החיים הם זמניים, ואין זה אומר שאין משמעות לעשייה היום-יומית, להפך! יש ערך עצום פי כמה בעיניי לחיות את היום, ולרצות להשפיע לטובה. כי כשמבינים שהחיים זמניים, ווליום הרגשות הסוערים יורד * לזכרו של דני חקיקת היקר
*תמונה ראשית: ילדים על הטרקטור של אבא. צילום: יעל אלמסי, ישובי להב"ה (1987)
בלב שבור ובצער גדול נפרדנו בשבוע שעבר מגיסי האהוב, דני חקיקת – בן, בעל, אבא, אח, גיס וחבר יקר כל כך, חקלאי בכל רמ"ח אבריו. אני רואה לנגד עיניי את דני, ממש ברגעים אלה, מתקרב לדלת הזכוכית של המשרד שלי, ולפני שהוא נכנס פנימה רוכן לפנים כדי לחלוץ את נעליו.
"מה יש לך דני, תיכנס," אני מאיצה בו; "זה משרד של חקלאים, לא מתרגשים כאן מלכלוך." לא פעם ולא פעמיים ביקשתי ממנו שיוותר על ההרגל, ולא פעם וגם לא פעמיים שהוא הניף את ידו הפנויה, כמו מסמן שאניח לעניין, וממשיך בהרגלו להניח את נעליו הבוציות בפינה, ורק אז להיכנס פנימה.
ההבזק הזה הוא רק פיסה קטנטנה מהאדם העדין והמיוחד שהינו דני. אבל לפני הכול, הוא איש משפחה מסור, אוהב ומפרגן כל כך – בעל לזיוה היקרה, שאיתה זכה להביא לעולם שלוש בנות אהובות – אופיר, אריאל ורומי.
דני מייצג עבורי את מהותה של אבולוציית החקלאות המשפחתית. בגיל צעיר לקח על עצמו דני להצטרף למשק המשפחתי במושב שדה יצחק, ונשאר שם כל חייו. תחילה עבד במשק הפרחים לצד אביו, שלום חקיקת, כך עד ששלום פרש; ואז לזמן מה עבד לצידו של אחיו אלון, ומכאן והלאה עבד בשותפות עם האח הצעיר אסף. יחד הם הרימו את המשק מעלה מעלה, מגדלים יחד מלפפונים ופלפלונים. עוברים את כל הגלים הקשים שחווה החקלאות בישראל לרבות הקורונה והמלחמה – יחד.
דני התהלך עם מכשיר שמיעה, הוא סבל מגיל צעיר מלקות קשה בשמיעה, ובזכות המסירות יוצאת הדופן של אמא דינה, שנסעה אתו בשלושה אוטובוסים לכל כיוון מהמושב המרוחק לטיפולים בתל השומר ולגן שיענה על צרכיו, גדל כמו ילד רגיל ולא נתן למגבלה הפיזית להפריע. גם למגבלה הבריאותית עמה נאלץ להתמודד בחמש השנים האחרונות – התמודדות קשה עם מחלת לוקמיה – לא נתן מרחב להפריע. אף פעם לא התלונן, תמיד סיפר באגביות על טיפול כימותרפי או על מנות דם שקיבל, בלי קיטורים.
היום אני מבינה שדני הוא בעצם סמל לחוסן הישראלי.
בימים האחרונים מדברים רבים על דני כשהם מגיעים לנחם את המשפחה, ואני שם. מגישה תה, מחליפה זיכרונות עם זה או עם אחר, מנגבת דמעה או משתדלת להגיש מעט נחמה בחיבוק או במילות עידוד ותמיכה. אחד המסרים שחוזרים על עצמם בהדהוד הוא, שדני התהלך עם משב של אופטימיות בכיס, ומתוך כנותו, ליבו ואמונתו אמר את מה שהאמין בו. אחת האמונות שחזרה להיאמר מפיו שוב ושוב הייתה, שעונת החקלאות הבאה תהיה טובה יותר… כמו שאמרתי, חקלאי ברמ"ח אבריו.
האופטימיות בכיס הלכה אתו גם כשהתבשרנו על מחלתו. כדרכו בחקלאות לא נתן לאף אחד בשום שלב לשקוע לעצבות, וסחף את כולנו לאופטימיות חסרת התקנה בנוגע להחלמתו. בחרנו לדבוק באופטימיות של דני, ועכשיו הוא איננו, וכולנו חשים געגוע עצום אליו.
מחשבות על זמניותם של החיים
היעדרו של דני מניח על השולחן עובדה שאין ספק שידועה לכול, ובכל זאת עובדה חומקת – החיים שלנו בעולם הזה הם זמניים. דני נפטר כשבוע אחרי שאלון ואני חזרנו מהמידברן. מסורת שהחלה לפני מספר שנים, ואנחנו מתמידים בה מאז. ההצטלבות בין סיום המידברן לבין הבשורה על לכתו של דני, בראה אצלי מחדש תובנות ישנות-מוכרות.
המידברן היא עיר זמנית שקמה לחיים באבק המדבר. המאורע הזה מתאפשר בזכות עבודה שיתופית חברי קהילה שונים הפזורים ברחבי הארץ, ומתחברים למספר חודשים למען מטרה אחת – הקמתה של עיר שאורך חייה עתיד להימתח על פני שבוע אחד בלבד. במועד הנקוב מתכנסים למדבר חברי הקהילה, ולכל דבר או עניין חיים בתוכה חיים מלאים.
כל יום במידברן הוא אומנם משמעותי, ועבור כל אחד המשמעות היא אישית, אבל יש משהו ביום האחרון שהופך אותו למשמעותי ביותר. כי ביום הזה, העיר שהושקעו בה אינספור משאבים, ואחרי שאנשים חיו בתוכה דגימה של חיים מלאים, ואחרי שאספו מתוכה תובנות וזיכרונות – עולה בכוונה מלאה בלהבות, ונמחקת לחלוטין מנוף המדבר, כאילו לא הייתה שם מעולם. המידברן חוזרת למהותה הראשונית – אבק במדבר.
מעפר קמה העיר, ולעפר היא שוקעת.
אין דבר שממחיש לי יותר מזמניותה של העיר – את הזמניות שלנו בעולם הזה. התיאורים שלי חוטאים למשמעות המלאה, כיוון שהם משקפים רק ממד אחד מתוך המהות של המידברן. כדי להבין לעומק את מופע זמניות החיים, נדרש בעיניי לחוות על הבשר את העבודה הקהילתית לקראת האירוע, לחוות ולחוש את החיבור במלוא משמעותו לאנשים, לבתים הזמניים ולמקום, לצפות בעיניים במראה הלהבה ולהריח את ריח השריפה שמכלה את העיר עד לאבק.
כשהמאבקים המשפחתיים מסלימים
השליחות שלי כמגשרת בעולמות המגזר החקלאי הולכת יד ביד עם המסר: "שלום בין אחים". אני מאמינה שהעברה בין-דורית יכולה להגיע לסופה הטוב, כשהאחים ממשיכים לשמור על הקשר המשפחתי. האמנתי בכך עוד לפני שהייתי במידברן, ועוד לפני שנאלצתי להיפרד מאנשים קרובים שיקרים לליבי. ובכל זאת, לאור האירועים האחרונים השליחות הזו רק הולכת ומתחזקת.
אנחנו לא כאן לתמיד, זו עובדה שחייבת לחלחל לאופן שבו מתנהלים עם בני המשפחה בכל מצב, לטוב ולרע.
בתהליכי הגישור בנושאים של סכסוכים משפחתיים על נחלות, אני נוכחת לא פעם בפגישות בין בני משפחה, וצופה לנגד עיניי עד כמה ההבנה הזו רחוקה מהם שנות אור. אחים שנלחמים על הרכוש או על הממון, כאילו חייהם אלמותיים. אני רוצה לפעמים לצעוק בקול גדול – החיים קצרים! על מה אתם רבים?!
במהלך הגישור נשלפת לא פעם מעומקי הבוידעם שורה ארוכה של התחשבנויות על השניצלים שהכינה אימא לנכדים של אחד לעומת היעדרם מהנכדים של השני; או תחושת עלבון מהחלטה משפחתית, שמובילה בת להרחיק את הוריה מהאפשרות לפגוש עם הנכדים; או אח שנעדר מאירוע בת מצווה של בת אחותו, וגורר אחריו את ילדיו, מבלי לחשוב על כך שהוא מרחיב את המרחק גם בין בני הדודים.
החיים הם זמניים, ואין זה אומר שאין משמעות לעשייה היום-יומית, להפך! יש ערך עצום פי כמה בעיניי לחיות את היום, ולרצות להשפיע לטובה. כי כשמבינים שהחיים זמניים, ווליום הרגשות הסוערים יורד, המשמעות של התחשבנויות הולכת ומצטמקת, והזכות לחיות כל רגע עם הדברים החשובים באמת עולה מעלה-מעלה. פתאום מבינים בדנ"א, שהיום אנחנו פה, ומחר – אין לדעת… נוקיר כל יום שאנחנו כאן.
הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
