הילדות במעברה הייתה קשה, חיים של עוני, רעב ועבודה במקום לימודים, כדי לפרנס את המשפחה * הילדות הקשה רק חישלה את אלי לבן, חבר בית שערים, הבן אדם שבנה בעשר אצבעותיו אימפריית עסקים והיה לאחד מאנשי העסקים המצליחים בעמק יזרעאל
כשאומרים בעמק יזרעאל את השם אלי לבן כולם יודעים במי מדובר, אבל רק מעטים יודעים ומכירים את סיפור חייו. גם עכשיו, כשאלי בתחילת שנות השבעים לחייו, כשקריירת עסקים מצליחים ארוכה מאחוריו, כשהוא כבר בשקט יכול לשים רגל על רגל ולהירגע מהמירוץ המטורף אחרי הכסף – הוא ממשיך לעשות ולחשוב על התחלות חדשות. אצלו זה טבוע עמוק.
אלי לבן קנה משק במושב בית שערים והפך למושבניק. על יד ביתו גרים בנו וכלתו כמקובל במושבים. בכניסה לביתו יש שלט עליו כתוב "נחלת בכור". השם "בכור" הוא תמצית הסיפור הלא ייאמן של דרכו וחייו של אלי.
התבגרות
אלי לבן הולד ב-1950, הוא הבן הבכור במשפחתו. הוריו עלו מלוב, הישר למעברת בית שערים. הוריו של אלי ילדו שמונה ילדים. אנשים צעירים שעבדו בפרך עם קשיים עצומים. הם גרו במעברה וביתם היה למעשה אוהל קטן.
אלי: "אבא סיפר לי שעשה סוללת חול מסביב לאוהל, כדי שמי הגשמים בחורף לא יסחפו אותי .היה עוני, רעב ותנאים איומים. לאחר תקופה, המשפחה עברה למגדל העמק לצריף קטנטן. אבא עבד בעבודות שונות ואמא עבדה ועמלה בבית.
"הייתי ילד רעב בכל המובנים, ילד שקוף. אבא התפרנס מתיקון אופניים, תיקון מטריות. הייתי ילד רעב, האוכל היה בצמצום, הייתי ילד נמוך וחסר אמצעים. למזלי הייתי תלמיד טוב במקצועות הריאליים, לא הכנתי שיעורים – עניתי בעל פה את שיעורי הבית שלי. באותן שנים הייתה אלימות גדולה במגדל העמק, ועל אף זאת הייתי ילד טוב .אבא הדגיש כמה חשוב שנהיה ילדים טובים, ובמידה רבה זה מה ששמר עליי מליפול לעבריינות.
"בהמשך עברנו לדירת שיכון. היה לי חלום: שיום אחד אבנה להורי בית ויהיו לנו עצי פרי בחצר. היינו יורדים למזבלה של קבוץ יפעת על מנת לאכול פירות שזרקו אותם. נוצר כעס עצום. לא צחצחנו שיניים עד הצבא, כי לא ידענו מה זה בכלל. הכל היה בצמצום, בחסר.
"בכיתה ח' היה מבחן הסקר. הסקר הצביע מי מהילדים מוכשר ללמוד בתיכון עיוני ומי במקצועי. אני עברתי את המבחן. משאת נפשי היתה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. נסענו אבא ואני לנהלל ואבא התנגד. הוא הודיע לי שזה כלל לא אפשרי. ידעתי שזו ההזדמנות שלי לשנות את מצבי ולחיות כפי שחלמתי. עברתי משבר מאד קשה, כאב לב מאד גדול.
"בכיתה ט' למדתי בבית ספר שנקרא חלץ במגדל העמק. שם התחלתי לפרוח, שם למדתי לרקוד ריקודיי עם, שם למדתי לנגן על מנדולינה ושם הפכתי לספורטאי מצטיין. החיים השתנו. בבית הייתי ילד בכור עם אחריות גדולה, ילד שעזר בכל דבר – ובבית הספר חוויתי עניין, שמחה ועושר של התפתחות ולמידה.
"אצל הטריפוליטאים מכנים את הבן הבכור: 'בכור'. סיימתי את כיתה ט' ואבא הציע לי לנסוע לדודים שלי בנתניה. הרעיון היה שאעבור לגור אצל הדודים שלי ואלמד להיות נגר אצל דודי שהיה נגר. התנגדתי לכך אבל לא עזר כלום. עברתי לנתניה ועבדתי בנגריה של הדוד שלי. הייתי נער עצוב ובודד. היו אלו שנתיים קשות. הרגשתי שתמו נעוריי. אבי שמח שאני מביא משכורת הביתה.
"בגיל שש עשרה הודעתי לאבא שאני חוזר הביתה. חזרתי למגדל העמק. ניגשתי לטולדנו שהיה מזכיר הנוער בהסתדרות, והוא הפגיש אותי עם אדם בשם יעקב לוי ממושב בית שערים. המפגש הזה עם יעקב, העבודה במחיצתו, בנה אותי והחזיר לי אמון בעצמי. יעקב לוי האמין בי, התנהג עימי בגובה העיניים, בכבוד, באהבה. יעקב פתח וחשף אותי לעולם תרבותי שלא הכרתי. הוא לימד אותי מהי מוסיקה קלאסית ויחסים בינאישיים של שווה בין שווים.
"עבדתי אצל יעקב לוי כשנתיים. המפגשים עם יעקב בנו אותי במידה רבה. כשהייתי נפגש עם חבריי במגדל העמק, הייתי משקר ומספר שאני לומד באורט נתניה. היה לי חלום שלא עזב אותי מאז שלמדתי לרקוד ריקודי-עם, חלמתי ללמוד לנגן באקורדיון.
"התקרבו ימי הגיוס לצבא. מאד חששתי שהצבא לא יגייס אותי , משום שאני נמוך. הייתי חדור אמביציה להיות חייל קרבי, כמו הקיבוצניקים והמושבניקים. המושבניקים והקיבוצניקים היוו מודל של חיקוי בשבילי. התגייסתי לצבא והייתי שריונר. הייתי חייל למופת. כשסיימתי את הצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) בשריון, החלה מלחמת ההתשה.
"היינו שנתיים על קו תעלת סואץ – שנתיים של מלחמה עקובה מדם. שנתיים אלו היו קשות מאד, חברים נהרגו סביבי, סכנה יומיומית ויחד עם זאת, היה הווי צה"לי בו כולנו שווים. שם למדתי מהי שותפות גורל. שם נוצרה רעות נדירה שלנו כחיילים. היינו שווים: קיבוצניקים, מושבניקים, עירונים ואני, אלי לבן, הילד השקוף. הייתי שווה בין שווים. בבית כלל לא ידעו מה אני עובר.
"השרות הצבאי במלחמת ההתשה וכחייל שריון חישל אותי. הפסקתי לפחד. הרגשתי שהאחריות של המדינה עליי. היו לי שני עולמות – העולם הצבאי והעולם המשפחתי במגדל העמק – הפער היה עצום. השתחררתי מהצבא והייתי לגבר. הייתי אדם גאה בשרות הצבאי שלי. היו לי חברים אמיתיים, חברים שאוהבים אותי ואני אוהב אותם. איש מחברי מהצבא לא ידע מאין באתי ולא שפט אותי. השירות הצבאי המשותף יצר משוואה בה כולנו שווים. כך השתחררתי מהצבא לחיי האזרחיים, עם תחושת ערך והבנה שאלו שהקימו את המדינה, היו אנשים בעלי חזון ואין מקום לשד העדתי."
עסקים ומשפחה
השחרור מן הצבא אינו פשוט. אלי חזר לעבוד עם יעקב לוי מבית שערים, ובליבו פחדים מהעתיד. נודע לו שיש ועדה להכוונת חיילים משוחררים והוא הגיע למכון אבני, שם עשה מבחנים במשך שלושה ימים כשבסיומם פגש את דוקטור אבני.
אלי: "פגשתי את דוקטור אבני, הוא היה גבר יפה, גבוה ומרשים. הגעתי בתספורת אפרו על הראש, לבשתי חולצה צעקנית. דוקטור אבני שאל אותי לפשר ההופעה שלי. הוא פתח את הקלסר ואמר לי ככה: 'המבחנים שלך מראים שיכולת להיות טייס בצבא ואתה מוכשר ללמוד מה שאתה רוצה'. הוא שלח אותי הביתה להסתפר, לגזור את ציפורניי ולהתלבש אחרת.
"חזרתי אליו וסיפרתי לו שאני עובד בנגריה והייתי רוצה להיות כמוהו, כמו יעקב לוי. אבני ענה לי: 'אתה יכול להיות יותר ממנו'. זו הייתה נקודת המפנה. יצאתי עם החלטה לפתוח נגריה ולהיות בהמשך איש עסקים.
"חברתי לאדם בשם פואד וקיבלתי הלוואה מהבנק על מנת לקנות ציוד. עבדנו מאד קשה והתפרנסנו טוב. באחד הימים הגיע יעקב לוי שהיה המנטור שלי לנגרות וביקש לעבוד אצלי בחודשי הקיץ. זה היה גדול עלי – להיות המעסיק של יעקב לוי? אבל מצד שני הייתה גם הבנה שאני בדרך הנכונה. כעבור חמש שנים, החלטתי להקים מפעל לייצור פנלים ודיקטים לארונות. נפרדתי מפואד ומהנגריה ובניתי מפעל."
לכל אורך הדרך, מאז ילדותו של אלי וגם היום כשאביו כבר אינו בין החיים, אביו של אלי, שמעון לבן ז"ל, הוא דמות מאד משמעותית אצל אלי. יש פער תמידי ביניהם כאשר מצד אחד האב הוא סמן גדול למה שנכון ומצד שני – ההעזה והעצמאות של אלי וכאן מתווספת המשמעות של היותו הבן הבכור במשפחה.
אלי: "אבי נתן לי להיות הסמכות, כל בעיה שהתעוררה היה ברור שאני הבן הבכור ואני זה שלוקח אחריות ופותר את הבעיות." כך קרה שבהיותו צעיר בן 23 היה למפרנס העקרי של משפחת בכור, משפחה בת אחת עשר נפשות.
אלי: "הייתי במרוץ, לא עצרתי לשנייה. לאחר זמן החלטתי למכור את המפעל ולפנות לעסקים. כשאבא שמע זאת, הוא לא הבין וטען כלפיי שאני הורס את מה שאני בונה. אמרתי לו: 'אני לא הורס – אני מתקדם'."
בכל אותן שנים של עבודה קשה, של בנייה פרנסה והתקדמות, אלי המשיך לרקוד ריקודי-עם ואף הפך למרקיד בסמינר נהלל. בעבודה בנגרייה איבד שלוש מאצבעות ידיו, אושפז לתקופה ודהר קדימה וקידם את עצמו. אלי למד הנהלת חשבונות ולא וויתר לעצמו על כלום.
בהיותו בן 27 החליט להקים משפחה. אלי פגש את אסתר, בחורה מרמת ישי, השניים נישאו וילדו את הבן הבכור אסף. אסף גדל, התגייס אף הוא לשריון והיה לסמ"פ בשריון. היום הוא נשוי ועובד כרואה חשבון של כל עסקיו של אלי.
אחרי אסף, אסתר נכנסה שוב להריון וילדה ילדה. בחדר הלידה הסתבר שדקלה נולדה עם מום קשה והתחזית היתה שימיה ספורים. אסתר חזרה הביתה ללא התינוקת ואלי מצא אישה שתטפל בבתו התינוקת. הוא זה שהיה בקשר עם התינוקת הקטנה עד למותה.
אלי: "לידתה ומותה של דקלה זה פצע פתוח עד היום. זמן קצר אחר כך, אסתר, נכנסה להריון וילדה את אלדד. אלדד נולד עם מצוקה עוברית והוא עם שתוק מוחין. הוא גר עם אסתר והיא מטפלת בו במסירות עצומה. בן הזקונים אמיר, מתמחה בנדל"ן ועובד איתי. לאמיר ובת זוגו בר שתי בנות. בני כלותיי ונכדיי הם שמחה גדולה ואושר עצום בשבילי. הנישואין עם אסתר הסתיימו. אסתר היא אם ילדיי, חלק מחיי וכולי הערכה על הדרך בה היא מטפלת באלדר."
חלום הבית במושב
אלי לאורך כל הדרך מפתח את עסקיו. ממחסן עצים צנוע שפתח באזור התעשייה השומם של רמת ישי, המשיך והתרחב אל חנות לחומרי בניין ולעסקים נוספים, עד לגולת הכותרת: קניון "סטריט מול" שהקים ברמת ישי, ששינה את כל חוויית הקניה של התושבים בעמק. היום האימפריה של "אלי לבן גרופ", אותה הקים כעסק משפחתי יחד עם אחיו, שני בניו ושתי כלותיו, חולשת על שש חברות בתעשייה, במסחר ובנדל"ן באזור.
אלי בוחר לעשות גם לקהילה ולמדינה. הוא היה זמן קצר בפוליטיקה והבין שאין זה מתאים לו. היה לסגן ראש מועצת רמת ישי ולדמות מובילה. במשך כל השנים הוא תומך במשפחתו העניפה.
השם "בכור" הוא חלק מהזהות של אלי. במשפחתו ובכל אשר הוא עושה – עליו האחריות, עליו להיות המוביל. אלי לבן הינו אדם שבנה אימפריה עצומה. במהלך השנים נאמן להחלטה של התחלות חדשות, למד והיה לטייס. למד בקורס ארוך וקשה, לא ידע אנגלית והשלים ולמד עד שקיבל את רישיון הטייס. כך גם למד להיות סקיפר בינלאומי. במשך שנים היה יוצא לטיולים עם חבורת משוגעים להרלי דוידסון. אדם שמערכת הקשרים החברתיים שלו עניפה וגדולה.
החבר'ה שאיתם גדל במגדל העמק, החברים מהצבא, חבורת מטיילים מתמרת, חברות עם אנשים נפלאים מהמושבים באזור. אדם עממי, לא שכח מאין בא ופניו תמיד אל העתיד אל התחלות חדשות.
אלי לבן חי היום עם בת זוג. יחד התגוררו בתמרת, ישוב קהילתי בעמק יזרעאל, אך הרצון לגור במושב ולהיות בעל משק הוביל אותו לקניית משק בבית שערים. וכך, כשהוא כבר נושק לגיל שבעים, מצא את עצמו חייב לעבור ועדת קבלה במושב.
אלי: "עשיתי המון בחיי, גדלתי, התבגרתי ועל אף זאת, בלילה בו היתה אסיפה במושב, שבה היתה הצבעה על קבלתי כחבר לאגודת המושב, לא ישנתי. הילד, הנער חסר הבטחון התעורר. התקבלתי כחבר אגודה ובשבילי היה זה חיבוק גדול ושמחה גדולה.
"הרצון לחיות במושב פיעם בי מאז הנעורים והעבודה עם יעקב לוי. קינאתי בילדותי באנשי ההתיישבות העובדת. ראיתי בהם אנשים נהדרים. אהבתי את התרבות שלהם. אני מאד אוהב את עמק יזרעאל, את הנופים הירוקים ואת אנשיי העמק. ההחלטה לקנות משק תאמה את הרצון להתחלות והגשמת החלומות שלי."
אנו נמצאים בסופו של הקיץ, תחילת שנה חדשה, הבחירות בפתח. למי תצביע?
אלי: "אני לא מוכן לקבל את הטענות של השד העדתי. זהו עוול גדול להמשיך לטעון על קיפוח. עלינו להתאחד בתוכנו, כולנו ישראלים ואנחנו חייבים להוביל את עצמנו לאחדות. אצביע למי שבעד אחדות ובעד המדינה. אני מאחל לנו לשנה הקרבה להתאחד ולהבין שכולנו עם אחד. אני חי היום בתחושת מלאות, מודה לה' שהכסף לא סחרר אותי. ידעתי להוביל עצמי לכך שאכן עשיתי כסף, חוויתי הצלחות ונשארתי אותו אדם, אדם פשוט."
אני מתעקשת ושואלת את אלי על הקשר שלו ליהדות לדת, לאלוהים.
אלי: "גדלתי בבית דתי ואני אדם חילוני. כל שנה, ערב לפני יום כיפור, אני נוסע עם חבר לצפת, אנו נכנסים לבית כנסת, מתפללים את תפילות הסליחות. אז אני חוזר הביתה ומבקר את קברו של אבא, מדליק נרות, מגיע לבית הכנסת, מתפלל, צם ביום כיפור וחוזר לחיי. אלו הימים בהם אני קושר קשר עם היהדות, עם ה', עם המסורת ועם אבא המלווה אותי גם היום."
מסכת חיים מרתקת יש לאלי לבן, שהיה ילד שקוף ורעב במעברה ובנה ויצר אימפריית עסקים וחיים מרתקים ושמחים. אותן תכונות שהיו לו כילד, כנער, כגבר, ממשיכות להוביל למשמעויות חדשות. האמונה באהבת האדם, האופטימיות, המשפחתיות שפעם הייתה לשרשראות כבדות והיום לחוויית היחד ולעוצמה נפלאה. הידיעה שהתחלות הן תמיד מנוע עוצמתי של עשייה וסיפוק מובילים את הצעירצ'יק בן ה-72 ליוזמות חדשות.
אלי לבן: "היום אני עומד בפניי הוצאה לאור של שני פרוייקטים חדשים. הראשון, בנייה של מרכז בנייה ברמת ישי, מרכז בו יהיה הכל בתחום בניית הבתים – כולל בעלי מקצוע, אדריכלים, מהנדסים ועוד. במרכז הבניה יהיו כל המוצרים לבית, כולל כלי בית ועוד. הפרויקט השני זו יוזמה משותפת עם רמי לוי. אחותי אסתר עבדה בצעירותה ב'עוף העמק'. היה זה עסק בו ריכזו את העופות ומכרו. אחותי עבדה שם, מאד קשה. הרבה אנשים עבדו שם, עבודה קשה ושחורה. שם אני רוצה להקים ולבנות שכונה עם 84 יחידות דיור קטנות עבור אנשים מהגיל השלישי. נבנה במרכז השכונה מרכז מסחרי
שיענה על כל הצרכים של האוכלוסיה המבוגרת שתגור שם. הגבעה הזו שבה היה מפעל 'עוף העמק' תהיה גבעה ירוקה, יפה ומטופחת ותיתן מענה לאוכלוסייה בוגרת."
בשנה שעברה הוציא אלי לבן ספר ביוגרפיה על חייו, "הדרך אל נחלת בכור", שיצא לאור בהוצאת מטר ונמכר בחנויות הספרים המובחרות. בספר מתאר לבן את תחנות חייו מהילדות הקשה והענייה במעברות ומגדל העמק ועד לאימפריית המסחר והנדל"ן שהקים ברמת ישי.
אלי לבן, הבכור במשפחתו, בעל משק בבית שערים, אבא, סבא, וכן, גם בן לאמו בת ה-94, עמוד תווך, משפיען, חיוך ממזרי, עיניים מחייכות, ועם התחלות תמידיות, המון חיים מאחוריו ועוד המון חיים לפניו.
