ככל שמתבוננים כיום במפת מדינות העולם, ניתן למצוא מספר הולך וגדל של מפלגות ימין – חלקן קיצוניות רדיקליות. מדובר בתופעה מתפשטת באירופה, באסיה ובאפריקה. גם בארה"ב מתגברים כוחות שמרניים-גזעניים-בדלנים, ועל כן אף אותה ניתן לצרף לרשימה המפוקפקת
במדינות אירופה החברות ב"איחוד האירופי", פועלות כיום למעלה מ-20 מפלגות המגדירות את עצמן כ"ימין". לפחות חמש מהן נמצאות בקואליציות שלטוניות: "פידס" בהונגריה, "החוק והצדק" בפולין, "המפלגה הדמוקרטית הצ'כית", "השבדים הדמוקרטיים" בשבדיה ו"אחי איטליה". לרשימה זו אפשר להוסיף את צרפת (ראו: התמיכה הרבה במארי לה-פן), את אוסטריה, ספרד והולנד. בכל אלה מתקיימות מפלגות "ימין" חזקות והרשימה איננה סופית. על פניו נראה כאילו "הסדר האירופי הישן" פושט שם את הרגל.
תסכול ומחאה
כדי להבין את פשר התופעה הסוחפת את אירופה, יש להתייחס לשני תהליכי עומק המשפיעים על סטיית המטרונום לכיוון הימין. שני התהליכים מבטאים ביחד תסכול ומחאה נגד "המצב הקיים". התהליך הראשון הוא מחאה נגד מהלכי גלובליזציה בכלל ומול האיחוד האירופי במיוחד. מחאה זו באה לידי ביטוי בביקורת כנגד הבירוקרטיזציה של מוסדות האיחוד ונגד הוצאת הכספים האדירה הנדרשת למימון המוסדות הללו. ברבות ממדינות האיחוד גוברים הקולות הדורשים הפניית התקציבים לאחזקתו למטרות חברתיות פנים-מדינתיות חשובות יותר. למחאה זו יש גם פן נוסף. מדובר בשאיפה להחזיר את השלטון הריבוני למדינות הלאום. הדרישה מתמצת באמירה שמדיניות צריכה להיקבע בתחומי המדינה הריבונית ולא אי-שם, במרכז האיחוד האירופי בבריסל.
תהליך שני המשמש כזרז להגברת התמיכה בימין, נוגע לסוגיית ההגירה ההמונית ממדינות אפריקה, אסיה והמזה"ת, בעיקר למדינות אירופה המערבית. כל המפלגות הימניות, ללא יוצא מן הכלל, עלו על הגל הזה והן תובעות וממשות מדיניות הגירה נוקשה, סגירה וחסימת גבולות. גם באירופה, וגם בארה"ב קיים פחד אמיתי מהסתערות בלתי מבוקרת של המוני מהגרים, פליטים ומחפשי עבודה. החשש הוא מפני שינוי במבנה הדמוגרפי-אתני שישתלט כלכלית, חברתית ותרבותית על התושבים המקומיים ויפגע באתוס התרבותי והלאומי שלהן, לרבות אובדן ה"ערכים הנוצריים (הלבנים) המסורתיים".
ארץ ישראל שייכת ליהודים בלבד
הימין הישראלי שונה ממקביליו באירופה ובארה"ב. הוא אינו נשען על "עליונות הגזע הלבן". ואף אינו עשוי ממקשה אחת. ניתן לזהות בו ארבע "זנים" שונים. הזן הראשון הוא הימין שניתן לכנותו "ז'בוטינסקאי". חבריו הם בוגרי אצ"ל לשעבר, מי שהצביעו תמיד ובכל מזג אוויר עבור חרות, גח"ל וליכוד. אלה בעיקר ותיקים שגדלו על מילות השיר "שתי גדות לירדן", אך גם על הצו לנהוג "בהוד ובהדר". זהו זן מרוכך וסולידי של הימין.
הזן השני הוא הימין הלאומני, זה שמחויב אידאולוגית לחזון "ארץ ישראל השלמה", הקמת מאחזים והתנחלויות ללא היתר, סיפוח שטחיי יהודה ושומרון, נוער גבעות, "תג מחיר" ופגיעה בפלסטינים ו/או ברכושם, וכמובן שיח של שנאה לשמאלנים. בזן הזה מודגשת זיקה בלתי מתפשרת ללאום ולמורשת היהודית ושלילת לגיטימציה של מתנגדים פוליטיים. בצורתו הקיצונית האלימות בזן הזה נתפסת כלגיטימית ובכל מקרה, מלווה בהתנגדות טוטלית לכל פשרה טריטוריאלית, אפילו לעת שלום.
הזן השלישי הוא הימין הגזעני, הקסנופובי, הכהניסטי, שונא זרים בכלל וערבים בפרט. אפליה אתנית היא מוצדקת. ארץ ישראל שייכת ליהודים בלבד ומי שאינם כאלה, זכאים למינימום זכויות ולמינימום הגנה (הספר "תורת המלך", למשל, דן בהלכות הריגת גויים ומשמש עד היום כמקור השראה לגזענים למיניהם). הזן הזה שואף לבסס עליונות יהודית גם במחיר של טרנספר לאזרחים הערביים. זוהי גזענות ממארת, שלמרבה הצער קיימת כיום ברבדי עומק בתוככי חלקי חברה בישראל.
הזן הרביעי זהו הימין החרדי-משיחי. בבסיסו קיימת שאיפה להרוס את הסדר הפוליטי הקיים, ולהשליט במקומו את חוקי התורה, להקים סנהדרין בהנהגת רבנים וגדולי התורה, והקמה מחדש של בית המקדש. לתפיסתם, יש לבטל את האופי הדמוקרטי של המדינה כתפיסת עולם מעצבת מאחר ורק מדינת הלכה ראויה להיקרא מדינה יהודית. מדינת ישראל הנוכחית, לדעתם, אינה עומדת כיום בקריטריון הזה.
למקסם את הפחד היהודי
לימין בעולם ולימין בישראל יש מכנה אחד משותף: דמגוגיה על אויבים אמיתיים או מדומים, דימוי של "האויב בשער" וקטסטרופה מתקרבת המסכנת את הישרדות האומה ו/או המדינה. מכאן, שחובה לרדוף אחרי ה"אויב" ולהשמידו. בימין למדו למקסם את הפחד היהודי מפני סכנה לביטחון האישי של האזרחים. בן גביר הצליח לשכלל את השיטה. המוני צעירים שתמכו בו אינם גזעניים או כהניסטים. הם פשוט נלכדו בשבי התעמולה שלו על אנרכיה, על היעדר "משילות שלטונית" ועל חובה לנקוט בצעדים דרסטיים כלפי אלה שמסכנים את ביטחון אזרחי המדינה (הערבים, כמובן).
גם אם מרבית אזרחי ישראל אינם מזדהים עם הימין הקיצוני, אל לנו להמעיט באופי הלאומני-גזעני-חרדי של ארגונים ימניים קיצוניים לסוגיהם. ארגונים אלה מייצגים שנאה שורשית כלפי האחר והשונה. גם אם הימין משדר שהוא יותר ציוני, יותר יהודי ויותר נאמן לערכי היהדות, הוא עדיין מסוכן, מאחר שהוא נושא בקרבו פוטנציאל הרס ושימוש באלימות. נדמה שבכל רובדי הימין שכחו את אמירתו הנבונה של בנימין זאב הרצל: "איננו מפלים בין אדם לאדם. איננו שואלים מה דתו של אדם, או בן איזה גזע הוא. עליו להיות אדם ובכך אנו אומרים די" ("אלטנוילנד"). גרסה מאוחרת יותר לאותה אמירה מופיעה ב"מגילת העצמאות": "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני מלא לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". לו יהי.
