לקונסטלציה המשפחתית אין ביסוס מדעי, למעט החיים עצמם. מבחינתי, עצם האפשרות לקיומה דורשת מכולנו לפקוח עיניים ולהבין, שאם אירוע טראומתי התרחש בדור קודם והמשיך להתפשט כגרורה לדור הבא, כדאי לפקוח לגביו עשר עיניים
יש לא מעט תופעות מסביבנו שהמדע או השכל הישר אינם מצליחים להסביר. זו כנראה הסיבה שהביאה אותי ללימודי "קונסטלציה משפחתית", לצד כמובן סקרנות טבעית. בלימודים אנחנו נחשפים לזוויות מפתיעות, שבמקרים רבים מתחברים למתרחש אצלי בחדר הגישור. התובנות החדשות האלה עוזרות לי להבין את הדברים קצת אחרת, ולעיתים לשקף את הזווית החדשה לבני המשפחה בעניינם.
כמה מילים על גישת הקונסטלציה המשפחתית: מדובר בשיטת טיפול אלטרנטיבית שמבוססת על ההבנה שאירועי העבר משפיעים על הדורות הבאים; ומכאן שלהשתייכות המשפחתית של כל אחד ואחת יש השפעה מהותית על אופן התנהלותו ביום־יום. את השיטה פיתח בשנות ה־80 גרמני בשם ברט הלינגר, והיא מבוססת על גישות שונות וותיקות ממנה. הקונסטלציה המשפחתית מיושמת כשיטה טיפולית במספר מדינות, ואף זכתה לתשומת לב בסדרה "אני האחרת" (נטפליקס). בארץ היא החלה להתפשט בשנים האחרונות, כשאחד המשפיעים בהפצתה ומי שהביא את השיטה לישראל הוא המנחה בקורס בו אני לומדת, ישי גסטר. אם תשאלו מה לעורכת דין ולטיפול אלטרנטיבי אשיב שהדינמיקות המשפחתיות והבין דוריות כל כך מרתקות אותי, שאני צמאה ללמוד כל מה שאפשר בתחום הכה-חשוב הזה.
מה שהיה הוא שיהיה?
אחת מהתופעות עליהן מדבר גסטר בשיעורים, היא שאם בדור קודם מישהו עשה מעשה קיצוני בעל אימפקט משמעותי ואולי טראומתי, שהביא להוצאתו מהמשפחה – האירוע הזה עלול לצוף ולחזור על עצמו גם בדור הבא; כלומר מישהו בדור הבא יוציא את עצמו מהמשפחה או שיעשה משהו קיצוני בעצמו, שיגרום למשפחה להוציא אותו מקרבה. כשאני שומעת אמירה עם משקל כבד כל כך, מתבקש מבחינתי למצוא לה עוגנים במציאות. אז התחלתי לדפדף באירועים בסביבה הקרובה והרחוקה, ונזכרתי בסיפור שרשרת ראשון, שאכן יכול היה לאשר בסבב ראשון את ההנחה הזו.
הסיפור הזה שייך לאחת מחברותיי, שאיבדה את אימה כשהייתה בת תשע, ומי שגידל אותה ואת אחיה היה אביהם, שאחרי מספר שנים נישא בשנית. כך שחלק ניכר משנותיה הצעירות עברו בצילה של אימא חורגת, כשהקשר ביניהן, כפי שחוותה אותן, אינו זכור לה לטובה.
הסיפור שלה הלך והתפתח במבט לאחור, כשגילתה שגם אביה התייתם מאימו, והאירוע הטראומתי התרחש גם במקרה שלו כשהיה כבן תשע (הוא לא זכר להגיד את הגיל במדויק). החיים שלו, בדומה לשרשרת ההתרחשויות אצלה, היו בצל אם חורגת; וגם שם לא התאפיינה הילדות בקסם של חמימות, כך הוא סיפר לחברתי.
כשדיברנו על השפעת האובדן על חייה, היא סיפרה ששנת ההולדת ה־32 שלה עברה עליה בחששות גדולים. "זו השנה שבה אימא שלי נפטרה," הסבירה; "וזו הייתה כמו שנה של 'כתם שחור בחיי'. אני לא יודעת להסביר את העניין, אבל היה חשוב לי לעבור אותה בשלום. אולי כדי שהסיפור של אבא שלי ושלי, לא יעבור הלאה לילדיי." היא סיפרה שמבלי שדיברה על כך עם אחיה, התברר לה בדיעבד שכשאשתו חגגה את שנת ההולדת ה־32 שלה, התעוררו גם אצלו מתחים בנוגע אליה ולבריאותה. אפשר לומר שההעברה הטראומתית נעצרה בשלום בדור שלהם, ואני לשמחתי זכיתי בחברה לשנים ארוכות.
קונסטלציה בחדר הגישור
הם יושבים מולי מסביב שולחן הגישור כשההרכבים מתחלפים מפגישה לפגישה, ומדי פעם עולים סיפורים משפחתיים טראומתיים שאכן עוברים מדור לדור. כך היה כשנפגשתי עם דרור ויונתן, בני דודים והבנים של… שתיארו בפניי את הפלונטר המשפחתי: "האבות שלנו לא מדברים כבר כמה שנים. סיפור ישן וכואב." הם הסבירו שמעבר לרצון שלהם לחבר ביניהם, נמצא עוד עניין בוער והוא הנחלה המשפחתית שעומדת שוממה כמעט כבר שלוש שנים. הסבא והסבתא הלכו לעולמם בשלוש השנים האחרונות, כשקודם לכן נעשו מספר ניסיונות לחבר ביניהם ללא הצלחה. "עקשנים כמו פרד," חיקה יונתן את סבו החקלאי, כשסיכם בזמנו את ניסיון החיבור הנוסף. בשבעה האחרונה על סבתם ישב כל אחד מהם בנפרד בביתו. "זה שיא השיאים של העצב," מתאר דרור; ויונתן מוסיף: "בשבעה של סבא הכריחה אותם סבתא לשבת איתה. זה לא היה קל, אבל קרה. כשסבתא נפטרה קיווינו שזה יגרום להם להתפקח. אם האובדן לא חיבר ביניהם, מה כבר יכול לחבר?!"
ניסיתי לזקק איתם את נקודת הממשק, שתעזור להם להביא את אבותיהם למפגש בחדר הגישור שלי, ובין בירור אחד לשני, נזכר דרור בפיסת מידע שהקפיצה אצלי שוב את אמיתות הקונסטלציה המשפחתית. "זה מצחיק שסבא חיים אמר על האבות שלנו שהם עקשנים. הוא הלך לעולמו אחרי ששנים לא דיבר עם אחיו. אני זוכר שמדי פעם שמענו את השם יואל, וכשהתעניינו בנעלם, השתיקו אותנו. אסור היה לדבר ליד סבא על יואל אחיו. הם רבו על איזה עניין, והמצחיק הוא שאף אחד לא ידע כבר על מה. סבתא אמרה לי פעם, שגם סבא כבר לא זוכר מה הביא לנתק ביניהם."
לקונסטלציה המשפחתית אין כאמור ביסוס מדעי, למעט החיים עצמם. אבל מבחינתי, עצם האפשרות לקיומה דורשת מכולנו לפקוח עיניים ולהבין, שאם אירוע טראומתי התרחש בדור קודם של סבא או סבתא, והמשיך להתפשט כגרורה לדור הבא, כדאי לפקוח לגביו עשר עיניים. משנה זהירות לא הזיק לעולם. מי יודע, אולי המודעות לאירועי העבר, יכולה למנוע מאחים למעוד לאותו בור או למשהו שדומה לו בצורה כזו או אחרת. לסיפור של יונתן ודרור הצלחנו בסופו של דבר למצוא קצה חוט שיעורר את הסכמתם של האבות להיפגש לשיחת גישור, ונקווה שהמפגש הבא אכן יתקיים בהרכב מלא.
אבל אצלי נותר עדיין קצה חוט פתוח – באר הסקרנות שלי לגבי השפעת הקונסטלציה המשפחתית מדור לדור עדיין לא התמלאה מספיק. לכן, שולחת מכאן קריאה למעורבות שלכם. אם הסיפורים האלה עוררו אצלכם סיפור משפחתי מהעבר, שחוזר על עצמו בקווים דומים בדור שלכם – אשמח אם תכתבו לי על השתלשלות הדברים. אני מאמינה שסיפור ועוד סיפור הם ידע חברתי חיוני, שיכול לפתוח לרבים מאיתנו דלת להבין טוב יותר את עצמם ואת השפעת הקשר המשפחתי עליהם.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
