כשהמוח חוזר לגיהנום הלומי קרב חולמים לעיתים חלומות שהם סיפורי אימה. חלקם לפחות כנראה קרו במציאות
במונולוג בן 21 דקות שהעלה אודי כגן, שחקן וסטנדאפיסט, לרשתות החברתיות, הוא משתף בהלם הקרב שבו לקה במהלך שירותו הקרבי, במבצע "חומת מגן", וההתמודדות עם הפוסט טראומה שבעקבותיו. המונולוג צבר ביממה אחת מיליון וחצי צפיות ואלפי תגובות, והפך לשיחת היום.
כגן מתאר את נסיעתו לדרום אמריקה עם חבר טוב מהצוות שלו, כשבמהלך הטיול החלו להופיע אצל כגן התקפים של קוצר נשימה, דפיקות לב וזיעה, שרופא כפרי בפרו זיהה אותם כ"סטרס".
עם חזרתו לארץ נמשכו ההתקפים ואף התחזקו, כשכגן לא חולק את סודו עם איש ולא מטפל בתופעה. זה נמשך עד שמישהו גילה לו דרך לעמעם את התחושות באמצעות תערובת של אלכוהול וסמים, כולל סמים קשים.
התערובת הזו עמעמה את הקולות הפנימיים המציקים ואת הכאב, ויותר מכולם את הקול שהיה לו בראש.
ועל כך אודי מספר:
"היה לי קול בתוך הראש שהיה אומר לי את הדברים הכי קשים בעולם. לא הייתי צריך בכלל אויבים כי היה לי אותו. זה השותף הכי גרוע בעולם. רק הייתי פוקח עיניים בבוקר והוא היה מתחיל לדבר ואומר לי:
"איך עשית את הדברים שעשית? לא מגיע לך לחיות!"
ועל המשפט הזה רציתי לעמוד בטור הנוכחי.
לא סתם חלום
עד לפני כמה שנים הייתה לי חברה בע"מ בבעלותי. נעזרתי בניהולה על פי חוק בנותני שירותים שונים, מתחומים הדורשים השכלה אקדמית, הכשרה מקצועית והסמכה. אחד מנותני השירותים הללו, שלצורך הנוחות אקרא לו מכאן והלאה שמעון, היה בן לאחת העדות החביבות עלי מכלל העדות בארץ, עדה שמרבית אנשיה שינסו מותניים למרות תנאי התחלה קשים ובנו את עצמם ללא שום רגשות נחיתות או קיפוח.
שמעון בא ממשפחה מעוטת אמצעים שלימודים נחשבו בה דבר ראשון במעלה בחשיבותו, אחרי היות בן אדם ראוי.
הכנסת הוריו הייתה דלה ולא אפשרה לממן לימודים אקדמאיים, על כן הוא פרנס עצמו במהלך הלימודים באוניברסיטה מניקוי ושטיפה של חדרי מדרגות בבתי דירות גדולים ועבודות ניקיון בכלל. עם השנים נעשה לבעל משרד עצמאי, לא גדול, בתחומו.
כך הכרתי אותו.
היו לו מספר עובדים במשרד הזה, כמקובל במשרד פעיל, וכל העובדים הללו הלכו בגרביים במשרד.
זה לא שהם היו באבל, וגם לא שמוצאו של שמעון היה יפני, זה משום שהוא אמר לעובדים שלו להרגיש בנוח במשרד במהלך היום, ואם נוח להם ללכת בגרביים או יחפים, שיעשו כמוהו.
הנוחות הייתה עדיפה עליו על פני הנעליים האלגנטיות שנחו בפינת חדרו.
הוא היה איש חייכן וחביב וידידותי לכל אדם, ותמיד כשקראתי או נתקלתי בביטוי: "מישהו שלא יודע לעשות רע ולא מסוגל לפגוע בזבוב", הוא אחד משני האנשים שמיד חשבתי עליהם.
הוא גם היה בשבילי דוגמה לאדם ששלם עם עצמו. שחי בשקט פנימי, עם סיפוק וביטחון של אדם שבנה את עצמו ויודע מה הוא שווה.
ויום אחד, אחרי כמה שנות היכרות וידידות, סיפר לי שמעון שהוא התחיל טיפול פסיכולוגי. אחר כך סיפר לי שעבר לטיפול פסיכיאטרי מלווה בתרופות, ובהמשך הוכר על ידי משרד הביטחון כמוכה הלם קרב.
זה התחיל בשנת 2006, והוא אז כבר בשנות ה-50 של חייו.
מאחר שהיינו אז ידידים קרובים, וחלקנו סודות אישיים זה עם זה, הוא סיפר לי שהתחילו אצלו חלומות ביעותים בלילה, שמהם התעורר מכוסה זיעה קרה ולא יכול היה להירדם שוב.
כל הסיוטים הללו היו חלום ביעותים אחד שחזר על עצמו שוב ושוב, וזה היה החלום:
בחלום שמעון חייל סדיר במלחמת יום הכיפורים. הוא וחבריו יושבים בזחל"ם פתוח, מהסוג ששימש אז את חיל הרגלים המשוריין. הזחל"ם היה ללא גג, וכל החיילים יכלו לעמוד בו ולהוציא את מחצית גופם העליונה מעל הדופן, לכוון את נשקם החוצה ולירות.
בחצי הימני של החלון הקדמי הותקן בדרך כלל מקלע מסוג בראונינג 03 – מקלע חצי-כבד בעל קצב ירי איטי, או לחלופין, מעל החלון הקדמי ניצב – קשור לשק חול – מקלע מהיר מסוג "מאג", שיכול היה להגיע לקצב ירי של עד 1,200 כדורים בדקה – ויש לזה קשר ישיר לנושא שלנו כאן.
כי באותו חלום של שמעון שעליו מדובר, בעוד הוא וחבריו נוסעים בזחל"ם בשעת לילה חשוכה במדבר סיני, ואורות הזחל"ם דולקים ומאירים פס צר מלפנים, מופיעה לפתע בפס האור הזה קבוצת חיילים מצרים, בגדיהם מרוטים, והם ללא נשק. ידי החיילים בחלום מונפות כלפי מעלה לאות כניעה והם קוראים קריאות שונות בערבית בניב המצרי.
ומה שקורה אחר כך, בחלומו של שמעון, הוא הדבר הבא: המקלען שליד נהג הזחל"ם פותח בירי.
הוא קוצר בירי בצרורות ארוכים את החיילים המצרים שלפני הזחל"ם.
החיילים המצרים שבחלום פונים לאחור ולצדדים ובורחים, ונהג הזחל"ם פותח במרדף אחריהם, כשכל מי שנקלע לפס האור של הזחל"ם נקצר.
החיילים שבתוך הזחל"ם מתעוררים גם הם לפעולה, כשהם מתרוממים אל מעבר לדפנות הזחל"ם ויורים לכל עבר, לחסל את מי מהחיילים המצרים שעדיין נשאר חי.
עד שפוסקות היריות וחדלות הצעקות בחלום, וחוץ מגרגור המנוע דממה מכסה את כל השאר, כולל את הגופות הדוממות.
וכששמעון סיים לספר לי את החלום הוא אמר: "אתה יודע, אני לא מפסיק לחשוב שזה לא סתם חלום – אני משוכנע שזה קרה במציאות. ואני לא יכול להפסיק לחשוב שאני, כמו כולם, יריתי באנשים האלה שנכנעו. ושהדחקתי את זה. כי זה זיכרון שלא יכולתי לחיות איתו, אז הדחקתי ושכחתי מזה".
ואז אמר: "עכשיו זה חוזר אלי לסגור איתי חשבון, ואני לא מבין – איך יכולתי לעשות דבר כזה?!"
מתי נתעורר?
"איך עשית מה שעשית?!" שאל הקול הפנימי את אודי כגן, ואת שמעון, ואת רבים אחרים כמוהם, אנשים טובים שמצאו עצמם בסיטואציה שהוציאה מהם דברים שאיש מהם לא ידע שהוא מסוגל לעשותם.
לטוב ולרע.
וכשמדובר ברע, אני מסתכל על מדינת ישראל של היום, מדינה אחרת מזו שנולדתי וגדלתי בה, שרק חלק מאזרחיה עדיין חי את חלום ישראל של פעם. היום זו מדינת יהודה הדתית-ימנית-מוטרפת, ואני רואה מה היא עושה, וכל יום מחדש אני תוהה:
"איך אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?!"
ולא רק בעזה, בשם מלחמת שלום הקואליציה ושימור נתניהו – גם מה שעושים הגבעות-יוגנד, שקרויים בשם המכובס "נוער הגבעות", בעזרת הצבא והמשטרה, מזכיר ימים אפלים בהיסטוריה.
בספר שלי "בשם שמים" (עם עובד, 1998) שכבר כתבתי עליו כאן, חזיתי את התהליך העובר כיום על מדינת ישראל. (זה לא מידע שיווקי – הספר אזל וניתן לקבל אותו ממני חינם במייל). בספר שלי התהליך מביא את מדינת ישראל אל קיצה, אבל אם יקרה הנס והמדינה תמשיך להתקיים לאורך זמן, מספיק זמן כדי להבריא מהמחלה, אני מקווה שיגיע היום בו ישאלו עצמם מי שעדיין יהיו בחיים אז – כשאני כבר לא אהיה כאן, כנראה:
"איך עשינו מה שעשינו אז, כמדינה?!"
ואפשר לשאול את זה כבר היום: "איך אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים??! מתי נתעורר??!"
ואין כמו יום הכיפורים זמן מתאים לשאלה הזו.
