחו ויבשילו, גם כעת כשהמפונים מטפחים את האדמה רחוק מביתם, ושימשיכו לצמוח גם אחרי, בעת שיחזרו המפונים לביתם, בתקווה ובביטחון.
להבדיל מרוב הפרויקטים המתקיימים בתוך מתחם החממה האקולוגית שבקיבוץ עין שמר, הותאמה הפעילות לצורך ולמצב והפרויקט "נזרע" במספר אתרים במועצה האזורית חוף הכרמל: בנחשולים – בגינה קהילתית למפוני קיבוץ כרמיה השוהים שם, כפרויקט משותף לקיבוץ המפונה ולקיבוץ המארח, גינה ששתלו ילדי שני הקיבוצים וגינה מוגבהת ששתלו המבוגרים; בשדות ים – שם נשתלו ערוגות בפינת החי על ידי ילדי זיקים שהקימו בו גם את "נחל זיקים"; בבית הספר היסודי ("חופים") ובתיכון ("שקמה") שהוקמו למפוני חוף אשקלון, שם משתמשים ילדי החטיבה והתיכון במשאבי הנגרייה והחממות של בית הספר המשותף חוף כרמל. בנוסף, נשלחו "קיטים" של פעילות שתילה באדניות למפונים השוהים במלונות ובדירות בעיר, כסוג של תחליף לדשאים הירוקים ולגינות הפורחות.
נשתל מגעגוע
במקום להביא את המפונים לעבודה בחממה בעין שמר, יצא הפרויקט אל הקיבוצים ובתי הספר המארחים וצוות בעל רקע בתחום הטיפולי הוכשר במיוחד לפרויקט שממומן על ידי תרומות (גרנות, יק"א, הראל, ישראייד, עתיד כחול לבן).
"מה שקורה פה לא דומה לאף קבוצה שעבדתי איתה" אומרת עמנואל חן, מדריכה בפרויקט, שיש לה רקע של עבודה עם אוכלוסיית קצה. "רואים שהם עברו משהו מאוד משמעותי ועוד אין כלים להתמודד עם זה. זו מציאות שאף אחד עוד לא התמודד איתה. הגבולות מטושטשים, דמויות הסמכות לא ברורות, 'בית', שהוא מושג בסיסי, הפך להיות לא ברור. למפונים, לילדים, אין כרגע 'בית', הם נמצאים במלון".
"הם נעקרו מביתם, ועברו חוויות קשות" מוסיפה רונית זאבי שאחראית על הפרויקט, "יש קושי בזהות עם המקום. לכן יש עוצמה גדולה לעבודה עם האדמה, בשתילה, בקבוצה, בדרך לריפוי וחיבור".
בנחשולים הוקמה גינה קהילתית לפני שנים אחדות, אך הפרויקט לא תוחזק והגינה נזנחה. "כשהגיעו אלינו המפונים מקיבוץ כרמיה" מספרת עירית פוביצר מנחשולים, ממקימות הגינה, "פנו אלינו מספר נשים שרצו להקים פה גינה קהילתית, מתוך געגוע לגינה הקהילתית המפוארת שיש להם בקיבוצם". בשלב זה נכנסה רונית זאבי מהחממה עם פרויקט "שותלים תקווה" והגינה בנחשולים קיבלה חיים מחודשים.
שלוש קבוצות לוקחות חלק בפרויקט, שיש בו אמונה ששתיל יכה שורשים, יגדל ויצמח ושתהיה לו המשכיות: קבוצה של ילדים מקיבוץ נחשולים, קבוצה של ילדים מפונים מקיבוץ כרמיה וקבוצה של בוגרים, בעיקר פנסיונריות מכרמיה, סאסא וגם מנחשולים שעובדים על גינה מוגבהת. "זה פרויקט מרגש" אומרת עירית, "יש צורך לאנשים להיות בעשייה, להיות מחוברים לאדמה, ולתת למקום בו הם נמצאים".
המשתתפים ב"שותלים תקווה" מגיעים אחת לשבוע לעבודת השתילה, מתוך רצון לייצר ציר חינוכי והמשכיות, משהו קבוע בתוך חוסר הוודאות. הפרויקט תוקצב לשמונה מפגשים בלבד, "אך התחושה היא כי רק במפגש החמישי-שישי החלה התכנסות ועשייה משמעותית" אומרת רונית, שמנסה למצוא תורמים בכדי להמשיך בפרויקט עד סוף השהות של המפונים בקיבוצים המארחים.
"אי אפשר להסתגל להיות רחוק מהבית"
מתי תסתיים השהות? גם זה אינו ודאי. החל ממרץ יקבלו תושבי הנגב המערבי שיחזרו לבתיהם פיצויים נדיבים כמענק הסתגלות, מה שעלול לטרוף את הקלפים גם לגבי משפחות המפונים שיעדיפו להישאר במלונות או במקומות האירוח עד לתום שנת הלימודים. אם תלמידים של משפחות מפונים יחזרו לביתם, כמו גם מורות ומורים שיבחרו לחזור עם משפחותיהם ליישובי העוטף, ניצב סימן שאלה לגבי בתי הספר למפונים ועל פרויקטים שונים.
"לאן לחזור?" אומרת בתסכול אנה יחיאל מזיקים שבנה בן ה-7 לוקח חלק בפרויקט "שותלים תקווה". "לפיצוצים? לאין בית ספר? לזה שהילדים לא יסתובבו לבד מחוץ לבית? ביקשנו להישאר פה עד סוף יוני כדי לא לטלטל שוב את הילדים. אם חלק יחזרו עכשיו זה שוב שם אותנו בסימן שאלה. אי אפשר לשגע את הילדים, להתחיל מחדש שוב ושוב".
גם השהות כמפונים בקיבוץ אחר אינה פשוטה, גם כשההחלטה על כך התקבלה יחד על ידי הקהילה. "אי אפשר להסתגל להיות רחוק מהבית לזמן בלתי מוגדר. בהתחלה היינו מוצפים בפעילות של מתנדבים, זה היה יותר מידי, היה פה קרנבל ואי אפשר היה לייצר שגרה. ביקשנו לווסת את הפעילויות, למרות שהבנו שכולם רוצים לעזור ולתרום, מה שמאוד חימם את הלב. קשה לייצר לילדים גבולות במצב הזה, הם כל היום יחד וגם אין באמת פינה שבה הם יכולים להיות רק עם עצמם בחדר הקטן במלון. אין פרטיות ולילדים הגדולים זה קשה עוד יותר".
ילדי זיקים חופרים את האדמה של פינת החי בשדות ים. הם בודקים מה צמח בערוגות ששתלו, מתלכלכים בבוץ, סוחבים אבנים גדולות שיסמנו את הנחל שהם חופרים, "נחל זיקים", בתוך קיבוץ ממנו ייפרדו כנראה בעוד מספר חודשים. בתוך מציאות משתנה וחסרת וודאות, הזמן הזה הוא אי של תקווה, בועה של שפיות.
