בית הדין: אין להתעלם מכך שהקיבוץ יכול לקבוע שהדירה תהיה רק למי שהוא חבר קיבוץ. פרק מעניין בהלכות השיוך בקיבוץ בעיני בית הדין הרבני
עולם התוכן של שיוך הדירות מגיע גם לאולמות בתי הדין הרבניים. בפסק דין שניתן במסגרת תביעת גירושין בין בני זוג, דחה בית הדין הרבני האזורי בחיפה תביעה שהגיש "האיש" לחלוקת הזכויות בבית שנרכש על ידי "האישה" במהלך הנישואין, ואשר שימש את בני הזוג למגוריהם עם ילדיהם ("האיש" ו"האישה" הם המונחים השגורים בבית הדין הרבני לגבי בעלי-הדין בתיקי המשפחה שלפניו. במקרה זה, הם בני הזוג שהתגרשו). מעניינת התייחסותו של בית הדין לחברה הקיבוצית, לרישום הבתים בקיבוץ. אף לשון הפסק אינה שגרתית.
הרכב הדיינים: הרב ישראל דב רוזנטל (אב בית הדין), הרב ינון בוארון, הרב משה שלום שור, התבקשו להכריע בשאלה: האם יש לאיש, שהתגרש מאשתו, חלק בדירה בקיבוץ הרשומה על שם האישה.
הסדר איזון המשאבים
ב"חוק יחסי ממון בין בני זוג" קיים עיקרון משפטי הנקרא "הסדר איזון המשאבים", המסדיר את חלוקת הרכוש בין בני זוג נשואים לעת פקיעת הנישואין. ככלל, הרכוש שנצבר במהלך הנישואין נחשב ל"רכוש משותף" שנכנס לתחולת הסדר איזון המשאבים, ומתחלק באופן שווה בין בני הזוג. בנסיבות בהן מוכחת "כוונת שיתוף ספציפית", רואה הפסיקה בדירה שנרכשה במהלך הנישואין רק על ידי אחד מבני הזוג כזו הכלולה בהסדר איזון המשאבים (ראה "נאבקים על הבית המשותף", "זמן קיבוץ", 4.11.2025). מנגד, חוק יחסי ממון מאפשר לצדדים לקבוע כי נכסים מסוימים לא יאוזנו ביניהם (כלומר להחריג נכסים מהסדר איזון המשאבים), מכוח הסכמה בכתב בין בני הזוג לגבי נכס ספציפי.
הדיינים מצאו כי הדירה של בני הזוג נרכשה במהלך שנות הנישואין ונרשמה על שם האישה לבדה. הלוואת המשכנתא ניטלה על ידי שני הצדדים יחדיו, האיש השתתף בתשלומי המשכנתא במשך זמן מסוים. באמצעות עו"ד ורד סימון, האישה טענה כי האיש "סירב להיות שותף בדירה, והצהיר כי ככל שהצדדים ייפרדו – יעזוב את הבית". עוד מצאו הדיינים שאת הסכום ששילמה האישה לקיבוץ עבור הדירה, היא קיבלה כמתנה מקרובי משפחתה.
מנגד, לטענת האיש, באמצעות עו"ד עמוס צדיקה, יש לראות את הדירה כנכס משותף לצדדים לנוכח הכלל בדבר איזון משאבים. לטענתו, "כל נכס שנרכש במהלך שנות הנישואין, שייך לשני הצדדים בשווה, למרות שנרשם על שם אחד מבני הזוג בלבד", ואין כל הסכם ממון שקובע אחרת. הוא גם ציין שהאיש נטל חלק מרכזי בתהליך רכישת הדירה.
האיש שלא רצה להיות חבר
בפני בית הדין הרבני העידה "רכזת צמיחה דמוגרפית" של הקיבוץ. לדבריה, מי "שרוצה לרכוש נכס בקיבוץ" חייב לעבור תחילה את תהליך הקבלה לחברות. היא סיפרה שאמרה לבני הזוג, ששניהם "חייבים להיות חברים, כדי שנשייך להם נכס". היא ציינה שהאישה תארה בפניה "שהיחסים עם בן זוגה לא טובים, וכנראה תהיה פרידה, ולכן הסכמנו לשייך לה בלבד את הבית". לא הייתה מניעה, היא ציינה, לקבל את בן הזוג לחברות, לו הוא רצה בכך. "ברגע שהיה מבקש היה מתקבל". האיש הסביר בבית המשפט כי לא היה חבר קיבוץ בשל העלויות הגבוהות הכרוכות בכך.
האישה סיפרה לבית הדין כי האיש (בן זוגה ממנה התגרשה) "לא הסכים להיות חבר קיבוץ". "היו הזדמנויות בהן יכול היה להיות חבר קיבוץ בלי שום תנאי והוא לא הסכים. אני רציתי שיהיה והוא סירב".
משכך, קבע בית הדין ש"אין ספק שהקנייה והרישום ע"ש האישה, נעשו בהסכמתו המלאה של האיש, והדבר אפילו נעשה בסיועו ובעידודו".
האיש "ויתר בשמחה" על הדירה
בית הדין הציב כברירת מחדל את השאלה מדוע שלא לקבוע שהדירה תהיה משותפת לשני בני הזוג, לאור "מנהג המדינה המקובל", שנובע מחוק יחסי ממון, הקובע שכל הנכסים שרכשו בני הזוג במהלך הנישואין מתחלקים בין הצדדים שווה בשווה, למרות שהרישום הוא רק על שמו של אחד מהם.
הדיינים בחנו את "התנהלות האיש בזמן שהדירה נרכשה". הם מצאו ש"הדירה נרכשה על ידי האישה, בזמן שבני הזוג חיו יחד, ואולם לא מעט עננים שחורים העיבו על שלום הבית". האישה העידה כי בידיה הודעת מייל מבן זוגה לשעבר, לפיה הוא אישר "שאין לו שום זכות בנכס ולכן הקיבוץ רשם את הנכס על שמה". הדיינים הסיקו מההודעה כי האיש לא רצה בזכויות בדירה. הם הוסיפו כי "כולם ידעו שהבית נרכש ונרשם בספרים על שם האישה לבדה, באשר היא חברת הקיבוץ, ואילו האיש, שאינו חבר הקיבוץ, אינו נוטל חלק ברכישת הבית".
"ניתן להניח כי האיש הרגיש כ'נטע זר' בקיבוץ, אליו נקלע בעקבות אשתו, שהייתה חברת קיבוץ מימים ימימה. כאשר היחסים התערערו בינו לבין אשתו, הוא מצא עצמו פחות ופחות שמח ומקובל בחברת אנשי הקיבוץ, וקרוב לוודאי שהיה פסימי בנוגע לעתידו בקיבוץ". "הקיבוץ מטבע ברייתו" הוסיפו הדיינים, הוא "חברה מצומצמת וגם סגורה למדי, שכולם מכירים את כולם. חברה סגורה היא גם חשדנית כלפי מי שנראים להם כאורחים שנטו ללון, או כזרים שמקרוב באו".
"אין זה סוד כיצד מקבלת חברה סגורה אנשים שלא גדלו איתם מימים ימימה ואינם מוכרים להם משחר נעוריהם. ואולם האיש בפרק זה של חייו המשותפים, למרות העננים הקודרים, עדיין חשב באופן מעמיק ואוהב על טובת הילדים, ואולי אפילו על טובת האישה. לכן גם אם לא שיתף פעולה באופן פעיל ברכישת הדירה, כי לגמרי לא היה בטוח שעתידו שם, בהחלט שיתף פעולה באופן פעיל בנושא המשכנתא, ואף הגדיל לעשות כשהסכים להיות לווה נוסף לאישה, הואיל ובלי שיתוף פעולה חיוני זה, כנראה היה כמעט בלתי אפשרי לרכוש את הדירה".
היעדר הסכם ממון
מקריאת ההודעה שהאיש שלח לאישה, אמרו הדיינים, עולה כי "הוא לא ראה בדירה נכס הוני המשותף לשניהם, אלא אפשרות זמינה לקורת גג ובטחון כלשהו לאישה ולילדים המשותפים". "לא זו בלבד שהצד המוותר (האיש) מסכים לוותר בשמחה", המשיכו הדיינים, אלא גם "שהאיש עוד מגדיל לעשות", וכתב בהודעתו זו "שהוא 'מתעקש' לערוך הסכם ממון כדי שהדירה תהיה של האישה לבדה. גם אם משום מה הדבר נזנח בסופו של דבר, הרי שלא נותר לנו כל ספק שאכן אלו פני הדברים".
לפי "חוק יחסי ממון", הוסיפו הדיינים, אם הצדדים "הסכימו בכתב כי נכס לא יאוזן בין הצדדים, הרי שנכס זה מוחרג מאיזון המשאבים". כך הוא המקרה הזה: האישה הצליחה להוכיח שרק היא בעלת הדירה, וכי האיש הסכים להחריג את הדירה מאיזון המשאבים, משכך אין להחיל את "ברירת המחדל" שנכסים שנצברו במהלך הנישואין שייכים במשותף לשני בני הזוג, ויש לפסוק "שהצדדים פעלו בהבנה שהבית ירשם ויהיה רק לאישה".
מעמדו של הקיבוץ
בית הדין ראה את הקיבוץ כ"מוכר" (גם אם הוא לא דייק במינוח, הכוונה ברורה: יש לקיבוץ אמירה לגבי זהות הבעלים של הדירה), ואמר שלא ניתן להתעלם מכך שהקיבוץ אינו מוכן "למכור את הנכס לכל אדם שאינו חבר הקיבוץ, אלא לאישה לבדה שהיא חברת הקיבוץ". אין זו "מכירה רגילה בעיר או במקום פרטי. הקיבוץ והרוכש קשורים זה לזה בעבותות של ברזל ונחושת שאינן ניתנות לניתוק, והקיבוץ, מסיבות ברורות ומובנות, אינו מוכן שאדם שאינו נראה בעיניו, יהיה עוד שותף שווה זכויות ושווה חובות בקיבוץ". יש כאן "כריתת שותפות חדשה בין הקיבוץ לבין הרוכש". בית הדין ראה בכך נימוק נוסף לכך, שלא להחיל את הכלל שהדירה היא משותפת לשני בני הזוג, בעת פקיעת הנישואין. הדיינים הסבירו כי "האיש עצמו בזמן אמת לא רצה להיות שותף בנכס, בדיוק כמו שהקיבוץ והאישה לא רצו שיהיה שותף בנכס זה. מסתבר שכבר בעת הרכישה, ההסכמה של הצדדים שהנכס יהיה רק לאישה ולא ייכלל תבוא העת לאיזון המשאבים, ולכן הדירה תישאר לאישה לבדה.
תשלומי משכנתא אינם הוכחה לבעלות
הדיינים ציינו כי היותו של האיש "שותף בהלוואת המשכנתא" "אינה מעלה או מורידה לגבי שאלת הבעלות, במיוחד כאשר האיש הוציא את עצמו בפירוש מכל נושא הדירה". הם הוסיפו שאת היותו "שותף בתשלומי המשכנתא עבור הדירה של האישה, בה התגוררו הוא אשתו וילדיו, יש לראות תחילה כהשתתפותו שלו בתשלומי המדור (המגורים) של עצמו וכן כהשתתפותו בתשלומי המדור של האישה והילדים, דבר שהוא חייב בו מן הדין, ולכן אין מקום להשיב לו כספים בגין תשלומי המשכנתא.
סוף דבר, בית הדין דחה את תביעת האיש ופסק כי הדירה בקיבוץ שייכת לאישה לבדה, והוסיף כי האישה אינה חייבת לשלם לאיש כספים בגין תשלומי המשכנתא שהוא שילם.
