בפתיחת "ארץ חדשה – סיפורים", ספרו החדש של עמי בארי מעין החורש, נתקלים בהצהרה "עלילות הספר הן פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין הדמויות והשמות כפי שמופיעות בספר לאנשים חיים או מתים הוא מקרי בהחלט". האומנם כך?
ספר חדש היוצא לאור הוא אירוע חגיגי, ספרותי, ראוי לציון. קל וחומר כאשר הסופר הוא ידיד מקיבוץ שכן. אני נפגש עם עמי בארי מעין החורש בחדר עבודתי בגבעת חביבה. ספרו החדש "ארץ חדשה – סיפורים" מונח לפנינו על השולחן. ריח הדפוס הטרי מתערבב עם הבזקי זיכרונות אישיים על כתיבתו בעבר ובהווה ומהיכן הוא שואב את רעיונותיו לסיפוריו (דמויות על הדרך, הארכיון, ובית העלמין).
הדרך הקצרה
עמי בארי נולד לספר סיפורים. גם נסיבות לידתו הן סיפור בפני עצמו: עמי נולד בבית החולים בלינסון בפתח תקווה, רחוק מקיבוצו.
כשקרולינה אימו עמדה ללדת בשנת 1939, הוחלט בחלונות הביטחוניים של הקיבוץ שהמסוכנוּת בדרכים מצד גורמים עוינים (המרד הערבי) מחייבים משנה זהירות. לכן, למען ביטחון היולדת והעומד להיוולד, צריכה קרולינה לשהות קרוב לבית יולדות, כלומר להגיע לדודה בתל אביב ושם לחכות עד שזמנה יגיע. חודש ימים שהתה אצל הדודה ואז כאשר הגיעה שעת הלידה, הדרך הקצרה לבילינסון הוכחה כבטוחה ויעילה.
ההקדמה הסיפורית הזו היא תולדה של ספר המכיל סיפורים קצרים על ימי עין החורש הראשונים, רובם זיכרונות ילדות מתובלים בדמיון פורה, לעיתים הדמיון גדול מהמציאות ולעיתים זו המציאות שעולה על כל דמיון. סיפורים קצרים הם סוגה מיוחדת הנושאת עמה יתרון טכני לאנשים עסוקים שמנצלים פיסת זמן בין העיסוקים. סיפור קצר הוא צידה לדרך עד העיסוק הבא.
חולצה כחולה ושרוך לבן
עמי התחנך במוסד החינוכי בקבוצת זמיר. כבר כנער כתב ואף שלח משיריו "למשמר לילדים". כרבים מקבוצתו מצא את עצמו בחיל השריון. כשהשתחרר מהצבא בשנת 1961 מילא חובתו בשש"ש (שנת שרות שלישית) בקיבוץ רבדים. בהמשך היה נהג משאית בפחמ"ס (מפעל הקיבוץ לחביות פח). בשנות ה-70 החליט ללכת לסמינר "אורנים" בטבעון וללמוד הוראה לבתי ספר יסודיים ומאז החינוך הוא עיסוקו המרכזי. במקביל לעשייתו החינוכית פעיל עמי בתחום התרבות בקיבוצו ("תרבותניק" בפי העם), נושא שאף הוא יקר לליבו. עומס על כתפיו במסלול חייו מטלות התנדבותיות-ערכיות ותנועתיות מגוונות כמו להיות ראש קן השומר הצעיר בראשון לציון, או רכז הדרכה בהנהגה הראשית בשנות ה-90 עם חולצה כחולה ושרוך לבן.
במוסד החינוכי היה מורה לדרמה ומחנך קבוצה. במסגרת זו כתב, ביים והפיק הצגות ומחזות לאירועי שנת בר מצווה, סיומי שנה, חגים וכו'.
דרכו של עמי להיות כותב סיפורים הגיעה דרך ההספדים שכתב על נפטרי הקיבוץ. שנים מילא עמי שליחות זו כלפי הנפטרים, משפחתם והקיבוץ כולו. לדעת בארי כל נפטר הוא עולם שלם בפני עצמו, שמאחוריו עומד סיפור. כולם זכאים שסיפורם ישמע בחיוב רב גם אם הם כבר לא עימנו. ההספדים עליהם עומל עמי לאורך שנים הם סוגה מיוחד משלו של סיפורים על אנשי המקום זכרם לברכה.
רן יגיל עורך הספר כותב:
"סיפוריו הקצרים של עמי בארי בקובץ "ארץ חדשה" מתנדנדים בין קטבים של עצב ושמחה. הספר מחולק לשני שערים: סיפורי סתיו קודרים יותר וסיפורי אביב אופטימיים יותר. בכוונה בחר בארי לתחם את סיפוריו בעונות המעבר שבין לבין, כי הגיבורים שלו, שבדרך כלל מתווים מסלול חיים שלם או מראים כיוון לאחד שכזה, תמיד מצויים במעין חיכיון לסיכום שיסביר את מסלול חייהם, אבל נותרים בעונת המעבר ולא בעונה המרכזית עצמה".
יותר מנוסטלגיה
"ארץ חדשה" הוא שם הסיפור הפותח את הספר. יש כוונה בבחירה: הוריו של עמי, מהבנים הראשונים, הגיעו לארץ חדשה. קיבוץ עין החורש הוא מקבץ של גלויות מכמה יבשות. הסיפור עניינו בקליטת ילדה בקיבוץ עם משפחתה לאחר פטירת האב בסנטיגו, צ'ילה. הסיפור מסופר לבמאי מדופלם שהקיבוץ שכר להכנת חגיגת בר המצווה של בנה הבכור ובני קבוצתו.
"יום אחד כששכב על מיטתו קרא אליו את אימא והשביע אותה שתבטיח לו לעלות לארץ, 'ארץ חדשה', דרך חדשה, דרך שתהיה חלב ודבש, הבטיח לה והיא הבטיחה לו לקיים את בקשתו" (עמ' 16).
הסיפור כמו במציאות מספר על קשיי קליטת הבת תמר (שבהמשך נהפכה לתמרה) בקיבוץ, במסגרת הקבוצה החינוכית, שהילדים בה לא עושים הנחות לנקלטת. שנים נושאת עימה תמרה את פצעי קליטתה גם שהיא בעצמה כבר אימא החוגגת לבנה בר מצווה.
כשלעצמי חשבתי שכל אחד מאתנו, גם בני הקיבוץ שנולדו בארץ והם בני 80 ומעלה, נושאים עימהם זיכרונות של התחלות, כישלונות והסתגלות. לכל אחד "ארץ חדשה" משלו.
הספר מחזיק כ-30 סיפורים שנכתבו לאורך שנים. לי, הקורא שמכיר את עמק חפר על נופיו ושדותיו, את הכביש המוביל מצומת הרואה דרך עין החורש בואך קיבוצי המעפיל, יש יחס מיוחד לסיפורים. האקלים החברתי-תרבותי מוכר לי, קל לי להזדהות עם חומרי הסיפורים, להישאב לעלילותיהם ולחפש את הימים ההם שהם יותר מנוסטלגיה לשמה. קיים רצון לנסות לפענח את הנסתר שבתקופה ההיא. לטעמי כוחם של חלק מהסיפורים הוא מעבר למסופר בהם, אלא דווקא במה שהקורא בונה לעצמו בעקבותיהם.
עמי כמוהו כארכיונאי המוצא את נושאי סיפוריו בין תיקי הארכיון המקומי. הגם שהוא מקפיד להגיד שהדמיון רב מהמציאות, הרי כעדותו שלו גם הדמיון שאוב מהמקורות הפנימיים שבארכיון.
הסיפורים בנויים מהפכים הקטנים של חיי היומיום. "לא מריקודי הורה בשעות הלילה, רביצה על הדשא באפס מעשה בשעות היום ושחייה ערבית בברכות צלולות" כפי שביקשו משמיצנו מאז לתאר אותנו. הם בנויים מחיים שלעיתים הם אפורים כשק, בקושי אמיתי, בצער לעתים בנזירות ובצמצום אך גם מסיפוק אדיר של יצירת יש מאין. מסולידריות ואכפתיות הדדית בין חברי הקיבוץ. בארי מרכיב בסיפוריו פסיפס של חיי אנשי הראשית של קיבוצו שיש בהם גם וגם.
בדף האחורי של הכריכה ניתנת טעימה זעירה מסגנונו של עמי:
"… רק פנינה נשבעה לי, שברגע הישמע הירייה נרעד העולם כולו. אז ירד שקט כבד על החצר בקיבוץ הקטן והמוכר. ועוד הוסיפה וגילתה שאחרי מספר ימים ראתה אישה לבושה בשמלת קיץ פרחונית ואוורירית יורדת לבית הקברות. איש לא החזיק בכתפה הרוטטת, איש לא הגיש לה כוס מים קרים. אבל משפנתה ללכת אל הערב היורד, צרח שלדג אחד והמריא בבהלה מעלה-מעלה. ולה אין ספק כלל, שהשלדג ידע היטב למה צרח, אבל הם לא הבינו עוד שנים רבות". (מתוך הסיפור "השלדג")
אינני מבקר ספרות ואין ברשימה זו לתת ציונים כאלה ואחרים. יחד עם זאת יש בסיפורים חיוניות רבה, אהבה לדמויות המסופרות ואמת נסתרת שיש למוצאה.
ארץ חדשה – סיפורים
מאת עמי בארי
עורך: רני יגיל
צילום כריכה: רונן גוטר
הוצאה לאור: "עמדה", 2023
