יבול שיא
הרפת והחלב
743b9115 e148 4a99 8ce7 c87b0d75756b

ארץ ללא צל 

2 דק' קריאה

שיתוף:

אין נחמה בהבאה לקבורה * מה התועלת בעונש הקולקטיבי שהושת על אוכלוסיית עזה ומה עושה החשיפה למצבם לחיילים שלנו? 

שבוע קשה עבר. ההודעה על הבאת גופתו של איתי סבירסקי הייתה כמו מכה בבטן. אבל כבר ידענו, מה זה משנה? כנראה שמשנה, מאוד. אב שכול אמר לי שהלוויה השנייה (ההעברה לבארי) הייתה קשה מהראשונה. משהו שאולי התחיל להיסגר נפתח מחדש. כאילו נוסף ללוויה השנייה כאב הלוויה הקודמת. כך היה גם עם הידיעה החדשה שהתווספה להלם הידיעה הראשונה. אין נחמה בכך שעכשיו הוא מונח בקרקע, אמרה בלוויה מרב אחותו, והאבל משובש.  

למרות העניין הציבורי, ביקשה המשפחה פרטיות. ועדיין עמד בכביש הגישה לקיבוץ משמר כבוד של אנשי ונשות מועצת אשכול בעיקר, עם דגלי ישראל והדגלים הצהובים. הגיעו גם השותפים למאבק משער בגין, בהם גלעד קריב, נעמה לזימי, ועינב צנגאוקר. הפוליטי בתוכנו, כי הבגידה של השלטון בנו לא מסתיימת, ומתקיימת מחדש מדי יום ביומו. יש לבארי עוד חטופים שנראו בחיים ואין יודע כבר זמן רב מה גורלם.  

"אזלה החמלה" 

המכה הבאה בבטן הייתה הכתבה ב"הארץ" שסיכמה את העדויות על הנעשה בעזה. עד כה מה ששמענו היה בגדר שמועות, שבאופן פרטי לא יכולנו לאשש. הכתבה טוענת לאמינות ומרכזת גם נתונים על כמויות. אלה הדברים שאנחנו יכולים לדמיין שקורים בעזה, כי לפעמים אומרים לנו מה קורה שם, נדיר שמראים, ואם מראים, מה מראים?  

אז בואו נדמיין נדידת אוכלוסייה מורעבת וצמאה, ילדים, נשים, נערות ונערים, גברים. הם לא "בלתי מעורבים" או "מעורבים", יש להם פנים ושמות (ומי שחתכו עכשיו מהכתבה – שיהיו בריאים, זה לא משנה את העובדה שקורה בעזה דבר נורא). ומי גזר עליהם את העונש הקולקטיבי?  

(אולי לפי ה"הצדקה" ההזויה, הרווחת היום באופן מזעזע, שאפילו תינוק בן יומו ראוי לכך כי הוא יגדל להיות מחבל?) העדויות המתפרסמות ב"הארץ" מדברות על כך שבצפון הרצועה לא נשאר בית שלם. יושבי הבתים האלה נודדים למקומות מקלט דלים, לקור, לרעב ולסכנת הפצצות, שאני שומעת לא פעם מביתי. מה קורה לנו מול הנעשה בעזה? ההבדל הוא דק ונתון לקריעה מכפי שאתם משערים. דמיינו את פני חיילינו מול המחזה הזה. פניהם אטומים, כי "אזלה החמלה" (ביטוי שרווח גם בפי רחמנים בני רחמנים אצלנו, וזה לא נאמר בציניות). אנחנו חיים ביקום סגור ומשובש.  

יש מחקר פסיכולוגי מפורסם שנערך תחת פיקוח באחת האוניברסיטאות. הוא נערך על קבוצה אקראית של משתתפים ומשתתפות בריאים בנפשם וללא התנהגויות חריגות. הם חולקו אקראית לקבוצת סוהרים ואסירים, וקיבלו יד חופשית להתנהלות. תוך מספר ימים הופסק המחקר בגלל בעיות אתיות חמורות, ונאסר לבצעו מחדש.  

הסיבה – ללא מעצורים, מסגרות, ומחסומים – המין האנושי מאבד במהירות את מה שנקרא "צלם אנוש". בלעדיהם ההסתגלות האנושית המהירה מנרמלת מצבים בלתי אפשריים והיצירתיות הופכת לסדיזם. 

להעצים את השנאה והנקם 

שלחנו לעזה את חיילינו, רובם צעירים וחסרי ניסיון, שכמו כל עם ישראל היו בטראומה, רבים מהם מכירים אישית חטופים, פגועים ונרצחים. ובמקום, או בצורה בלתי מספקת, שיקבלו ערכים הומניטריים ומחסומים – הם נקראו לנקמה, ודמות העם השני עברה תהליך דה הומניזציה. כך ננטשו והופקרו חיילינו בשדה הקרב הערכי.  

אני יכולה להעיד על כך שבבארי התקיימו ומתקיימים סיורים ליחידות לפני כניסתן לעזה. מה שראו ושמעו היה ללא ספק גורם שיכול להעצים את השנאה והנקם.  

ראש ממשלתנו אמר שגורלנו לחיות על החרב. פתרון הכוח הוא שמוביל אותנו, והוא חד ממדי להפליא. אם קצת כוח לא מועיל, אז נפעיל הרבה כוח, ואם עדיין אין תוצאות – נזרוק את המעצורים המוסריים לפח, ונפעיל אותו על כלל האוכלוסייה.  

וכשגם זה לא יעזור (וזה לא) שאלוהים ישמור עלינו מעצמנו, והחמלה הרי אזלה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עינב קרנר מכפר אביב עיתונאית, כתבת הצרכנות והתעופה של גלי צה"ל ומופיעה לעיתים קרובות בערוצי הטלוויזיה * את לימודי העיתונות התחילה בגיל 37 עם משפחה וילדים – והגשימה מאווים כמוסים מילדות * למרות שרבים
9 דק' קריאה
ההרכב המוסיקלי "דאבל קאסט" המורכב מנגנים, תושבי גבול הצפון, היווה מזה למעלה משנה של מלחמה מתמשכת, הוכחה ניצחת לחוסן ותקומה. ההישרדות הפיזית של אחד מחברי הלהקה, דרך ההופעות למפונים ועד לחזון לשוב ולהפריח את
4 דק' קריאה
מזכ״ל תנועת המושבים, עמית יפרח: "גם ב-7 באוקטובר וגם במחנות ההשמדה בשואה, גורלם של הנרצחים הוא נורת האזהרה שלנו. אנחנו פה להדגיש את התקומה של העם היהודי להרים ראש, להילחם על עתידנו ולומר –
3 דק' קריאה
התערוכה המרגשת "דיוקן בין דורי" נולדה ממפגשים בין תלמידי מגמת האומנות של התיכון האזורי עין גדי ובין ותיקי הקיבוץ, פרי יוזמתה של עדי פקט שזו שנת ההוראה הראשונה שלה  *תמונה ראשית: עדי פקט. "יצרתי
3 דק' קריאה
בספר המבוסס על חוויותיו כמפקד מוצב בתקופה בה החזיק צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון ובה גם הפציע ארגון "ארבע אימהות", מבקש יפתח גיא, בן כפר גלעדי, לחנך את הדור הצעיר להפוך את סימני הקריאה הנוקשים
5 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן