לפני שנה התנפץ עלינו גל של רוע. רוב בני האדם לא מבינים מהו, רוע טהור מצמית אותם
שנה שונה וחוזרת על עצמה, אך היא גם שונה מהקודמת. חלוף שנה מזכיר לנו שהשמש מסתובבת סביבנו, אופסי, ההיפך, לא ממש חשוב, מה ההבדל הגדול בין מה שהתרגלנו לדעת למה שאנחנו באמת חושבים? כעבור סיבוב חלפה שנה, והינה היא שונה.
העבר נקרע ונשאר מאחור. אבל זה קורה מדי רגע, מדי יום, בשביל להיווכח בכך לא צריך סיבוב. צריך שנאמין שהסתיים פרק זמן.
עברה עלינו השנה המטלטלת ביותר בחיינו, מפץ שאחריו קרו כל כך הרבה דברים, התהפכו עלינו העולמות ויצאנו בריצה מטורפת לאי אן – וכל אותו הזמן נשארנו באותו היום, באותו מקום. הסתובבנו סביב השמש, והיא הסתובבה סביבנו. אומרים שלב כדור הארץ מסתובב לכיוון הפוך מתנועתו, וכך הוא מייצב את עצמו. אבל לא זאת התנועה שהרגשנו.
אומרים גם שהאדם לא מבין תנועה מהי, מחלק הכול לפרודות ואטומים שלא מתחברים בחזרה לתנועה חלקה, אבל השנה הזו לא הצליחה להתפרק לרצף אירועים, וכולנו מבינים שלא עברה שנה. לא שינתה ולא השתנתה. המעגל לא נסגר כדי שיוכל להתחיל מחדש. יש שיגידו בגלל החטופות והחטופים – ובצדק. אך זאת לא כל התנועה. אנחנו בתוך גל, שמתעצם והולך עד שיתנפץ שוב.
ואין לדעת מתי, ואין לעיתוי קשר הכרחי לשנה הנמדדת בסיבוב, חוץ מכך שלפני שנה כבר התנפץ עלינו גל של רוע והכפיל את התנועה פי כמה. בתוכו אנחנו אנשים שמרימים ידיהם מעלה בתחינה, למחסה, שהוא אולי גג של יום-יום פשוט שאיננו. והתנועה מחוצה לנו ובתוכנו היא של רוח פרצים. אנחנו נישבים בה מכל עבר, והתנועה בתוכנו אחרת, וחזקה לא פחות מהחיצונית. בגדינו מתנופפים בעוד אנחנו מנסים לאחוז ברגלינו באדמה, אנחנו מתנגשים בינינו ומישהו למעלה צוחק ומוחא כפיים.
יפה לכם חוסר שיווי המשקל בו לא תדעו לעמוד על שלכם. הגשם מכה כסכינים והשמש צורבת. אם תפרסו מטריה תתנפץ בן רגע, אם תפתחו שמשיה – בדה ייקרע. ולא תהיה לכם הגנה ממה שייצא מכם ברוח המוטרפת.
הרוע זחל פנימה
הרבה דברים אפשר להגיד על בני האדם, חכמים הם לא במיוחד, אפשר לומר שהם בעלי נטייה לטפשות. נוטים להשפיל עיניים מול מה שבא לפניהם. ברובם לא יודעים להילחם למען מטרה רחוקה מדי, גם אם היא חיונית לקיומם.
אבל בין השאר למדתי השנה שרובם לא מבינים מהו רוע. רוע טהור מצמית אותם. הם מנסים לדבר על ליבו, שיבין, לא מסוגלים לתפוס שהפעם עומד קיר מולם. נוכחות אדישה לגמרי לגורלם, לתקוותיהם, לחלומותיהם, לעתידם הפשוט כבני חוה ואדם. שאין לו עניין בילדים וילדות שקוראים להוריהם, בהורים שרוצים לחבק את בניהם ובנותיהם. זה הרוע, וזה לא כל הרוע. הרוע הוא שנאה, וגזענות ומלחמה, וזה לא כל הרוע.
הרוע כל כך רע שהוא רוצה ליצור עוד ועוד רוע. וזה לא כל הרוע, אבל גם אני לא יכולה להבין את כל הרוע. אולי אני מבינה בו פחות מכם.
גדלנו, וחשבנו שניתן לחיות בלי שישלוט הרוע בשמינו. עכשיו, בלית ברירה, מאין יכולת להסירו, עמסנו אותו על גבנו המתעקם. והרי אנחנו מחזיקים כמו אטלס את השמים. אטלס הוא כל אחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו מפריד בין שמים לארץ.
הרוע זחל פנימה ביניהם, ברוחותיו וענניו נדחק לעולמנו. הפרחנו ציפורי שלום, והוא ענה בעורביו. חובט בצמרות, זוחל על הקרקע בלטאותיו, שנשיכתן מרעילה. כבדה לנו השנה הזאת מאוד בגלל הרוע.
גורל עיוור ריסק אותנו
בזו השנה התנפנפו מילותינו בצער על הגדרות והכלונסאות בצד הכבישים, בהם אתם עוברים בחופזה. החזירו אותם הביתה. מילים אחרות שלטו בנו מלמעלה דרך השלטים המוארים, ומלל הקולות: אחדות וביחד. הניצחון כבר כאן כמעט והוא לא צריך אמת, חסד או רחמים.
כמה דקים נהיינו השנה, מאז אשר גורל עיוור נשא אותנו בחטף וריסק אותנו בצד הזה, של החיים – בקרבת הפרגוד, החוצץ בינם ובין המוות. איך למדנו השנה כמה דק הוא. איך אל המנוחה והנחלה עוד לא הגענו.
