אלפים חלקו כבוד לליאור רודאיף, החלל החטוף האחרון מניר יצחק, שהיה נהג האמבולנס המיתולוגי של הקיבוץ
*תמונה ראשית: יפה, אלמנתו של ליאור רודאיף, בלוויה. ביקשה סליחה "שלקח הרבה זמן ושלא באמת נפרדנו בבוקר ההוא". צילום: אוריאל אבן ספיר
ליאור רודאיף, החלל החטוף האחרון מקיבוץ ניר יצחק, הובא לקבורה בקיבוצו ביום שני שעבר, 677 ימים לאחר שנחטף לעזה. אלפים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון ובהם בני משפחה, חברים, תושבי הקיבוץ, נציגים ממערכת הביטחון וכוחות ההצלה. את השיירה ליוו גם צוותי מגן דוד אדום, בהם התנדב ליאור במשך שנים כנהג אמבולנס, עם אמבולנס הנושא את שמו.
בהלוויה השתתפו גם שגריר ארגנטינה בישראל ומתאם השבויים והנעדרים מטעם הממשלה, גל הירש.
בבוקר 7 באוקטובר בעת מתקפת המחבלים, שמע ליאור יריות מחוץ לביתו ויצא לסייע על הגנת הקיבוץ עם חברי כיתת הכוננות של קיבוצו. כיתת הכוננות לחמה סמוך לשער הקיבוץ והצליחה לבלום מחבלים רבים. ליאור נפל בקרב וגופתו נחטפה לעזה. בן 61 היה בנופלו.
בקרבות הקשים כנגד המחבלים נפלו בניר יצחק שישה מחברי כיתת הכוננות, וחבר קיבוץ אחד נרצח. מהקיבוץ נחטפו לעזה חמישה חטופים חיים ושלוש מגופות ההרוגים.
אדם של אדמה
"ליאור נולד בארגנטינה ועלה ארצה בילדותו לקיבוץ ניר יצחק", נמסר מקיבוץ ניר יצחק, "כאן גדל, הקים את ביתו עם רעייתו יפה, וגידל את ארבעת ילדיהם, נעם, נדב, בר ובן ושלושת נכדיהם האהובים.
לפני שנתיים וחודש יצא ליאור מביתו בפעם האחרונה, כדי להגן על משפחתו, על חבריו ועל המקום שהיה לו בית כל חייו. בזכות אומץ ליבו ותושייתו נמנע אסון גדול עוד יותר, אך ליאור שילם על כך בחייו. הוא נחטף לעזה והוחזק שם עד שהושב לישראל. ליאור היה אדם של אדמה, משפחה וקהילה. מתנדב, שכן וחבר אמיתי שתמיד היה שם בשביל כולם. לאורך השנים תרם לקיבוץ ולסביבתו, בין היתר בהתנדבותו רבת השנים כנהג אמבולנס ובמעורבותו העמוקה בחיי הקהילה. ליאור רודאיף, החלל החטוף האחרון לקיבוץ ניר יצחק, הוכר כחלל צה"ל.
הוא הותיר אחריו אישה – יפה, ארבעה ילדים, שלושה נכדים, אב (בן 89), אחות ואח. יום לפני ההודעה על מותו כתבה לו יפה: "שבעה חודשים, רוצה את ליאור בבית! חודש מורכב (…) יום העצמאות המתקרב, זה החג שלך ושל טל ז"ל (כמה קשה לצרף את זה) סיורים, אישורים, הכנת שטח, ובסוף זיקוקים מרהיבים, אפילו שבשנים האחרונות חשבת שצריך להפסיק בגלל כל הסיבות הנכונות, וגם בגלל שקצת התעייפת, חסרות לנו האנרגיות שלך, חסרים לנו המפגשים המשפחתיים, כי שום דבר בלעדיך לא אותו דבר".
"פלפלת ממש כמוך"
יפה ובתו נעם כץ רודאיף, ספדו לו. יפה ביקשה ממנו סליחה "שלקח הרבה זמן ושלא באמת נפרדנו בבוקר ההוא". נעם, שצוטטה כשבועיים לפני שובו בכיכר החטופים, אומרת ש"אני נלחמת בשביל שיהיה לי קבר ללכת אליו", הזכירה בהספד שלה את בתה הקטנה שי, נכדתו של ליאור. "יש לך נכדה חדשה, שי, היא פלפלת ממש כמוך".
בנו בר, ניצול מסיבת הנובה, הקריא הספד מרגש גם הוא. ״טסתי לתאילנד, הודו, רכבתי על אופנוע והייתי עצוב כל הטיול, שאין אותך, שאי אפשר לדבר איתך, שלעולם לא תחזור. חזרתי לארץ אחרי 6 חודשים ואני יושב וחושב מה לעשות ואני לא מרגיש בשל להתמודד עם העולם, אבא. באיזה עולם היית צריך להקריב את חייך בצורה כזו? באיזה עולם קוברים אותך אחרי שנתיים?", כמו יפה, גם הוא הזכיר את שובו של החלל הדר גולדין והוסיף התנצלות משלו. "אני מצטער שלא הייתי פה בבוקר הזה, אני הייתי עסוק בלהימלט מהמסיבה כי אמרתי שאתה תהרוג אותי אם יקרה לי משהו, אתה היית המקום הבטוח שלי 23 שנים ומאז אני מרגיש קצת אבוד, אבל תדע שאני לא מוותר, אני מטפל בעצמי ומקיף את עצמי באנשים טובים".
עד שיחזרו כולם
בניר יצחק נחנך מיזם הנצחה מרגש לחבריהם שנפלו ב-7/10/23, אבנים מקושטות בפסיפס, ועליהן ברקוד בו מסופר סיפורו של כל נופל.
טקס פרידה מהחלל החטוף אזרח טנזניה ג'ושוע מולל, שנרצח בנחל עוז בידי מחבלי חמאס, שם עבד כסטודנט זר שהגיע ללמוד חקלאות בארץ, התקיים באנדרטת חטיבה 8.
שלושה חללים חטופים נמצאים עדיין בעזה: דרור אור מבארי, רס"ל רן גואילי ממיתר, שנחטף מקיבוץ עלומים וסונטיסק רינטאלק מתאילנד, שנחטף אף הוא מבארי.
