מתברר שכשאנחנו קמים בבוקר אנחנו לא מתיישרים עד הסוף אבל אם מתמידים, בסוף לומדים גם את זה
בשבועות האחרונים אני בבית הבראה כלשהו. כי איך תתארו אחרת חיים של מישהי שקמה בבוקר כדי לבלות את כל היום בין פרחים? ויש בזה גם הבדל דק של נשימה אחרת, שמזמן לא הרשיתי לעצמי, והיא לעסוק רק בהם. לא פלא שכשאני קמה בבוקר אני רוצה רק ללכת למשתלה.
כשמגיעים משלוחי צמחים אני שמה לי הרצאה על בודהה שיעזור לסדר את כל היופי הזה. בודהה משפיע, בטח שמשפיע, ומעודד אותי לשים רווחים (כי הם הכי חשובים, למרות שלפעמים הם הכי קשים לביטוי), לקבל מקריות כחלק מהעיצוב, ובטח לא להתעקש על סימטריה.
וככה מסתדרות להן גינות קטנות על השולחנות. בודהה העיר לי גם על הצורך לשים לב להרגל. באופן כללי חזרנו לסידור השולחנות לפי ההיגיון של פעם, מקווה שבסדר מצידו.
בחוץ מצלצלים פעמוני הרוח שהביאה השותפה הנאמנה שלי למשתלה, ואני מנסה לתת מקום גם לאלכסנדר, שבא עם דרישות גופניות קטנות, שמאחוריהן מתחבאות אמירות פילוסופיות. סך הכול רציתי לטפל בגב, אבל מסתבר שפתרון ארוך טווח מגיע מהראש, וזה בכלל לא קל, כי אנחנו לא רגילים לחשוב איך אנחנו זזים. אבל אני צריכה לעבוד, הגב שלי לא מסכים להתיישר בלי פילוסופיה.
וככה אני מגלה שכשאנחנו קמים אנחנו לא נוטים להתיישר עד הסוף. מוותרים על התנועה האחרונה, ואחר כך זאת שלפניה. אלכסנדר לא חושב שנועדנו להיות חוקרי רצפה. הוא קורא להישיר מבט אל העולם. אבל האיך מסובך. זאת שפה, מנחמות אותי שתי המורות שלי. אם תתמידי בה, תלמדי.
רק שיבואו
בזמן שכל החכמים האלה אומרים לי להתמקד בתנועה ובנשימה ולתת לעולם להתגלגל בלעדי המחשבות שלנו עליו, פגשתי חברים. פנסיונרים שאירחו אותי ודאגו לי בשהות במאהל בירושלים. עכשיו הם בעוטף, גרים במושב (רצו בקיבוץ, אבל לא הסתייע). למען יד בן צבי הם מתעדים ומטפלים בחפצים ראויים לשימור מהבתים ההרוסים בעוטף, מבלים שעות רבות בבתים השרופים וההרוסים, באובדן ובסבל. כשהם חוזרים בסוף היום לבית במושב, שכבר התחילו להפריח את הגינה שלו, קשה להם לדבר.
אני נזכרת בבית המטופח שלהם, שלא מעיד על עד כמה הם נוהגים לטפל גם באחרים, ובטוחה שהבית הנטוש במושב מקבל כעת יחס חם. יש לזוג בקשה מיוחדת: יש קיבוצים בהם הם עובדים, שבמשך היום הם כמעט לא רואים בהם אנשים – כי אין. בבארי יש חיים ותנועה, ואותם הם רוצים לראות.
כידוע לקוראים הנאמנים, לא אני הכתובת לבקשות סיורים. מרגישה שגם אני משמשת בהם כמוצג. "סיורי חורבן" בעייתיים מאוד בעיני, וסיורים מעודדי מיליטריזם (ויש הרבה כאלה) מנוגדים לתפישת העולם שלי. כך שרק עם חברים ומשפחה אני מוכנה פה ושם להסתובב אצלנו.
סיירתי עם הזוג במחסן הבגדים, במדרכות ובשכונות. הראיתי להם את הפאב, וסיפרתי להם על מקומות המפגש שלנו. הסתכלנו על התערוכה של שושק'ה בחדר האוכל, שם אכלנו צוהריים; סיפרתי להם על הגלידה החברתית; היינו בפינת החי ובמשתלה וראינו את הגדרות שמקיפות את האזורים ההרוסים, עליהן תלו הדפסי תמונות ומטפסים.
וככה גם קרה שהאוזניים שלי שמעו אותי מציעה להדריך את הקבוצה שהם חלק ממנה. רק שיבואו.
אזכרה משפחתית
מתישהו בתחילת החודש אנחנו עורכים את האזכרה השנתית להורים שלנו. הם הצליחו להפרד מהעולם עשור לפני המכה והמתישהו הוא תיאור באמת מדויק כי אנחנו נוקטים בשיטה הידועה של ממוצע לא מחייב בין תאריכי הפטירה שלהם
בשנה שעברה בחודשים האלה לא עלינו כמובן לבית הקברות, גם לא התכנסנו. השנה קבענו בשבת האחרונה, יום נעים במיוחד. כשעברתי בשער הראשי (יש לנו שער קרוב יותר, אבל הוא נעול כי בית הקברות נמצא בשטח צבאי) חזיתי לשומרים שגם כך חשו זאת על בשרם, שצפוי יום עמוס במבקרים שצריך לסובב אחור. ואכן, כבר כשיצאתי שאלו אותי נהגים איך אפשר להצטרף לסיור בבארי. עניתי שאי (אפשר), ומיהרתי לענייני. מה לעשות, לא נכנסים לבית פרטי של אנשים על הדרך, למרות שכל הכוונות הטובות נרשמות וידועות.
בבית הקברות בבארי יש הרבה פרחים חדשים, והוספנו כמה. אחרי השתילה, באופן הכי פחות מתאים למשפחה המבולגנת שלנו, קראו כמה דברים, באמת יפים, שהוכנו מראש.
היינו משפחה שמציינת את יום השנה שלה למאורע בסדר גודל שאפשר לומר שהוא אפילו עולמי.
היינו אז בלב הסערה, ועכשיו אנחנו עומדים, בני כל הגילים ומציינים את הקשר בינה לבין מי שהביאו אותנו לפה ולימדו אותנו על העולם.
אימא שלי היתה בנעוריה במחתרת העיראקית ואמרה שאלה היו הימים היפים ביותר בחייה. אבא שלי, היה פלמ״חניק. השתתף בליל העליה לקיבוץ, ובעוד כמה עלילות שרשומות בדברי הימים. שניהם היו בעיקר אנשי יום-יום שגידלו משפחה והקימו קיבוץ בנגב.
לקח לי 50 שנה לשאול את אבא שלי, איך החזיק ב-48 שנה בנגב הנצור, למרות שהסוף הטוב לא היה כתוב בתוך העבר, והצבא המצרי היה יכול לעלות עליהם בכל רגע. הוא אכן תקף כמה קילומטרים צפונה את בארות יצחק שנפגע קשות, עד כדי כך שהנותרים העדיפו וקיבלו רשות לעבור. (במשבצת הקרקע שהתפנתה התיישב קיבוץ עלומים).
אבא שלי הסתכל עלי במבט השמור במיוחד לי במשפחה, לזאת ששואלת יותר מדי שאלות ואומרת באריכות לא נחוצה יותר מדי דברים, ואמר: "זה מה שהיה צריך".
המשפט הזה הולך אתי מאז תחילת ההפיכה המשפטית ומעבר ל-7 באוקטובר.
אולי בגללו חזרתי הביתה, כמו אחיי.
הגורם הנוסף שאפשר את החזרה הוא המזל העיוור, ששיחק למשפחתי. אני זוכרת שבהישרדות חשכת אותו היום, מה שחיזק אותי היו הסבבים בהם דיווחו בני המשפחה שהם בסדר.
היה בהם גם משהו סוריאליסטי, כאילו היינו בסבבי המלחמות והמבצעים בשנים האחרונות, בהם נהגנו לגמד את האירועים. באותו יום לא גימדנו, זה בטוח, אבל הקולות נשמעו, כאילו היינו צפרדעים רובצות סביב אותה ביצה ולמרות הסערה ממשיכות לקרקר. אפילו חולצנו כמעט כולנו באותה שעה, למרות שהיינו בשבעה או שמונה בתים נפרדים במקומות שונים.
המעגלים מעבר למשפחה הגרעינית שלנו נפגעו, ועוד איך. עכשיו אנחנו יודעים, ללא מילים נחוצות או מיותרות (גם בזה אנחנו במשפחה טובים) שהמשימה שלנו היא להחזיק את הקיבוץ ולאפשר לנפגעים להתחזק.
וכך עמדנו שם, מול שדות החיטה שהחלו להוריק, מבינים שהורינו היו נוף הולדתנו, ושנמשיך.
