אומרת עידית אלבז, ממושב חמרה, בת המושב שעזבה עבודה בבית השקעות בתל אביב לטובת הצלת המשק החקלאי של הוריה, אשר התדרדר בעקבות מחלת הסרטן שבה חלה אביה * בעבודה עצמית יומיומית קשה, תוך כדי למידה ועזרה מחקלאים אחרים, הצליחה עידית לשקם את המשק ולהכפיל את גודלו
לפני כשנה ירדתי לבקעת הירדן, כדי לראיין מגדל תמרים, אחד מיוזמי התארגנות מגדלי התמרים שנועדה לטפל במשבר הרווחיות בענף. המטע שלו נמצא במובלעת טובלן על הגבול עם ירדן. בדרך למטע, בשמש היוקדת של הבקעה, ראינו בשטח בהכשרה בו עובד מחפרון צהוב ומכין בורות שתילה כהכנה נטיעת עצי תמר צעירים. "זו חלקה שעידית אלבז מכינה לבד," סיפר לי החקלאי. מופע נדיר.
עידית אלבז בת חוזרת ממושב חמרה, מושב בעל ציביון חילוני עם אוכלוסייה מעורבת, חילוניים ודתיים. עידית אשר השיקה את שנות החמישים היא אם חד-הורית לילד בן 10, מנהלת ומגדלת את משק תמרים המשפחתי במובלעת טובלן על גבול ירדן.
עידית אלבז נולדה בחניתה וב-1972 הגיעה למושב חמרה עם הוריה, צבי אהרון אלבז ז"ל ורעייתו ציפורה תבדל"א. "ההורים שלי חלוצים ציוניים. הגענו לחמרה, המשפחה השביעית במושב החדש. הוריי ואחי גיורא, צעיר האחים, שי, נולד פה," משחזרת עידית.
סיפור חייו של צבי אלבז ז"ל, אביה של עידית שנפטר בנובמבר 2019, הוא סיפור מרתק ומעורר השראה בפני עצמו. צבי הגיע עם תנועת איחוד הבונים ממרוקו לבדו, נער בן 14, לחניתה שם עסק בחקלאות וצילום. בחניתה צבי הכיר את חיילת הנח"ל ציפי. לאחר לידת ילדם השני עברה המשפחה הצעירה ליישב את הבקעה. במהלך חייו בבקעת הירדן הקים משק חקלאי מגוון כאשר הוא מתנסה בגידולים רבים, מפלות והצלחות. בהתחלה גידל מטעי לימונים, רימונים, מנגו, בננות, ארטישוק וחממות ורדים.
ב-1990 ניצל צבי בדרך נס מפיגוע חבלני. בעת שעבד במטע הרימונים תקפו אותו ארבעה מפגעים פלשתינאים, אשר שהו במקום לאחר לילה של חבלות בתשתיות החקלאיות וחיגור העצים. צבי ספג 15 דקירות סכין בכל פלג גופו העליון.
בעזרת הטרקטור, תושייה והשגחה עליונה הצליח צבי לחמוק מתוקפיו, רכוב על גבי הטרקטור, כאשר אחת הסכינים נותרה נעוצה בחזהו והוא שותת דם רב. הצליח צבי להגיע לישוב המרוחק מהמטע, מרחק של 2 ק"מ, משם פונה במסוק במצב אנוש לתל השומר שם הצילו את חייו. אחרי הפיגוע עבר המשק לגידול תבלינים. ב-2002 הצטרף לעידית אשר חזרה מלימודיה בבצלאל והחלה להקים חלקת תמרים בזור.
להציל את המשק
בגיל 13 יחד עם כל חמשת בני כיתתה, עברה עידית ללמוד בית ספר תיכון בנווה איתן. באותן השנים לא הייתה חטיבה ותיכון בבקעה: "גרתי בחמדיה, הייתה לי משפחה מאמצת מתוקה, משפחת ארדן, ולמדתי בבית החינוך המשותף בנווה איתן. בחמדיה התחיל הרומן שלי עם החקלאות כאשר עבדתי במנגו והאבוקדו של הקיבוץ."
בצבא שירתה עידית בבקעה בתור סמב"צית בנח"ל: "לא הייתי בגרעין, הלכתי במסלול של בנות המשקים. עשיתי קורס מ"כיות, הייתי מ"כית תקופה קצרה במחנה 80 ואחר כך עברתי לשרת כסמ"לת מבצעים בבקעה ובהמשך בערבה.
"לאחר שהשתחררתי מהצבא חוויתי פרידה קשה מבן זוגי אותו הכרתי בשרות הצבאי, כאשר נפטר בגיל 24. נסעתי לניו יורק, גרתי שם כשנתיים, עבדתי ולמדתי בבית הספר לאומנות חזותית שם. ב-1992 חזרתי ארצה והמשכתי את הלימודים בבצלאל במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. במהלך הלימודים נסעתי כל קיץ ליפן לעבוד ולחפש סטודיו להיכנס אליו להכשרה. שני קיצים זה לא קרה וכבר הייתי מיואשת! בשנה הראשונה הייתי ממש רעבה, בחודשיים וחצי ירדתי 8 ק"ג. לא מצאתי מה לאכול ומאסתי במקדונלד (לכל החיים). אהבתי את קיוטו מאוד! זו עיר מדהימה. עבדתי מבוקר עד ערב להצליח לגייס את הכסף לשהייה היקרה שם וללימודים. לא התכוונתי לנסוע בשלישית אולם במהלך השנה עודכנתי שהתקבלתי לסטודיו בקיוטו אצל אמן שהוא דור 15 למשפחה של קרמיקאים, המתמחה בקרמיקה 'עירונית' – פורצלן, ציורי סומי על גוף הכלים (ציור בגווני כחול, ביצוע של מכחול יחיד) זהב/כסף וצבעים נוספים על גבי הגלזורות. לא בדיוק מה שחיפשתי שזה היה יותר קרמיקה כפרית – שריפות ייחודיות בתנורי גז ועץ, אולם כניסה לסטודיו של אמן יפני זה אירוע גדול ונדיר שלא מוותרים עליו. נסעתי וזו הייתה חוויה אחת המדהימות, בלמידה של התבוננות ומשמעת, אסתטיקה וכבוד לחומר כביטוי רוחני. לאחר שסיימתי אל לימודי בירושלים הקמתי סטודיו לקרמיקה פה בחמרה ויחד עם קבוצה של בוגרי בצלאל פתחנו את גלריה 'גילדה' ביואל סלומון 27 בירושלים. הגלריה עדיין פועלת.
"עם פרוץ האינתיפאדה השנייה נאלצתי לסגור את הסטודיו במושב כמיזם כלכלי. היה צורך בנסיעות רבות שהיו מסוכנות באותם הימים. באחד הימים כאשר חזרתי מהמרכז רגמו אותי בדרך באבנים. כל הרכב היה מלא בזכוכיות, מוט ההילוכים נשבר ואני יצאתי ללא פגע בדרך נס ב"ה. אולם הבנתי שאני לא יכולה להמשיך בשגרה הזאת. כל השותפים שלי בעיר המשיכו ללמד, בבקעה באותם הימים ובאווירת האינתיפאדה, זו לא הייתה אפשרות אשר הייתה קיימת עבורי. המכירות פסקו ביום אחד. התיירות נפסקה לחלוטין ולא הייתה פעילות בירושלים.
"במקביל התחלתי בהקמת מטע התמרים, אותו המשיך לפתח ולגדל אבא שלי. בימים ההם לא מצאתי דרך להתפרנס בבקעה ועברתי להתגורר בתל אביב. גרתי שם מספר שנים, בתחילה עבדתי ב'אירונאוטיקס', חברה שמפתחת מזל"טים ומערכות ביטחון נוספות. שימשתי בתפקיד מנהלת התקשורת השיווקית הראשונה שלהם ואיתם יצאתי לראשונה להפקה בתערוכת הסלון האווירי בלה-בורז'ה, בפריז. בהמשך עברתי לבית השקעות אדמונד דה רוטשילד שרותי השקעות, בתפקידי האחרון הייתי חלק מצוות מנהל אשר ייצג את הבעלים, אריאן ובנג'מין (ז"ל) דה רוטשילד, בפרויקט של שימור ובינוי של שני מבני באוהאוס בשדרות רוטשילד 18-20 בתל אביב. המבנים נרכשו על ידי המשפחה כדי לאכלס את 4 משרדי בית ההשקעות, אשר בזמן ההוא היו פזורים בבניינים שונים באזור של שדרות רוטשילד.
"את אבא של בני הכרתי כאשר עבד עם "אירונאוטיקס" על פרויקט של האו"ם בשיתוף פעולה בין אירונאוטיקס ואוניברסיטת ניו מקסיקו. רוברט היה מטיס מזלט"ים בצבא ארה"ב ועבד באוניברסיטת ניו מקסיקו בלאס קרוזס על כתיבת רגולציות לשימושים אזרחיים במזלט"ים.
"הדברים לא הסתדרו עבורנו, ונפרדנו בשלום. ב-2011 לאחר שבני נולד החלטתי לעבור לחמרה על מנת שאוכל לגדל אותו בסביבה יותר בטוחה, קרובה למשפחה ולטבע.
"המשכתי כשנה נוספת לעבוד בתל אביב תוך כדי כך הבנתי שיש בעיה רצינית במשק. כל חייהם הורי עבדו מאוד קשה, ופתאום הבנתי שהעתיד שלהם, והרווחה שלהם לעת זקנה נמצאים בסכנה גדולה. מצבו הרפואי של אבי אשר חלה בסרטן כחמש שנים קודם, לא אפשר לו להפעיל את המשק באופן מיטבי. הקמה ותחזוקה של משק תמרים זו השקעה גדולה ומאוד יקרה. במקום שהתנובות יעלו עם התבגרות העצים – התנובות החלו לרדת. המשק נכנס למשבר כלכלי עמוק. הכנתי תוכנית עסקית – לקחתי מימון ואת הטיפול במשק התמרים לאחריותי."
אני מניח שההתחלה הייתה קשה.
"היו לא מעט קשיים במיוחד בשנים הראשונות שבהן הייתי יומיום בשטח, בקור או בחום של 49 עד 50 מעלות ותינוק פעוט בבית. העבודה הפיזית הייתה קשה. הניתוק ללא תקשורת מכל סוג שהוא היו באווירה שונה לגמרי ממה שעשיתי קודם – משרד ממוזג עם אינטרנט וטלפון, חברים והפסקות קפה וצהרים יחד בשדרה. ועכשיו, עצים, תאילנדים, שמש, אבק, דממת תקשורת ואני. אולם הייתה לי מטרה והיא הייתה חייבת להצליח להצדיק את המימון שלקחתי."
צריך הרבה אומץ בגיל 45 לעשות את מה שעשית.
"זה באמת היה מהלך מפחיד ויחד עם זאת האמנתי שזה יכול לעבוד. לא הלכתי על השינוי בצורה עיוורת. הכנתי תוכנית עסקית שהתבססה על נתונים שאספתי ממגדלים והמשווקת. צריך לזכור שלפני עשור התנאים בענף התמרים היו אחרים.
"היום הענף נקלע למשבר אבל בזמנו הענף לא היה במשבר, המשק שלנו היה במשבר. ההימור היה על השנתיים הראשונות – כל הזמן ריחפה השאלה האם אני אצליח לשקם את המטע במהירות שתספיק להדביק את התוכנית הבראה. זה היה אחד הסיכונים – ידעתי שאם השנתיים הראשונות יעמדו בתחזית – אז יהיה בסדר.
"מבחינה חקלאית, בשנה ראשונה עבדתי לגמרי בערפל, לא ידעתי כלום, שום דבר – פשוט ביליתי יום יום בשטח, מהבוקר עד סוף היום, כדי להבין את העבודות הנדרשות, מה הדרך המיטבית לביצוע שלהן, מה תפוקות העבודה. נפגשתי עם מדריכים של המו"פ עקרתי עצים חולים ללא תקנה ועם האגרונום בנינו טבלת השקיה וכ"ו. ניגשתי למגדל בחלקה השכנה למטע שלנו ואמרתי לו: 'מה שאתה עושה -אני מעתיקה ומדביקה'. הוא אמר 'בסדר, אבל אני לא אחראי לתוצאות'. ידעתי שהוא נחשב בענף למגדל מצוין אז הרגשתי בטוחה.
"בינואר 2013 התחלתי עם 60 דונם מתוכם 37 דונם מניבים והשאר צעירים בשנת הניבה הראשונה. כיום ברוך השם השטח הוכפל, בכלל זה החלקה הצעירה החדשה אשר שצפית בהקמתה. התפוקות עלו ותואמות את גילאי העצים."
ראיתי אותך בשמש, מכינה לנטיעות בשדה לבד עם טרקטור. את עושה המון לבד?
"אני מעדיפה, עם הצוות שלי וצוותים מקצועיים כמובן, אני הקבלן ביצוע של עצמי. אני אוהבת את האתגר, אני אוהבת את התקופות של הפעילות ושל האקשן. גם בשגרה ישנן עבודות שרק אני עושה, בעיקר כל הקשור לניטור מזיקים ותחזוקת המלכודות, הכנת האבקה להפריה ונוכחות מלאה בביצוע ההפריה."
אני מבין שיש בבקעה גם בעיית מים חריפה.
"יש בעיית מים. במובלעות וגידולים המבוססים על מים נחותים אנחנו במצב טוב בזכות אגודת המים – שהוא מפעל מים אזורי מדהים אשר הוקם על ידי אגודות היישובים והמועצה – בהובלת דב קוזניצוב, שהוא מהנדס מים ומנכ"ל האגודה. דב מוביל את אגודת המים ביצירתיות ומקצועיות רבה מיום הקמתה ועד היום שהאגודה מיצרת כ-30 מליון קוב בשנה אם לא יותר. מפעל זה מאפשר את קיום משקי התמרים באזור שלנו. רוב בעיות המים בבקעה הן בעיקר עם המים של 'מקורות', שלא שיפרה תשתיות בבקעה במשך 50 שנה. דוד אלחייני, ראש המועצה, מטפל בכך ופועל לשיפורים ולחיבור האזור לרשת הארצית."
תמרים אורגניים
המטע של עידית נמצא במובלעת שהיא אזור צבאי והכניסה לשטח תלויה בזמן פתיחת הגדר על ידי סיורים של הצבא. במיקום מאוד יפה על גדות הירדן, בחלק נמוך של הזור, צפונית לנקודה בה נחל תרצה מתמזג עם הירדן. בחורפים גשומים הירדן עולה והמטע מוצף במלואו לפעמים עד גובה של מטר וחצי. לקראת החורף אנחנו מזדרזים עם הקיוץ (הורדת הקוצים מהכפות החדשות) ומוציאים את כלי הגובה מהשטח ומעלים אותם לגבעה. חורפים כאלו מצד אחד עושים שטיפה ומדיחים את המלחים מקרקע, אולם גם עושים בלאגן ומקשים על עבודות החורף, כי זה הזמן שלנו להשלים עבודות אשר לא מגיעים אליהן במהלך העונה – סניטציה תיקון גדרות ומערכת ההשקיה. בתמרים יש עבודה כל השנה."
בשנת 2015 לאחר שלוש שנות הסבה הנדרשות, הוכר המשק כמשק אורגני מוסמך: "זה היה מאוד חשוב לי, כי כל תפיסת העולם שלי היא אקולוגית. השימוש בחומרים כימיים הוא נזק ישיר לאדם, לחיי ולכדור הארץ. זו הופכת להיות משימה יותר ויותר מאתגרת בשל ריבוי המזיקים הפולשים והבקעה אשר הופכת להיות מטע אחד גדול. אנו עובדים בהתאמה לארבעה תקנים: התקן האורגני הישראלי, תקן גלובל-גאפ שהוא תקן בינלאומי לאבטחת איכות בחקלאות, תקן אורגני אירופאי ואורגני ארה"ב."
מידי בוקר עידית מתייצבת בשטח: "במשך השנה אין לי שעות קבועות, אני בדרך כלל קמה בשעה 05:30 בבוקר אבל לא תמיד אני יוצאת היישר למטע. פרט לעבודה עם הגידול יש לא מעט עבודה בהיקף."
איך את מג'נגלת בין הטיפול בילד ובין הטיפול במטע?
"בתקופות של הגדיד ובתקופות לחוצות אני נעזרת באמי. אני מכינה לאוריה את מה שצריך לבית ספר ואמי מעירה אותו, מכינה לו שתייה חמה ומשהו קל לאכול ודואגת שיגיע להסעה בזמן. ברוב ימות השנה אני משתדלת לארגן את היום כך שאהיה נוכחת בבוקר וככל הניתן כאשר אוריה חוזר מבית ספר או מהחוגים. החל מיולי עד סוף אוקטובר זו העונה סביב הגדיד: ההכנות לקראת הגדיד והגדיד ובתקופה הזאת אני באמת פחות בבית. כולנו למדנו להסתדר עם המצבים המשתנים."
למעשה כשהלכת על חקלאות ענף התמרים היה אחד מהרווחיים ביותר בארץ ובשנתיים האחרונות המחירים ירדו. היום את מצטערת על שנכנסת לענף עם כל ההשקעות?
"לא, אני לא מצטערת אני צופה שהמשבר יחלוף. באופן כללי, המשבר בענף נובע מהמצב אשר נוצר בעקבות הקורונה, יש את הדברים האובייקטיביים שפוגעים ברווחיות הענף: שערי המטבעות הנחלשים מול השקל ופוגעים בתמורות היצוא והנושא השני הוא עליית מחירי התשומות. אני מעריכה שאלו יעברו תיקון לאחר שהעולם יתרגל לקורונה. יש גם גרירת רגליים של חלק מחברות המשווקות המובילות בשוק, אשר במקום לפתוח שווקים חדשים, הן מתחרות על אותם השווקים – העולם הוא גדול. הישראלים יודעים לאכול תמרים, אם כל העולם ידע לאכול את התמר כמו בארץ המצב יהיה מצוין. זה ענין של מודעות ומודעות נבנית גם באמצעות שיווק נכון.
"בסה"כ אנחנו, ישראל הקטנה, יצואני המג'הול הגדולים בעולם. העולם צריך להכיר טוב יותר את התמר. כיום השוק מבוסס בעיקר על קבוצות אוכלוסייה אתניות באירופה ובארה"ב, לאט לאט, מתגברת הצריכה של אוכלוסיות עם מודעות לתזונה בריאה הנחשפות למג'הול שהוא מזון על, מאוד בריא. במבט גלובאלי רק כ-3%-4% מאוכלוסיית העולם מכירים את התמר כפרי למאכל יומיומי, כך שיש הרבה מקום לשיפור בתחום השיווק, בעיקר חיזוק השווקים הקיימים ופתיחת שווקים חדשים, עם מודעות ופעולה גם זה ניתן לתיקון.
"לפני כשנתיים הוקמה אגודה של מגדלים התמרים שאני חברה בה. אני מקווה שיגויסו תקציבים ממועצת הצמחים והמדינה על מנת לפתוח שווקים חדשים. שהחברות המשווקות תעלנה את המחירים. כל המחירים עולים, רק מחיר התמרים יורד וזה מצב אבסורדי. זהו גידול יקר וכיום בחלק מהאיכויות התמורות אינן מגיעות לעלות הגידול. זה ממש לא בגלל שיש יותר מידי תמרים בשווקי העולם."
גרת בתל אביב עם עבודה מעניינת תמורת משכורת בטוחה, עכשיו את חקלאית, מצטערת על המהלך הזה שעשית בחיים?
"אני לא מצטערת. יחד עם זאת דברים רבים חסרים לי, בעיקר הזמינות – התרבותית והצרכנית שיש בעיר, אבל אני משתדלת לטייל ולהתאוורר וגם להגיע לסופי שבוע בעיר. למשל, בקיץ האחרון לפני הגדיד ביליתי עם הבן שלי בתל אביב בבית שחברים נתנו לנו לשבועיים, בשכונת נווה צדק בה התגוררתי לפני שחזרתי לבקעה. חיינו שבועיים כעירוניים. בילינו עם חברינו מהמרכז, אוריה היה בבקרים בקייטנת סקייטבורד כך שהיה לי זמן ללכת לתערוכות ולהיפגש בבתי קפה עם חברות/ים. היה כיף ומאוד מרענן.
"בסך הכול אני אוהבת את החקלאות ואת השליחות של העיסוק. אני שמחה שהבן שלי גדל ליד סבא ז"ל וסבתא תבדל"א, אחי ומשפחתו, קהילה, במרחבים חופשיים ביחס לעיר. מערכת החינוך בבקעה מצוינת, ברוך השם. על כך אני מוכנה לשלם את המחירים," היא מוסיפה בחיוך.
