איך נראה שבוע הפסח, כמה אנשים חיים בבארי כעת ואיך הייתה הפגישה בבית של גנץ. אביבית וחתול הבית מנסים להתחבר למציאות האבסורדית
בדרך כלל אנחנו מחכים לחגים, לחופשים ולפגישות המשפחתיות. בבארי של עכשיו המקבץ מעיק. בערב החג רקדתי על שלושה סדרים:
ערב פסח בכיכר החטופים שהיה בארי של פעם ובארי של הפגיעה, ובארי של הביחד עם בני הקיבוץ שלנו, שהם יותר מתמיד שלנו, גם אם עזבו לפני עשרות שנים. פסח שהיה צבוע בלבן עם סמל צהוב, שמזכיר את החסרים. והיה פסח של קפלן המוחה, אליו באו בשחור, עם חצי פיתה הפגנתית בנוכחות שלושה שוטרים שהתאנו לנו בצורה טוטליטארית: "אסור לשיר!״. חזרנו בהסעה ובחדר אוכל היה אור מלא ושני ילדים מתרוצצים.
נכנסתי וראיתי את חיסול סדר הפסח הכשר של המילואימניקים. סדר קבוצתי קטן וכשר שכמותו מעולם לא נערך בו. לסיום דובר על המלחמה הבאה הבלתי נמנעת (לדעת הדוברים) בצפון. למוחרת שבתון. אוקיי, ביקור חברים, נחמד. משם יום יומיים חול מועד ושוב שבת, שהינה אנחנו בה, עם אירוח בבית שלנו. ובערב בחדר אוכל 20, אולי 30 אנשים שיושבים ביחד ומדברים שהתייצבנו על 50 שגרים פה קבוע. 50 אנשים סוחבים את שיבוש השגרה המתקרב, וזה לא קל.
החיים פה מורגשים יותר באמצע השבוע, כשיש במשך היום מאות אנשים דופק הלב הקיבוצי חזק יותר. אבל הכי קשה בשבילי הוא שאני לא מסוגלת בכלל לפתוח את הטלוויזיה הישראלית. אני בהכחשה חסרת בושה, שספק אם תצליח.
בומים מהסוג הרועש
בוקר שבת, שקט קיבוצי של ציוצי ציפורים שמתמלא ברעש רחפן, שמצטמצם לתדר מסוים, כמעט נעלם, ואז חוזר. הבוקר המוקדם לפניו נשא כמה בומים מהסוג הרועש, עם גל ההדף.
כמעט עברו השבועיים של האי-סדר. שבועיים בהם נערמו סופי השבוע והחגים זה על זה. הייתי בשלושה סדרים ואין סדר, מסדרת את הבית מאז שחזרתי וסדר אין. בשישי ישבנו ביחד לקפה ברחבה ליד חדר האוכל הידועה בשם ״הגרנוליט״ על שם ריצופה, שהוחלף מאז.
דיברנו על דרור אור עם החיוך המאיר שלו שמקשה להאמין שגם הוא איננו.
החיוך הזה, שמאיר גם את תל אביב, בכרזה ענקית מול המלון שמארח אותנו בגיחות למרכז. יותר ממאתיים יום היה החיוך הזה מקום קטן בלב בו הרשינו לעצמנו לקוות שדרור והחברים יחזרו. אז גם הוא איננו. בארי מתקרבת למספר העגול של מאה נרצחים, אבל לא רוצה אותו, הודפת אותו מעליה. שכרמל וטל ואוהד ואלי יישארו מחוצה לו. עושים סדר. אולי אחרי ששאלנו מה זה בית, נשאל מה זה שקט. שקט רחפני כזה נחשב?
תשובות של חתול
במוצ"ש מסכם החגים יצאנו להפגין בצומת יד מרדכי כדי להגיד לגנץ שאם אין עסקה – שייצא מהממשלה. גנץ, שידע על ההפגנה המתקרבת, הזמין שלושה נציגים לביתו.
ההפגנה הייתה ספונטנית, היא פורסמה רק שעות ספורות לפני קיומה, ובכל זאת הגיעו אליה כ-40 מפגינים. לפגישה עם גנץ יצאנו אבי אורפז מצאלים, ישי פרנקל משדרות ואני. גנץ בחיים לא שונה מגנץ בטלוויזיה. ביתו הפתיע אותי בצניעותו, משופץ ומעודכן, אך על בסיס בית קיבוצי קטן. דיברנו על מעגלי הכאב והשכול של שלושתנו בעקבות השבעה. מי שעשוי לחשוב שרק לבארי יש כאלה, לא מבין איפה הוא חי. כל העוטף מעורב ומקושר בתוכו, וכעת יותר מאי פעם.
אבי ביקש מגנץ לגלות מנהיגות ולעמוד על הערכים ההפוכים מאלה שסמוטריץ׳ ובן גביר מושכים אליהם, ואני אמרתי שעם כל זה שאני מוכוונת כולי לבנות בחזרה את הבית, השכל שלי שואל אותי מה אני עושה פה, ואומר שהדבר הכי נכון הוא לקום וללכת מהמדינה הזאת שמידרדרת לתהום. העליתי גם את הפגיעה בפליטים בעזה, גנץ במפתיע הגיב ואמר שנדרש ערך מוסרי גבוה כדי לראות גם אותם בסיטואציה הזו. הוא מתלבט, הוא יודע במה הצליח לרסן את הקיצוניים ושואל את עצמו היכן יועיל יותר למדינה, בתוך הממשלה או מחוץ לה.
אי קיום העסקה הוא קו אדום, אמרנו לו, ורוח הדברים של תשובתו הייתה שהעסקה קריטית למדינת ישראל ולהישארותו בממשלה, ובימים הבאים יחליט לכאן או לכאן. למוחרת בבוקר שאלו אותי אם הצלחנו לשנות משהו. ברור שלא. לכל היותר הצלחנו להביא את הזווית של העוטף.
הבומים בימים האחרונים אכזריים. גם של התותחים וגם מהפצצות המטוסים. רוחות מלחמה באוויר. רגעי התקווה המעטים ליושבים במנהרות ולחבריהם מחוצה להם קרובים להתכסות תחת ענן שחור של מלחמה.
ישבתי על הספה בשמש, בדיוק באותו מקום בו ישבתי כשהגעתי לבארי בפעם הראשונה אחרי הטבח. היא הייתה מכוסה אז במעטה אבק שחור, והחתול בא להתכרבל לידי, אחרי חודש וחצי בהם נשאר בתוך הקרבות ללא בית ומשפחה. אז נרדם, כמי שמצא סוף סוף רגע של ביטחון, ואני מצאתי חיבור קטן וחם למציאות ההרוסה סביבי. והבוקר שוב, בדרכו שלו, הוא היחיד שמסוגל לתת לי תשובה כלשהי.
