אריאלה אברהם ילדה את שלישיית ילדיה במהלך מלחמת יום כיפור, עת בעלה יעקב שירת בבסיס חיל האוויר ושמע על הלידה ברדיו בתוכניתו של מני פאר. הילדים צבי, עופר ואילה גדלו, וכל אחד מהם התחתן והקים משפחה • הם זוכרים כיצד כונו בפי כל "שלישיית המלחמה". אריאלה מתנדבת מזה 25 שנה כקצינה מצטיינת ביחידת מג"ב, ועופר הבן חולם להקים את "חוות יעקב", לזכר אב המשפחה
כיום אנו מכירים ושומעים על הריונות ולידות רב־עוברים באופן תדיר – תאומים, שלישיות ורביעיות – אך לפני יותר מיובל שנים, לידות כאלו היו נדירות.
אריאלה אברהם (77) מספרת: "בתקופה שהייתי בהריון כלל לא ידעתי שאני עומדת ללדת שלישייה. יתרה מכך, אז לא היו בדיקות אולטרסאונד. הגעתי ללדת בלי לדעת מהו מין היילוד. כל ההיריון עליתי 17 קילו. מה שאני זוכרת זה את אותו מכשיר רפואי, שנראה כמו פעמון עץ ונקרא 'סטטוסקופ עץ', שהיו מניחים על בטן היולדת ומקשיבים לדופק העובר. חוויית ההיריון והדאגה ללידה התעצמה כשאושפזתי בבית החולים קפלן בשמירת היריון, מאחר ועלה לי החום ל־40 מעלות, מלווה בצמרמורות. הייתי יחד עם נשים נוספות במחלקה שהתכוננו ללידה.
"בביקור הרופאים במחלקה אחד הרופאים פתח את הרדיו, והתפלאתי מדוע עשה זאת דווקא ביום הכיפורים. מתוך הרדיו נשמעה ההכרזה על תחילת המלחמה, ב־6 באוקטובר 1973, והכניסה למצב חירום. את כל המאושפזות במחלקת נשים פינו לבתיהן כדי שיהיה מקום לקליטת הפצועים. אותי השאירו כי הייתי בסיכון גבוה. כשהצירים התקדמו מיד הכניסו אותי לצילום רנטגן – בפעם הראשונה בהריון. הזעיקו את כל הצוות הרפואי מהבית בלילה לניתוח חירום, ומשם בריצה הובילו אותי במסדרונות חשוכים עם המיטה ישירות לחדר הניתוח החדש.
"הייתי הראשונה שנותחה שם," משחזרת אריאלה. "הרופאים החליטו שהלידה תיערך בניתוח קיסרי. תוך כדי הלידה הובהר שיש יותר מעובר אחד. הראשון נולד צבי, השני עופר, ואילו הבת אילה הייתה ברחם לרוחב וחסמה את היציאה. הייתה שמחה גדולה ששלושתם הוצאו בשלום ובמשקל תקין, בתאריך 11 באוקטובר 1973. על כל יילוד סומן שמו עם פלסטר על החזה ונתנו לו מספר: צבי מספר 1, עופר מספר 2 ואילה מספר 3 – כל זאת כדי לא להתבלבל, למרות שהם כלל לא היו דומים. כל כך שמרו עליי ועל השלישייה, עד שלא אישרו אפילו לאמי להיכנס לראותני. הסתפקו בכך שדיווחו לה ש'עבדו עליי קשה' ושאני צריכה לנוח. האמת היא שאיבדתי דם רב והרגשתי עייפה, אך שמחה שהלידה כבר מאחוריי ושבעלי יעקב זכה לראותני ואת הילדים החדשים שלנו."
למרות שעברו כל כך הרבה שנים מאז הלידה, אריאלה עדיין מתרגשת לשתף באותה חוויה יוצאת דופן בחייה. בעלה יעקב שירת במלחמה בתל נוף, וכמובן שלא היו טלפונים אלחוטיים. בכלל, התקשורת הייתה רחוקה שנות אור מהנגישות המיידית של היום, עד שקשה להבין כיצד הצליחו להתנהל במקרי חירום ובמטלות החיים. היא יצאה ללדת בשבוע הראשון של החודש התשיעי, ובבית נשאר יוסי בן הארבע, הבכור במשפחה. כמובן שסבתא טיפלה בו יפה ובמסירות, אך לא הייתה אפשרות לשיח משפחתי כפי שמקובל כיום.
את ההודעה על לידת אשתו קיבל האב דרך הרדיו, כשהאזין לתוכנית "ד"ש מהעורף" של מני פאר. כיום אריאלה היא אם לארבעה ילדים, סבתא לתשעה נכדים ואף לשלושה נינים.
איך התייחסו במושב לשלישייה?
"עד היום אני זוכרת איך הידיעה שילדתי שלישייה קיבלה פרסום מקיף בכל הארץ. צוותי עיתונאים הגיעו לצלם ולהנציח את השלישייה שנולדה במלחמה. יצאו כתבות והייתה התרגשות רבה – מצב חדש שלא הכרנו, הבזק אור בימי מלחמה. כינו את השלישייה 'שלישיית המלחמה'.
"קיבלנו מכתבי ברכה מרגשים ומחבקים. הסופר יצחק אבינרי, שלא הכרנו, שלח למשפחה 300 לירות וציין שזה עבור משפחת החייל. צריך להבין שהתנהלות החיים באותן שנים הייתה שונה מהתנאים לגידול תינוקות כיום. למשל, לא היו טיטולים אלא חיתולי בד שהיה צריך לשטוף ולכבס לשימוש חוזר. לא לכולם היו מכונות כביסה. בכלל, המושג 'חד־פעמי' לא היה קיים. את העגלה הראשונה לשלישיית התינוקות קיבלנו בהתרגשות מתנועת המושבים – מתנה שימושית ששימחה אותנו מאוד. מנכ"ל תנובה של אותם ימים העביר למכולת במושב זכות לקנייה של 50 ליטר חלב. גם המועצה האזורית יואב סייעה לנו, היו עוד מחוות מרגשות, והפכנו ביום אחד למשפחה מפורסמת.
"קיבלתי המון עזרה מההורים, מאחיותיי, מבנות המשפחה ומחברות במושב. היו באות לעזור לקלח, להאכיל ולהחליף חיתולים ואפילו להרדים. הן עזרו גם בחגיגות ימי ההולדת של השלושה, שהיו רבי־משתתפים. צריך להבין שבאותו הזמן לא היו מעונות לפעוטות כמו היום. עד גיל שלוש התינוקות היו בבית בחזקת המשפחה. למזלנו, התינוקות שלנו היו ילדים טובים ונוחים, וצלחנו איתם בהצלחה את השנים הראשונות בגידולם."
"תמיד היינו אטרקציה"
עופר אברהם (52), הבן האמצעי מהשלישייה, מספר: "את ההתייחסות של חברי סגולה לפלא הזה שנולדה שלישייה אני זוכר רק מהסיפורים שסיפרו. תמיד היינו אטרקציה וכולם רצו לעזור. בזמנו לא הייתה לנו מכונת כביסה, לא היו טיטולים, כלומר כל הזמן היו כביסות. הכול היה אצלנו בגדול, פי שלוש, וקשה לתפוש איך מתפקדים עם שלושה תינוקות שאוכלים, שצריך להחליף להם ובעיקר להרדים אותם. לשמור שבכי של האחד לא יעיר את התינוק או התינוקת מהשלישייה.
"אפילו העגלה הייתה ענקית, לא דומה לשום דבר שהכרנו קודם. בני משפחה, דודים, דודות וחברות המושב – כולם עזרו. עד היום חברה של אמי מספרת לאשתי ימית שהיא ראתה את 'התחת שלי' כשהייתי תינוק, וגם עזרה כמובן לקלח אותי. מבחינתי זה היה רגיל. חווינו את הילדות ביחד – הכול היה בשיתוף. כשהגיע הגיוס לצה"ל, להורים זה היה קשה במיוחד. בשבוע אחד להיפרד משלושה ילדים שמתגייסים לצבא. בני המשפחה והחברים מהמושב עודדו אותם. צבי שירת בצנחנים, אילה בחיל האוויר ואני בחיל חימוש. השתחררנו מהצבא, התחתנו, הקמנו בתים וילדנו ילדים. כיום הקשר בינינו טוב. כמובן שכל אחד עסוק בענייניו, אבל משתדלים להיפגש בחגים, באירועים משפחתיים או לעיתים בשישי לקובות המפורסמות והטעימות של אמא אריאלה."
אריאלה, ספרי על משפחתך והחיים בסגולה.
"במקור משפחתי הגיעה לארץ מתימן. אני הבת השלישית במשפחה שכללה שישה ילדים – חמש בנות ובן, שלצערנו נפטר לפני כמה שנים כשהיה בטיול באתיופיה. הוריי, אסתר ויוסף לוי ז"ל, הגיעו מפתח תקווה. אבי, יליד הארץ, שירת בצבא הבריטי, לחם באזור הדרומי ונדלק על המקום. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה בן גוריון הכריז על יישוב הפריפריה, והאמירה שלו, שסחפה רבים – 'מהעיר אל הכפר' – הובילה אותנו למושב סגולה. כאן בנינו את חיינו ואת משפחתנו, במושב שנקרא על פי הפסוק: 'ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים' (שמות י"ט, ה'). הגענו מפתח תקווה לסגולה בשנת 1953 עם ארבעה ילדים. שתי אחיותיי התאומות נולדו כבר במושב."
המתיישבים היו שילוב של תושבים ותיקים בארץ עם עולים חדשים. אריאלה מציינת שהמשפחה התאקלמה במהרה, ושהיה במושב הווי מיוחד של "משפחה אחת גדולה". מושב סגולה משויך לתנועת המושבים ונמצא בשטח המועצה האזורית יואב. אריאלה אברהם היא היחידה מכל ילדי המשפחה שהתחתנה במושב והקימה בו משפחה, והיא מתגוררת בסגולה גם כיום. בשנים הטובות, כשהמשק היה פעיל, נהנתה לחוות את צמיחת היבולים ולעזור בכל שנדרש.
"משפחת בעלי, יעקב אברהם ז"ל, היא ממושב מנוחה הסמוך. הוא היה הבן הבכור מבין תשעה אחים. אחרי שהתחתנו עברנו להתגורר במשק בסגולה. הוא היה חקלאי חרוץ שגידל עופות, עגבניות לתעשייה, סלק סוכר ומטעי פירות. בשלב מאוחר יותר גידל גם חמישה דונם של פרחי ורדים בחממות ועוד. הגידולים במשק פסקו כשגילו שהוא חולה סרטן," מספרת אריאלה.
אריאלה מספרת בכאב על יעקב, בעלה ושותפה לחיים, שלקח קשה מאוד את החובות שאליהם נקלע המשק לאחר קריסת ארגוני הקניות בשנת 1985. במקביל ניחתה מכה נוספת, כאשר חממת הפרחים – מפעל חייו – נשרפה בשריפה ענקית שהגיעה מהוואדי. לא היה לו כוח להתמודד עם הליכי שיקום המשק המייגעים במסגרת "חוק גל", שנמשכו שנים ארוכות. בני המשפחה התרכזו בשנותיו האחרונות בניסיון להקל עליו מייסוריו. לצער כולם הוא נפטר צעיר, בשנת 2000, כשהוא בן 52 בלבד.
מה זה אומר לחיות בשלישייה?
עופר אברהם, הבן האמצעי מהשלישייה, עוסק בניהול ואחזקות בריכות שחייה: "כיום אני מתגורר במשק של ההורים בסגולה כבן ממשיך, מנסה לשקם ולהחזיר את המשק החקלאי לפעילות. כרגע אני מגדל סוסים, מאלף ומאמן, וכן מגדל חציר להאכלת בעלי חיים. בנוסף אני מתנדב ביחידת הפרשים של מג"ב דרום. את זה ירשתי מאמא, שגם הייתה מתנדבת המון שנים במג"ב דרום. קראו לה 'האמא של מג"ב דרום'.
"בשנים האחרונות אני עוסק גם בהפקת אירועים לילדים עם מתנפחים. אני נשוי לימית כבר 27 שנים ויש לנו שלושה ילדים: אריאל (25), יקי (יעקב) (24) ואיתמר (15). הקשר בין אחיי מהשלישייה בילדות היה מבחינתי רגיל, כי נולדנו לתוך סיטואציה שכל אחד מאיתנו הוא חלק ממנה ואני לא מכיר משהו אחר. היינו מאוחדים בינינו ורוב הזמן חברים טובים, שמרגישים ומבינים אחד את השני גם בלי מילים. על אחותנו אילה שמרנו במיוחד בגיל ההתבגרות, והיא יכלה לסמוך עלינו בעיניים עצומות.
"כל הזמן דיברו סביבנו על השלישייה, שאלו שאלות כמו 'איך זה להיות חלק משלישייה?', וגם הכינוי 'שלישיית המלחמה' לא הרפה מאיתנו. במשך הזמן התרגלנו וידענו כבר מה לענות. אצלנו במשפחה הכול היה פי שלוש: מסיבות, אירועים, דמי כיס, קניית אופניים, רישיונות נהיגה ועוד. למרות זאת, לא היה חסר לנו כלום. התייחסו לכל אחד מאיתנו כאישיות בפני עצמה. על כך אני מצדיע להוריי, במיוחד עכשיו כשאני אבא בעצמי. אני יודע כמה זה קשה ולא מובן מאליו.
"כן הייתה תחרות מסוימת בינינו, אבל כל אחד היה עצמאי בדרכו וכך חונכנו. כל אחד מאיתנו בחר במקצוע ובדרך חיים. עד כיתה ח' למדנו באותה כיתה בבית הספר בגדרות. אחר כך התפצלו דרכינו – אילה ואני למדנו ב'שלאון' בקריית גת בכיתות נפרדות, וצבי למד ב'אורט'. חשבנו שזה יעשה לנו טוב להתפצל ולפתח את עצמנו לפי הכישורים שלנו. אילה למדה גרפיקה ועיצוב, אני למדתי במגמת חשמל וצבי למד מסגרות."
עופר ממשיך לספר בהערצה על אימו אריאלה, שימי ההולדת שלהם נחגגו תמיד יחד: "אמא הייתה מכינה שלוש עוגות ענקיות בצורת לב, מחברת אותן יחד ומורחת עליהן קצפת. בקיצור, הכול היה גדול, בשפע ופי שלוש. הזיכרונות האלו לא נשכחים – איך שלושה ילדים מכבים יחד את נרות יום ההולדת."
בגיל 17 השלישייה קיבלה רישיונות נהיגה חדשים, אבל היה רק רכב אחד בבית. "היינו מחכים לשמוע את הרכב מרחוק ורצים לכביש לנסות לתפוס את המפתחות. הרכב לא עצר לרגע – זאת בהחלט הייתה חוויה לכולם."
השלב הבא היה הגיוס לצה"ל. "היינו גאים להגיע הביתה עם המדים ולספר חוויות."
עופר אברהם: "לצערי את יום ההולדת ה־50 שלנו לא יצא לנו לחגוג בכלל בגלל מלחמת 7 באוקטובר. המדינה ואנחנו לא היינו באווירה של חגיגות. אבל התעקשתי לחגוג שנה אחרי, בגיל 51. היה אירוע גדול ומושקע, ועל עוגת יום ההולדת היה כתוב 'מזל טוב ליום הולדת 50'. רק היה לנו חבל שאבינו האהוב יעקב ז"ל לא זכה לחגוג איתנו.
"מהילדות שלנו אני זוכר שמגיל צעיר היינו מאוד פעילים ועזרנו בעבודות המשק. בחופשים היינו מעמיסים את העגלה על הטרקטור והולכים לשטח לקטוף אפרסקים. בתקופה שהיו לנו חממות ורדים, כל יום אחרי בית הספר הייתי מחליף בגדים ועוזר במיון הפרחים. אני זוכר שפעם אחת קראו לאבי יעקב לבית הספר, והמורה אמרה לו שיש לי פוטנציאל אבל אני לא משקיע מספיק בלימודים. נבהלתי מאוד, ויותר מזה פחדתי מהתגובה של אבא – בכל זאת הייתה לנו יראת כבוד כלפיו.
"אבא, יעקב ז"ל, בחוכמתו האדירה 'עבד עליי' ואמר לי שהכול שטויות ושלא להתרגש מדברי המורה. לא הבנתי לרגע את פשר הדבר. למחרת, בשש בבוקר, הוא העיר אותי ואמר: 'קום, הולכים לקטוף אפרסקים. אתה הרי לא רוצה ללמוד, אין בעיה – בוא תהיה פועל'. אחרי שעתיים של גירודים מהאפרסקים, זיעה ולכלוך, רצתי מהר למקלחת, התלבשתי יפה והלכתי לבית הספר. אז הבנתי שללמוד בבית ספר זו פריווילגיה שלא כל אחד זוכה לה. לקחתי את דבריו ברצינות, ומאותו יום התמדתי ללכת ללימודים."
סבתא מתנדבת במג"ב בהצטיינות
החיים הלא שגרתיים של אריאלה הובילו אותה להתנדב במג"ב: "החיבה שלי לתחום החלה עוד בצעירותי. רציתי להתגייס למשטרה, אבל נאמר לי שאין תפקיד בשבילי. בגיל 19 התחתנתי, אחר כך הגיעו ההיריון ולידת יוסי, הבן הבכור, אבל הרצון להתנדב לא פג עד שהילדים גדלו ושמעתי שמחפשים מתנדבים.
"תחילה הייתי בצוות צח"י במושב ולאחר מכן אחראית על הצוות. השלב הבא היה ההצטרפות למג"ב, שהיא בשבילי במשך השנים משפחה חמה ואוהבת. גם כשהייתי חולת סרטן ונאלצתי לקבל טיפולים בירושלים במשך שנה שלמה, השוטרים והחברים עזרו וסייעו לי בכל שהתבקש. אני כל כך גאה ללבוש את המדים – הם מקנים לי ביטחון עצמי וגאווה עצומה. בשלב מאוחר יותר אפילו גייסתי בעצמי מתנדבים רבים בהצלחה, אזרחים בעלי דרגות קצונה שהשתחררו מצה"ל."
אריאלה מציינת שבאזור יש כל הזמן פעילות פלילית: פריצות לבתים, גנבות מכוניות, ציוד חקלאי ותוצרת חקלאית, סכסוכי משפחה וסכסוכי שכנים. היו שנים שבהן הצטרפה למארבים עם כלי נשק שהוכשרה להפעילם.
"לדוגמה, זכור לי שהוזמנתי מהמוקד לאחד המושבים, להצטרף לצוות ולברר על מה הצעקות – והתברר שנער צעיר התבצר בבית סבתו אחרי שהוריו התגרשו והחליט שהבית שלה הוא שלו.
"לעיתים אני מכירה את המשפחות שאנו מקבלים קריאה לצאת ולפעול אצלן," היא משתפת. "זה בהחלט מעמד לא נעים, אבל אני עומדת מול התמונה שבעצם הצוות בא לעזור כדי שהמצב לא יתדרדר יותר."
היו גם מקרים שבהם אריאלה הצטרפה למארבים כדי לתפוס פורצים לבתים. הצוותים עובדים בקשר עם השוטר הקהילתי, צוותי הביטחון במועצה ומוקדי מג"ב. "במשך השנים עברתי קורסים שונים וקיבלתי תעודות הצטיינות רבות," היא מספרת.
במסגרת פעילות מג"ב דרום היא מתנדבת גם בעמותת "גיבורים קטנים" בבית הספר "אשל הנשיא" למען ילדים בחינוך המיוחד. היא יוצאת איתם לטיולים בימי שישי ודואגת ללוות את הנהגים והמלווים. אריאלה אף יצאה לכנס של איפ"א – ארגון השוטרים הבינלאומי – שהתקיים בקפריסין, ולייצוגים נוספים.
עופר, מה זה בשבילך לחיות במושב סגולה?
עופר אברהם: "מושב סגולה בשבילי זה בית ומשפחה. כל חיי גדלתי וחוויתי את חוויות המושב. תמיד ידעתי שסגולה היא חממה עבורי מכל הבחינות. הייתי רחוק מהשטויות וממעשי הקונדס של ילדי העיר והמושבים הסמוכים. המושב עיצב את האישיות שלי, ובזכותו אני מרגיש שהפכתי לאדם טוב יותר. הייתה לי ילדות מאושרת, לא חסר לי כלום. הרגשתי זכות גדולה להתחנך ולגדול במושב סגולה.
"החג הכי אהוב עליי במושב היה חג הקציר, המכונה גם חג המים. בריכת השחייה הייתה נפתחת לכולם ביום הזה. הייתי מפעיל מתנפחי מים והפנינג לתושבי המושב.
"לימים, כשהתבגרתי והשתחררתי מהצבא, יצא לי לנהל ולהחזיק את בריכת סגולה במשך כחמש שנים. השתדלתי לתת לתושבי המושב את השירות הטוב ביותר, שירגישו באמת מיוחדים. הבאתי מתנפחים, ארגנתי הפנינג בבריכה, ובנוסף חילקתי גלידות בכל שישי ושבת בחינם. רציתי שבמושב סגולה יהיה משהו ייחודי וטוב."
הוא מציין שהאווירה בבית – של נתינה לכלל והתנדבות – השפיעה עליו, ומספר על חוויה מילדותו שזכורה לו במיוחד: "בכיתה ד' יצאנו לטיול שנתי של יומיים מטעם בית הספר. שתי כיתות, בערך 80 תלמידים. בערב, כשהגענו להקים את המחנה ביער, פתאום שמעתי את התלמידים צועקים שהורי השלישייה הגיעו לביקור.
"אמא הגיעה עם שתי צידניות מלאות בכל טוב, וחילקה לכל הילדים, למורים ולמורות פיתות עם שקשוקה. אני לא אשכח את היום הזה לעולם. הטעם של השקשוקה עדיין חרוט בזיכרוני. ככה זה כשיש לך שלושה ילדים בכיתה ורוח התרומה לכלל נמצאת באוויר."
איזה חלומות אתה רוצה להגשים בעתיד?
עופר אברהם: "החלום שאני רוצה להגשים בתחום המשק החקלאי הוא להקים את 'חוות יעקב' על שם אבינו, יעקב אברהם ז"ל. חווה שתיתן שירותים כמו בריכה טיפולית, חוגי רכיבה ומקום מיוחד לחגוג בו ימי הולדת בסגנון כפרי.
"אני רוצה שילד שמגיע עם אחד מהוריו לחוג לא יבוא רק לחצי שעה ויעזוב, אלא יחווה יום שלם של כיף – ילמד לרכוב על סוסים, להאכיל אותם, ללמוד שחייה, להתגלש על מתנפחים וללטף בעלי חיים. המטרה העיקרית היא להרחיק ילדים מהרחוב ומהמסכים."
עופר מתייחס לילדים שקשה להם בבית הספר, שזקוקים לחממה שתעטוף אותם ותעניק להם ביטחון עצמי ותחושת שליטה. "כרגע הכול עדיין בגדר חלום. יש פרוצדורות, אישורים והמון כסף שצריך להשקיע. אבל זה הכיוון."
"את האהבה שלי לסוסים ירשתי מאחי הבכור יוסי. קראו לו במושב 'הלוחש לסוסים'. הוא היה ונשאר המאלף מספר אחת של הסוסים באזור שלנו. המומחיות שלו הייתה לטפל ולאלף סוסים בעייתיים – וזה היה הייחוד שלו. יוסי לימד אותי לרכב על סוסים ולימד אותי את שפת הסוסים, ועל כך אני מודה לו כל חיי.
"התחביב והעיסוק בסוסים התחילו בגיל צעיר מאוד, כשהייתי בן שמונה בלבד. כשהייתי רוצה לעלות על הסוס, הוא לימד אותי לשים לסוס דלי תערובת על הרצפה. כשהסוס היה מתכופף לדלי, הייתי מטפס לו על הצוואר, וכשהוא היה מרים את הראש – הייתי מתגלש לגב שלו."
עופר משתף שהחיבור בינו לבין הסוסים היה מדהים ומרתק, ושהחליט שסוסים יהיו עבורו תחביב נטו. "הסוסים הצילו לי את החיים ועיצבו את האישיות שלי."
איך אתה רואה את החקלאות כיום?
"החקלאות במדינת ישראל נמצאת במצב קשה של אי־ודאות. כל פעילות בענף כלשהו כרוכה בהשקעות כספיות אדירות. להתעשר מחקלאות במדינה שלנו זה כמעט בלתי אפשרי, אבל להתפרנס בכבוד – זה אפשרי, אם פועלים בשיקול כלכלי נבון.
"בכל מקרה צריך לאהוב את זה, להשקיע בזה את כל כולך ולהבין שאין 'זבנג וגמרנו'. חקלאות היא דרך חיים – התמדה ומחויבות. אני לגמרי שם, אבל לאט־לאט ובקצב שלי."
