המחאות נגד ההפיכה המשטרית של לוין ורוטמן בחסות נתניהו הן תופעות חשובות וחיוביות מאד, גם בתקופת ההשהיה של החקיקה. אבל אין להסתפק בהן. דרוש כוח פוליטי חזק ויציב שינהל את המדינה כאשר המחאה תנצח, ואם לא, תנהל את המאבק במישורים האידיאולוגי והפוליטי לטווח הארוך
מפלגות המחנה הדמוקרטי הן יש עתיד בראשות יאיר לפיד והמחנה הממלכתי בראשות בני גנץ וגדעון סער. שתיהן מפלגות מרכז שנאבקות למען המשך הדמוקרטיה בישראל.
ביסוס הדמוקרטיה לטווח ארוך ועיצוב ישראל כמדינה מודרנית ומתקדמת תלוי בשינוי יחסי הכוחות הפוליטיים בישראל. מפלגות המרכז והמרכז-ימין, כמו מפלגותיהם של גדעון סער וליברמן, לא יוכלו להשיג שינוי כזה כי הן דוגלות בהמשך הכיבוש ויתמחו בו בגלוי כשנתניהו לא יהיה יותר נוכח במערכת הפוליטית. הן גם תומכות בקפיטליזם, המכונה בלשון מכובסת "שוק חופשי", ולא יפעלו ברצינות לצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים בישראל.
השינוי היסודי הדרוש מחייב חדירה אל האלקטורט הימני, המזרחי-מסורתי שרק מפלגת שמאל, כפי שמוצגת כאן תוכל לפעול להשגתו.
כיום חסרה בישראל מפלגת שמאל של ממש. מרצ לא עברה את אחוז החסימה והיא עדיין מפורקת כמעט לגמרי. מפלגת העבודה עברה בקושי את אחוז החסימה עם ארבעה מנדטים אבל בחלק מהסקרים של העת האחרונה היא מסומנת כלא עוברת את אחוז החסימה. כך גם מרצ, עוברת ולא עוברת. יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ מרב מיכאלי מדברת כמנהיגת שמאל, אבל נחשבת למנהיגה כושלת וחסרת השפעה שבגללה עלולה המפלגה להימחק בבחירות הבאות. שתי המפלגות הללו הן שאריות של מפלגות היסטוריות שבעבר היו הגמוניות ועם הזמן והתמורות החברתיות ןהמדיניות הלכו והצטמקו.
דרושה: מפלגת שמאל ציונית
המחאה נגד ההפיכה המשטרית היא בעיקרה מחאה של המגזר החילוני-ליברלי נגד מגמות הקואליציה הלאומנית-דתית הנוכחית. אומנם הצטרפו אליה גם דתיים ואנשי ימין ליברליים, אבל היא לא כוללת את מחצית הציבור היהודי, המסורתי, המזרחי. היא לא מדברת אליו. רובם מעדיפים את היהדות על הדמוקרטיה. מארגניה ודובריה של המחאה הם כמעט כולם מהמגזר החילוני-ליברלי, האשכנזי ברובו. בכך טמון פוטנציאל של כישלון בטווח הארוך. גם מחאת בלפור הייתה כזאת. היא כוונה נגד שלטונו המתמשך של נתניהו. לטווח קצר היא הצליחה. ממשלת אנטי נתניהו התקיימה שנה וחצי עד שהתפרקה. נערכו בחירות חדשות ונתניהו חזר לשלטון בראש קואליציה לאומנית-דתית-משיחית קיצונית ומסוכנת.
לכן דרושה מפלגה שמדברת עם ואל המגזר המסורתי ומתייחס אליו כאל שותף שווה ערך למאבק על דמותה העתידית של ישראל.
המפלגה שאני מתכוון אליה צריכה להיות מפלגת שמאל ציוני. החזון שלה צריך להיות ישראל כמדינה דמוקרטית, שוויונית ומתקדמת בתחומי המדע והטכנולוגיה. היא תדגול בזכויות אדם ואזרח לכול והיא צריכה לפעול למען קיום מערכת משפט עצמאית, אבל כזאת שיודעת שיש גבולות ליכולתה להשפיע.
היא צריכה לחתור להסדר מדיני עם הפלסטינים בארץ ישראל, כלומר לסיום הכיבוש, שהוא מקור הרע הפוקד אותנו. בלי הכיבוש לא היה לנו סמוטריץ' ובן גביר ואורית סטרוק ואולי גם לא נתניהו. עליה לחתור להפרדת הדת מהמדינה, כי מדינת הלכה, כפי שמבקשים המשיחיים ההזויים לכונן כאן, לא תוכל להתמודד עם אויבי ישראל החיצוניים.
עליה לפעול למען כינונה של מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית, בה הפערים מצומצמים וקיים שוויון הזדמנויות עבור כל ילד במרכז ובפריפריה. המפלגה הזאת צריכה לחרות על דגלה את שיקום השירותים הציבוריים שהוזנחו על ידי ממשלות הימין, כמו חינוך ובריאות, הזנחה ממנה סבלו בעיקר תושבי הפריפריות. עליה לאפשר השכלה על תיכונית, מקצועית ועיונית (לפי בחירה), לכל נער ונערה.
זו צריכה להיות מפלגה ציונית, כלומר כזו הרואה בישראל את מדינת העם היהודי, אבל מקיימת שוויון זכויות מלא עבור המגזר הערבי-פלסטיני בישראל. ערבים ישראלים יוכלו להיות חברים בה ונציגים שלה במוסדות המדינה כפי שהיו במרצ, לדוגמה.
זו צריכה להיות מפלגה עצמאית, אבל כזו הנמצאת בקואליציה עם מפלגות המרכז הנאבקות למען קיום הדמוקרטיה בישראל. מאבק למען הדמוקרטיה ללא מאבק לחיסול הכיבוש וצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים יעמיד את הדמוקרטיה בפני סכנה מתמדת של ערעור, גם אם היא תנצח במאבק הנוכחי.
החלוצים שהקימו את ירוחם
במציאות הישראלית כיום קיומה של מפלגה כזאת נראית כאוטופיה חסרת סיכוי להתממש. אבל אם יימצא גרעין הנהגתי שיפעל ברוח הדברים שהובאו לעיל, וגם יכיר בתרומה הגדולה של העלייה מארצות האסלאם בשנות ה-50 לביסוסה של המדינה הצעירה, יש סיכוי שיוכל להשיג תמיכה.
דוגמה קונקרטית: מי שהקימו וקיימו את ירוחם בנגב המרכזי בתחילת שנות ה-50 היו חלוצים לא פחות מאלה שהקימו את קיבוץ משאבי שדה באותה תקופה ובאותו אזור.
יש קבוצות של צעירים אנשי שמאל ביישובי הפריפריה שיכולות לשמש בסיס למפלגה כזאת ולפעול בקרב האוכלוסייה.
קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי במציאות המזרח תיכונית והבינלאומית תלוי במידה רבה בהיותה מדינה מודרנית, חזקה מבחינה צבאית, טכנולוגית וכלכלית. מדינה דתית-לאומנית לא תוכל להיות מדינה חזקה מכיוון שתנאי הפעולה של המגזרים והמוסדות המובילים יהיו בלתי אפשריים והם יחפשו זירות פעולה אחרות. ומי יעמוד מול האיום האיראני? האברכים בכוללים?
אם ההנהגה תראה בתושבי הפריפריה שותפים של אמת, יש סיכוי שחלק מהם יהיה באמת שותף.
הכותב הוא חוקר ביד טבנקין, מוסד המחקר, העיון והרעיון של התנועה הקיבוצית
