יבול שיא
הרפת והחלב
אשת החינוך נירית רייכל לשעבר מנהלת בית הספר באופירה

אשת חינוך מסיני ועד גליל 

12 דק' קריאה

שיתוף:

זהו סיפורה של נירית רייכל מכפר תבור, שהיתה מנהלת בית הספר באופירה (שארם-א-שייח') עד פינוי חצי האי סיני * בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על חיי הקהילה באופירה, על ייחודו של בית הספר שהקימה וניהלה ועל תרומתו לכל היישוב * רייכל ציונית אמיתית, שמחנכת דורות לאהבת המדינה ולשמירה עליה, כי אין לנו  ארץ אחרת 

נירית רייכל לבית בן-נון מתגוררת בכפר-תבור. יש לה ותק רב כמורה, כמנהלת בית-ספר וכחוקרת. למרות ניסיונה רב השנים לא נשמעת המילה "שחיקה" מפיה. גם כיום, לאחר צאתה לגמלאות, היא ממשיכה במלאכת קודש זו. היא מכשירה את דור העתיד להוראה, חוקרת את תולדות החינוך ואת מאפייני החינוך בעידן הקונספטואלי ומפרסמת ספרים בנושאים אלה.  

גורלם של גרמנים בני דת משה 

הבה נתחיל לספר את סיפורה מהתחלה וההתחלה היא במשפחת אביה בגרמניה: "המשפחה של סבי וסבתי, בלה ואילזה פישר, חיה בגרמניה שנים רבות. הם ראו עצמם גרמנים בני דת משה. סבי היה קצין בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וקיבל את 'צלב הברזל' בעקבות שֵירותו. סבתי היתה בת למשפחה יהודית שורשית מבוססת, משפחת ברלינר. הם היו פעילים ברפובליקת ויימאר (הרייך השלישי) ואז, כאשר עלו הנאצים לשלטון, לא זכרו להם את נאמנותם. הם עזבו את גרמניה שבורים לחלוטין. עולמם ממש נשבר," מעידה נירית. "פניהם היו לארץ ישראל. סבי, שהיה יערן בגרמניה,  בעל יערות ומנסרות, חשב להמשיך בעיסוקו זה בארץ ישראל. הוצע לו לרכוש חלק מהר הכרמל והוא בתמימותו, עשה זאת בלחיצת יד."  

המשפחה עלתה ארצה בשנת 1934, כאשר אביה של נירית, יואב (הנס), היה ילד. בהגיעם לארץ הסתבר להם שעוד כ-70 משפחות כמוהם "רכשו" בלחיצת יד את אותם שטחים מן הכרמל, ועתה הם חסרי כול, לאחר שהשאירו את כל רכושם והונם בגרמניה. הם עברו מחיפה לקריית ביאליק וניסו להשתלב בארץ. החיים היו קשים. הסב נפטר כאשר בנו היה עדיין מאוד צעיר, והסבתא היתה מנהלת משק של בית חולים.. 

מספרת נירית: "אבי למד באזור חיפה והיה פעיל בנעוריו בתנועת 'השומר הצעיר'. במסגרת תנועת הנוער הוא  הגיע לקיבוץ מזרע. שם פגש  באמי צילי (סיציליה). היא היתה צעירה שהגיעה לחברת הנוער מבולגריה בעקבות מלחמת העולם השנייה ועליית הקומוניסטים במדינה זו. אגב, היא הגיעה עם בגדים מאוד יפים, שהפכו לנחלת הכלל, בהתאם לעקרונות הקיבוץ דאז. ברבות הימים ביקשה ממנה משפחתה לשוב לבולגריה, אך היא סרבה. היא רצתה להישאר בקיבוץ. בקיבוץ היא עבדה כמטפלת וגם נשלחה ללמוד בקורס להכשרת אחיות." 

הוריה של נירית נישאו בקיבוץ בשנת 1951. נירית נולדה בשנת 1952. משפחת אמה הגיעה  מבולגריה לארץ. "באותה תקופה," מספרת נירית " בקיבוצי השומר הצעיר לא הסכימו לעזור בקליטת הורים. לכן עזבו הוריי את הקיבוץ בלית בררה, כמקובל באותה עת – ללא כל פיצוי כספי. אבי התגייס לצה"ל, שירת בחיל האוויר וגם נשלח ללמוד בארצות הברית. אמי, כיוצאת מדינה קומוניסטית, לא הורשתה להצטרף אליו… בתחילה התגוררנו בטבעון ובהמשך, כאשר בידוק, תיקון ושיפור המטוסים עבר ל'בדק' בלוד, עברנו לגור בעיר זו." 

לאחר מכן עברה המשפחה לגור בגבעתיים, שם למדה נירית בילדותה ובנעוריה: "היתה לי הזכות להיות ב'גן צילה', הגננת צילה אגדתי המדהימה, שהיא אגדה בפני עצמה. נירית עברה שלושה בתי ספר יסודיים בגבעתיים – גורדון, ברנר, כצנלסון – עקב נדודי הוריה מדירה לדירה. היא למדה בבית הספר התיכון ע"ש "קלעי", הכירה את רפי רייכל בן גבעתיים, והשניים נישאו כאשר נירית היתה בת 18 בלבד.  

צוות המורים נירית יושבת ראשונה משמאל
תלמידים באופירה (נירית משמאל) . אלבום פרטי

דמות חינוכית מוערצת והיחס לשואה 

נירית למדה לתואר ראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב, ובמקביל לימדה במשך שנתיים בבית ספר כצנלסון, יחד עם מי שהיתה מורתה, ואשר היוותה לה השראה ומודל לחיקוי – אלה קורנגוֹט.   

"אלה קורנגוט היתה המחנכת שלי כשלמדתי בכיתות ו'-ז'-ח'. מאוד אהבתי אותה. בזכותה הבנתי מה עברו היהודים בשואה," משחזרת נירית.  

לשאלה כיצד הצליחה המחנכת לשנות את היחס של תלמידיה לניצולי השואה, היא מספרת: "אלה הזמינה אותנו לביתה כדי לפגוש את אמה ניצולת השואה. היו לה כמה מוזרויות שאופייניים לניצולי שואה. אבל היא התחילה לספר לנו את הסיפור שלה, את מה שעברה שם. ואלה בתה הוסיפה לדבריה, מעט ריככה את החוויה הקשה.  

"ואז קרה אצלי המפנה. עד אז היתה אצל רבים בארץ התפיסה שהיהודים הלכו 'כצאן לטבח', וגם אני חשבתי שגבורה היא לחימה בזקיפות קומה. והנה באמצעות הסיפור האישי ששמעתי משתי הנשים, חלה אצלי תפנית, התחיל אצלי תהליך חדש של מודעות למה שקרה ליהודים בשואה.  

"אני חייבת לציין שנושא הזה העסיק אותי. תמיד התעניינתי במאפייני יהודים, בחיים שלהם. במיוחד לאור העובדה שהיהודים בני משפחתי לא רצו להיות יוצאי דופן, רצו להשתלב עם בני הדתות האחרות. אבל זה לא התאפשר להם."  

וכאן נזכרת נירית בפרט נוסף: "אחד מבני המשפחה שלנו היה רופא, דיקאן הפקולטה לרפואה בברלין. וביום בו מנעו ממנו להמשיך לשמש כדיקאן מפאת יהדותו, הוא ירה בעצמו."   

גם משפחתו של רפי, בעלה של נירית, נפגעה קשות מהנאצים. אביו ישעיהו, שמוצאו מווילנה, היה בעברו קצין בצבא אנדרס. הוא רצה ללמוד רפואה, אך בגלל היותו יהודי, עקב הנומרוס קלאוזוס (הגבלת מספר הסטודנטים היהודים. ע.ב.) זה לא התאפשר לו. לפיכך למד רוקחות. במלחמה עצמה הוא איבד את רעייתו הראשונה ושני ילדים – בן ובת.  בביקור שורשים שערכה המשפחה בווילנה, הם הצליחו לאתר את עבודת המאסטר של ישעיהו באוניברסיטה. נירית מספרת שהוא עודד אותה להינשא לבנו בגיל צעיר, כיוון שלדבריו היא הזכירה לו את בתו שנספתה בשואה.  

נירית למעלה מימין ותלמידים
נירית (למעלה מימין) ותלמידים. אלבום פרטי 

אין לנו ארץ אחרת 

"לדעתי," מוסיפה נירית, "שנאת היהודים היתה תמיד ועדיין קיימת. ואין כל קשר לעושר או עוני, להשכלה, להתבלטות במלבוש זה או אחר. פשוט יש פוביה מיהודים. עובדה היא," חוזרת נירית לדוגמא האישית, "בסיפור המשפחתי שלי עשו הכול כדי להיטמע: פעילות ציבורית, תרומה חברתית, כספית, תרבותית, שותפות אזרחית (צבאית) – אבל זה לא עזר, תמיד מצאו סיבה לפגוע בהם.  

"מכאן נובע ערך שאני מחנכת את תלמידיי עד היום וגם את ילדיי שלי: אין לנו ארץ אחרת!  בני הבכור ל' היה עם בני משפחתו במשך ארבע שנים באוסטרליה, לצורך התמחות מקצועית-רפואית. הם הצליחו שם ביותר. גם הילדים הצטיינו בבתי הספר ובפעילויות החברתיות, אבל זה היה ברור: בשום פנים ואופן לא נשארים שם, לא מבקשים אזרחות. חוזרים לארץ, כי כאמור אין לנו ארץ אחרת." .  

כאשר נירית מלמדת את התלמידים בכל הגילים, גם סטודנטים במוסדות להכשרה להוראה, היא תמיד מתחילה דווקא בסיפור המשפחה של סבתה וסבה בגרמניה. וזאת כדי להוכיח שיהודי נשאר תמיד יהודי, גם אם לא בחר בכך. גם אם יעברו שלושה או ארבעה דורות של "השתלבות" לכאורה בחברה הכללית, עבור הגויים אתה תמיד נשאר יהודי. נכון, גם פה נהרגים יהודים, אבל פה אתה יודע שזהו המקום שלך. מכאן לא יוכלו לגרש אותך ולכן צריך לתרום למדינה."  

נירית מצביעה על התופעות המצערות של צעירים ישראלים שמחפשים "רילוקיישן" קבוע ועל ריבוי הבקשות לרכישת אזרחות נוספת: "מאוד עצוב מה שקורה כאן," היא אומרת, "אבל אני מאמינה שנצליח להתמודד עם התופעה הנובעת מחוסר ביטחון ואולי נוכח הצורך הקדום לנדוד ולברוח," היא מוסיפה. "ביום השואה כמה סטודנטיות ערביות לא עמדו בעת הצפירה. זאת למרות שהקדמתי והסברתי את הפן האוניברסלי של השואה והפגיעה באנושות כולה, ואת הצורך לזכור כדי למנוע, שאינו של היהודים בלבד. חוסר ההבנה והבורות בנושא כואבים לי ומניעים אותי לחשוב על הדרכים להעמקת הידע של כלל הסטודנטים בנושא." 

המעבר לסיני ובי"ס של החלומות 

נירית סיימה ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב, והחלה ללמד, כאמור, בבית ספר יסודי. רפי בעלה למד באוניברסיטת תל-אביב קרטוגרפיה ועבד באגף המדידות. ואז הציעו לו הצעה מפתה: להיות קצין מדידות באופירה, היא שארם-א-שייח בסיני.  

"בדיוק באותו זמן התלבטנו לאן לעבור. חיפשנו מקום של קבע וידענו שלא נישאר במרכז," מספרת נירית. "נסעתי לסיני, ראיתי את המקום והתאהבתי. בשנת 1974עברנו לאופירה עם שני ילדים קטנים. התנאי היחיד שהצבתי היה שאני אעבוד בהוראה כי מאוד אהבתי את זה. באופירה הייתי אז המורה היחידה עם תואר אקדמי, אז הציעו לי לנהל את בית הספר וברוב עליצותי וחוצפתי הסכמתי. 

"וכך, בשנות העשרים המוקדמות שלי, נעשיתי מנהלת בית ספר  יסודי, שהתחיל בקטן וצמח לאט. זו היתה עבורי חוויה אדירה." והיא מסבירה מדוע: "כמחנכת, כמי שהחינוך היה לה מאוד חשוב, יכולתי ליצור בית ספר של החלומות. המורות היו ברובן נשות צבא, שהיה חשוב להן לתרום ולתת. בית הספר היה מאוד מרכזי ביישוב וקלט את כל ילדי היישוב, לגווניהם וצרכיהם."  

בית ספר כמרכז חברתי ותרבותי 

באופירה היו אז כ-400 משפחות, חלקן הגדול היה של אנשי חיל הים, בעיקר קצינים שנשותיהם הסכימו לגור 250 ק"מ דרומה לאילת. טלוויזיה ורדיו קלטו בקושי, עיתון לעתים הגיע בטיסה ולעיתים לא. אספקת מזון טרייה הגיעה לשק"ם, תחילה אחת לשבוע ואחר-כך אחת לשלושה ימים. "ואני למדתי לאפות פיתות כשחסר היה לחם…" אומרת נירית.  

"רוב התושבים באופירה היו אנשים צעירים, הורים לילדים קטנים. לא היתה בעיה לאייש את גני הילדים והכיתות הנמוכות של בית הספר, אבל בכיתות הגבוהות היה צורך ללמוד בכיתות מצורפות. וכך לעתים תלמידי  ו', ז', ח', ט' למדו באותה כיתה. אופירה נמצאה בין ים למדבר, הרחק ממקום יישוב. לכן היה משמעותי בעיניי שבית הספר לא יהיה המשך של חוף הים, נהפוך הוא –  הוא יהיה 'בית תרבות',  בית של השכלה וספר. קבענו עם צוות ההוראה בשיתוף עם ההורים  שההופעה בבית הספר תהיה מכובדת. כולם באו עם נעליים, המכנסיים היו עד הברכיים. ומורות שחשבו שאפשר להגיע בלי חזייה לבית הספר, קיבלו הנחיות מתאימות… 

"כבר מתחילת הדרך ראיתי בהורים שותפים מלאים בעשייה בבית הספר," היא אומרת. "דלתות בית הספר היו פתוחות בפניהם, הם יכלו להגיע בכל עת שרצו והיו מאוד מעורבים במה שקורה. ועד הורים  של בית הספר היה מאוד פעיל." נירית השכילה לרתום את כולם למען בית הספר. היא מספרת על מקרה בו אחת האימהות הגיעה אליה בתום יום הלימודים הראשון מאוד כועסת, כי המורה של בנה בכיתה אלף טעתה בניקוד השם שלו. "את צודקת," אמרה לה נירית, "המורה טעתה כנראה. אני מציעה לך לבוא לעזור לנו, לתרום לנו מהידע שלך. תוכלי לנקד עבורנו את כל הפלקטים וכל מה שצריך, אם יש לך זמן." ואכן לאותה אם היה זמן למכביר. היא נרתמה מאז לפעילות בבית הספר, היתה בהמשך יושבת ראש ועד ההורים ואף הקימה מקהלה. לאחר זמן, בעת הפינוי, אמרה לנירית:  "אַת היצלת אותי, כשהגעתי הנה חששתי שאני אשתגע משעמום. 

"המורות היו שותפות מלאות לעשייה. אם למורה היה תחביב או חלום, היא קיבלה אפשרות לממש אותו. אחת הדוגמאות היא מרים פרץ, לימים אֵם שכולה וכן מועמדת לנשיאות. מרים לא היתה מורה כשהגיעה לאופירה, אבל היתה שומרת המסורת הראשונה שהגיעה ליישוב, בו הילדים היו ממשפחות חילוניות. מספרת נירית: "פניתי אל הרבנות באילת וקיבלתי מהן תקציב לשעות לימוד יהדות. מרים החלה ללמד אצלנו יהדות וזה היה מוצלח מאוד. בהמשך סיימה מרים ללמוד והפכה למחנכת מאוד מוערכת. מורה אחרת, מוכשרת בעבודת יד, קיבלה אפשרות לעסוק במלאכה ואמנות. בקיצור, המורים קיבלו יש חופשית להגשים חלומות, וכל התלמידים הרוויחו מכך."  

אבל לא רק ההורים היו מעורבים. גם שאר התושבים באופירה. כלומר,  בית הספר היה מרכז תרבות קהילתי במלוא מובן המילה. התקיימו בו חוגים לכולם, חגגו בו את החגים. כל האוכלוסייה הוזמנה להצגות החוגים השונים. היו סדנאות בהם הדריכו אמנים שהגיעו מהצפון. סדנת האמנות של 'המדרשה לאומנות' מהרצליה הגיעה לאופירה ויצרה עם התלמידים קישוטים ענקיים בחצרות. הילדים היו במרכז הקהילה, לכולם היה חשוב  שלילדים יהיה טוב. כי אם טוב לילדים, טוב גם למשפחות," מסכמת נירית. 

נירית מציינת דוגמא ליחס החיובי והרציני של אנשי הקהילה לעבודת המורים. "באחד הימים  חלה בני באבעבועות רוח, ועמו גם בת של אחת המורות. בעלה של אותה מורה היה קצין בדרגה גבוהה בחיל הים. הוא נשאר בבית עם שני הילדים החולים, עשה להם 'קייטנה' ואנחנו שתינו הלכנו ללמד בבית הספר. כי לא היו לנו ממלאי מקום." 

ליאור רפי איתמר ויעל רייכל 1
ל', רפי, א' ויעל רייכל 

הסביבה כמקור השראה 

נירית הובילה את בית הספר מעיקרון של שילוב הסביבה בתהליך הלמידה. וכך המגורים ליד המים סיפקו נושאים רבים ללימוד ולמחקר. בעזרת שני מדריכי בית ספר שדה בעלי השכלה בביולוגיה ימית ועבר בשייטת, עסקו הילדים בנושאים כגון "בעלי חיים וסביבתו במים." הילדים חקרו וכתבו על ריקודי הפזיות, על אבו נפחא, ועל הסימביוזה הקסומה בין שושנת הים והשושנון. 

התלמידים נסעו לטיולים רבים, אליהם הוזמנו כמובן גם הוריהם. היה קשר עם ילדים בדויים, שחוק לימוד חובה הציע להם לימודים על פי תוכניות הלימודים של מדינת ישראל. היו ביקורים ופעילויות שונות בבתי הספר שלהם.  

מספרת נירית:" הטיולים היו מגיל צעיר. כבר מכיתה א' היו טיולים שכללו לינה בלילה. היתה לתלמידים אפשרות לספוג את האזור, ללמוד תוך כדי היכרות עם האזור. מצד שני, טיילנו על-פי תכנית משרד החינוך. 'ניצלנו' לשם כך את חיל האוויר. דוגמה הזכורה לי היטב היא  הטיול של כתה ו'-ז'-ח' בגן הלאומי מבצר נמרוד (קלעת נמרוד) וסביבתו, אליו הגענו בשילוב של טיסה במטוס הרקולס ונסיעה. וכמובן שזכינו 'ליהנות' גם מחיל הים, עת הפלגנו לאי טיראן וטיבענו שלכים. הילדים למדו וחקרו את נושא נדידת הציפורים, הכירו את השלכים, הבינו את הסיבה לטיבוע וכמובן חיזקו את הקשר עם הטבע ושמירתו." 

קבלת ספר התורה על הר סיני 

גם הנוף הבראשיתי היווה אמצעי ללימוד חוויתי מיוחד. בכל שנה קיבלה כיתה ב' את ספר התורה על "הר סיני". מאחר והר סיני אינו מזוהה בוודאות,  נבחר מידי שנה אחד ההרים באזור ההר הגבוה  בדרום סיני (על-יד מנזר סנטה קתרינה). הילדים ערכו מסע אל ההר, טיפסו עליו וקיבלו את ספר התורה  במקום אוטנטי, כשהם לבושים בגלביות לבנות. "המקום כה רב הוד," אומרת נירית. "כאשר עומדים שם בין גווני ההרים הגבוהים  לכחול השמיים מבינים מדוע אמרו בני ישראל 'נעשה ונשמע' כאשר קיבלו את התורה."  

נירית מספרת על האירוע בשנה באחרונה לשהותם שם, לפני הפינוי: "באותה עת פינו כבר את סנטה קתרינה והיא חזרה לידי המצרים. אבל אנחנו ביקשנו מהם, בשם השלום, לאפשר לנו לקיים את המסורת גם השנה. המצרים אכן הסכימו ואפילו רופא הצטרף אלינו, אבל היה עוד מכשול באותה שנה – היתה סכנה של שיטפונות. היו שפנו אלי וביקשו לבטל את האירוע, אבל אני לא הסכמתי. ידעתי שלא נקבל אישור חדש מהמצרים ויצאנו לדרך. כשהגענו לשדה התעופה של סנטה קתרינה ראינו את הדגל המצרי מתנוסס שם, והילדים היו מאוד עצובים," מעידה נירית. " זה היה עבורם רגע של הפנמה. אמנם הם ידעו הקודם על הפינוי הצפוי, אבל ברגע זה הומחש להם. עתה הם הבינו היטב מה הולך לקרות. היו ילדים שבכו."   

סופו של הסיפור: "חווית מתן תורה התקיימה. בדרך חזרה אכן נתקענו בשיטפונות, ומי שהגיע לחלץ אותנו היו חיילים מצרים. הם דיברו עם הילדים וניסו להרגיע אותם תוך חלוקה של לחם שחור וריבה. אנחנו המבוגרים דיברנו עם הקצינים באנגלית. אחר כך אמרו הילדים: 'אנחנו ידענו שהמצרים הם אנשים רגילים, אבל פתאום ראינו שהם אפילו נחמדים'." 

הטייסים לעתיד בין שברי מטוס בסיני
הטייסים לעתיד בין שברי מטוס בסיני. אלבום פרטי

פסטיבל השלום ו"יציאת מצרים" 

עד הרגע האחרון הקפידו נירית והצוות  על קיום לימודים מלאים וסדורים. המטרה היתה להספיק לסיים את החומר של השנה. כך ייקלטו התלמידים בבתי הספר החדשים שלהם במקומות אחרים. וכן יהיה להם זמן להתרגל למצבם החדש. 

"אופן הפינוי היה מאוד משמעותי עבורי. היו כמובן דעות שונו ביישוב, אבל הגענו להסכם בין ההורים והמחנכות, שכל הסכסוכים והוויכוחים הפוליטיים יישארו מחוץ לבית הספר. המסר שלנו היה: לטפל בילדים, לתת להם תחושת גאווה. הסברנו להם שהמדינה שלחה אותנו, כי חשבה שחשוב שיהיה פה יישוב. ועכשיו המדינה חושבת שלמען שלום צריך לעזוב ואנחנו נעזוב גאים. נקפל את הדגל. נעשה מסיבה של זיכרון, טיולי פרידה מהמקומות שאהבנו."  

בשנה אחרונה נערך בבית הספר פסטיבל  השלום. כדי שיוכלו להביע את רגשותיהם ולבטא את דעתם, הילדים כתבו מכתבים לבגין, כתבו שירים על השלום ועל המחיר של השלום. ההורים עזרו להם לחבר מוסיקה לשירים. הסיפור  של לאה גולדברג "דירה להשכיר" על השכנות הטובה ומשמעותה עובד למחזה עם מסר שיתאים לסיטואציה. 

ב-25 באפריל 1982 נערך הפינוי, ושארם-א-שייח הוחזרה למצרים. "זה היה באביב. לאחר ליל הסדר עשינו 'יציאת מצרים'. הייתי אז בהריון שליש. נסענו כל הדרך ובכינו. כשהגענו לעין גדי ראינו שם גדיים של יעלים. שני הבנים שלנו החליטו אז, שהתינוקת שתיוולד תיקרא יעל. ואכן כך היה." 

מנהלת ב"כדורי" 

משפחת רייכל בחרה לעבור לגור במושבה כפר תבור, למקום עם אופי וסביבה שונים לגמרי. ואז, לאחר לידתה של הבת, הציעו לנירית לנהל את חטיבת הביניים של בית הספר החקלאי כדורי. היא הסכימה, לימדה שם, ניהלה את חטיבת הביניים, וכהרגלה יישמה רעיונות חינוכיים שונים. אחד המפעלים שלה: הקמת מרכז למידה לילדים עם צרכים מיוחדים. זה היה חידוש אז, לפני שהתקבל חוק השילוב, על פיו כל ילדי הקהילה, כולל בעלי צרכים מיוחדים, ישתלבו בבית הספר, ולא יצטרכו לנסוע ללמוד בבית ספר לחינוך מיוחד. המרכז קיים עד היום, והוא התרחב גם עבור תלמידי התיכון במוסד חינוכי זה.  

בתקופה זו סיימה נירית באוניברסיטת תל-אביב את התואר השני בהצטיינות וכן את התואר השלישי נושא הדוקטורט שלה היה: "מעמד ההשכלה הכללית בתקופת היישוב".  

הוראה במכללות אזוריות  

אחרי סיום העבודה בכדורי עברה נירית ללמד במכללת אורנים, שם עבדה בין השנים 1994 ו-1998, שם הקימה עם הפסיכולוג דב דרום את החוג "חינוך חברתי" (שהתפתח ל"חינוך בהדרה"). 

ואז פנו אליה ממשרד החינוך וביקשו ממנה לעבור למכללת "אוהלו", מכללה זו עדיין לא היתה אקדמית אז, ונירית התבקשה להוביל את תהליך האקדמיזציה ומונתה לראש אקדמי. התהליך לא היה קל, כיוון שהיה צורך לעצב מחדש את כל תוכניות הלימודים ולכוון חלק מן המרצים ללמוד לתארים אקדמיים גבוהים ואחרים לפטר. בסופו של תהליך הפכה "אוהלו" למכללה אקדמית ונירית עם ראש המכללה דאז, ד"ר איתמר רבן, שיפרו את איכות המכללה עד שנת 2000. 

"יצאתי לגמלאות ממשרד החינוך, אבל לא הפסקתי לעבוד." מציינת נירית. עברתי למכללה האקדמית 'כינרת', בה אני מלמדת  עד היום בתוכנית שעיצבתי יחד עם פרופ' חזי דר 'חינוך וקהילה' . בתחילה היה שם חוג רב-תחומי מטעם אוניברסיטת בר-אילן, שמגמת החינוך היתה חלק ממנו. בנוסף מנחה נירית סטודנטים בעבודות הגמר במחלקה לתארים מתקדמים במכללת "גורדון" בחיפה. 

מחקרים וספרים 

במשך כל השנים מקפידה נירית לחקור את תולדות החינוך וחינוך בן ימינו ולפרסם ספרים עם עמיתות ובנפרד. עד היום פורסמו עשרות מאמרים מדעיים בכתבי עת בינלאומיים ועבריים ושמונה ספרים בעברית ובאנגלית. 

אחד הספרים המעניינים שפרסמה נקרא: "בית ספר צומח בין ים למדבר ונעקר". הספר יצא לאור 25 שנים לאחר הפינוי מאופירה. הספר כולל ממצאים ממחקר גדול שערכה, ובו היא בדקה כיצד השפיע הפינוי של אופירה על תלמידים הורים ומורים. 

נירית מסכמת את ממצאי מחקרה: "מתיאורי המשתתפים במחקר עלה כי תהליך הפינוי התחלק לשתי תקופות: התקופה שלפני הפינוי המכונה 'תקופת אי הודאות' והתקופה שלאחריו. התקופה שלפני הפינוי, מוועידת קמפ-דיויד עד לעזיבת היישוב, מתחלקת לשלוש תקופות משנה: תקופת ההתעלמות, דחיקת הנושא והמחשבות עליו; תקופת ההתארגנות, בה קיימו אירועי פרידה, הכנות ל'מסיבת סיכום',  עיצוב טקס הורדת הדגל, היערכות לפתרונות טכניים כמו עיצוב תעודה מיוחדת, מכירת ציוד לטובת פרויקטים וכו'; והפינוי עצמו – הימים האחרונים באופירה מתוארים כקשים מנשוא, ימים של בדידות במקום נזנח, עצוב, לחוץ, עטוף בארגזים וברעש משאיות.  

"התקופה שאחרי הפינוי מתמקדת ביחס השלילי של החברה הישראלית ל'מפונים', בפגיעה הקשה עקב הצגתם כסחטנים באמצעי התקשורת. המפגש הראשוני של התלמידים בבתי הספר החדשים  אף הוא אינו מוזכר כמפגש חיובי. לדבריהם לא ניתן מקום לזהוּת הלוקאלית הייחודית שלהם. לא נתנו להם מקום לתאר את חוויית המקום והפינוי ממנו. רבים תיארו קשיי קליטה (התואמים במידה מפתיעה עם מחקרים שבדקו תיאורי קליטה של עולים חדשים). המשתתפים במחקר, בעיקר התלמידים, הביעו צער על שלא ניתן ליווי של צוות בית הספר הוותיק של אופירה בתהליך הקליטה – מה שיכול היה לדעתם להקל עליהם. כל המשתתפים הזכירו כי ייחודו של בית הספר וההישענות על החוויות החיוביות שעברו בו, הכניסו צבע של ייחוד ויופי לאפרוריות והקושי הלא צפויים שאפיינו את תהליך הקליטה."    

נחת מהמשפחה 

נירית ובעלה רפי מתגוררים, כאמור, במושבה כפר תבור. רפי נקלט כקצין בשרות בית הסוהר וכיום הוא גמלאי המטפח את ביתו, גנו ומשפחתו. הם גאים בילדיהם המתגוררים במקומות שונים בארץ ומצליחים בקריירות שלהם. הבן הבכור ל' שירת כטייס אף 16 ועתה הוא מנתח לב. הוא ובני משפחתו שהו באוסטרליה במשך ארבע שנים לצורך התמחות מיוחדת שלו. עתה הם מתגוררים ביישוב עומר ו-ל' עובד בבית-חולים סורוקה בבאר-שבע.  

נירית מציינת שבעצם היותו של ל' רופא, יש סגירת מעגל משפחתית. באשר סבו ישעיהו לא הורשה ללמוד רפואה בליטא עקב היותו יהודי. הבן השני של נירית ורפי הוא א', תת-אלוף בחיל-אוויר (רלכ"א), טייס בחיל האוויר. את הבת יעל, ששירתה כקצינה בצה"ל (ועדיין מגיעה למילואים), מגדירה נירית כ"מאירה את סביבתה." מאז היותה בת עשרים היא תומכת בניצולי שואה, מביאה להם אוכל ומטפלת בהם. הכול בשקט ובצנעה. כל זה בצד היותה בוגרת כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית ועובדת בג'וב מאוד בכיר כרגולטורית.  

נירית מסכמת: "אני חיה עם האיש שלי בנחת ובשלווה בכפר היפה שלנו. אנחנו רווים נחת משלושת ילדינו ומחמשת נכדינו. אני מאוד עסוקה בשמחה וסיפוק בעשייה שלי, וזה אולי קצת על חשבון קשרים חברתיים ביישוב. אבל גם זה יגיע עם הזמן."  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן