איך מתייחסים ליו"ר קיבוץ לסבית בראש הנקרה? במה עזר המספר שפורסם במעריב לנוער לנער משריד? מה קרה לדגלי הגאווה שנתלו בעין השופט? הלהט"בים והקהילה הקיבוצית מחוץ לארון
מבט נשי
נורית ברקאי (68) נולדה, גדלה וחיה את חייה בקיבוצה ראש הנקרה, שם מילאה לאורך השנים תפקידים מרכזיים כמו גם בתנועה הקיבוצית. "בשנים האחרונות הקהילה הלהט"בית הקיבוצית יוצאת מהארון, מה שלא היה כשאני יצאתי בשנות ה-80 של המאה הקודמת". נורית עשתה את המסלול הרגיל של בת קיבוץ ולאחריו התחתנה וילדה "ואז נפל האסימון שאני לסבית ולא מתאים לי לחיות בזיוף. התגרשנו ויצאתי מהארון בקיבוץ".
אני מספרת לה ששוחחתי לפני כן עם קיבוצניקית בת 66, לסבית, שסיפרה שעד גיל 44 האפשרות שהיא לסבית לא עלתה על דעתה. היא לא הייתה בארון והתביישה, אלא שזה פשוט לא היה קיים.
"במבט לאחור זה ליווה אותי, לא כמשהו שהיו לו מלים או נוכחות. לא היו דמויות להזדהות. את חיה את החיים כמו כולם וזו לא אופציה כי זה איננו. יכול להיות שיש כאלו שעדיין היו שמחים שהאופציה לא תהיה קיימת. ההרגשה היא של חיים לא שלמים. מרגישים את זה, זה ישנו.
נורית מספרת שתמיד הייתה פמיניסטית "הייתה לי קבוצת התייחסות ולמידה של התחום. יכולתי בגיל יחסית מוקדם לנסח את מי שאני. כשהבנתי תאורטית ונפשית שזו מי שאני התגרשתי והתחלתי לחיות כמי שאני". בגיל 30 כבר הייתה מחוץ לארון בקיבוצה והמשיכה להיות פעילה ומרכזית. "כתבתי פעם שאנשים פעילים בקיבוצים אי אפשר לדחוק לשוליים כי זה נכס שזקוקים לו. המשכתי את החיים והקהילה למדה להכיר עוד זהות שלא הייתה מוכרת".
כמה זה היה קשה?
כל הנושא התחיל להיות נוכח בשנים ההן. בתחילת חיי כלסבית מחוץ לארון הייתי הלסבית היחידה. כשאין קבוצת התייחסות בבית, כשאת לבד, זה יותר קשה. היו לי קבוצות בחיפה ובתל אביב אבל לא אצלי בבית. לא הרגשתי שחוסמים אותי בקיבוץ, לא היו לי מאבקים, אבל הרגשתי שאני צריכה לעמוד על שלי כי לא יעשו את זה בשבילי. בקיבוץ כולם הכירו אותי כמורה ומנהלת ועכשיו היה עוד כובע על הראש ואנשים היו צריכים לעשות עבודה עם עצמם שזה רגיל ונורמלי, זה עשה שירות טוב לשבירת סטריאוטיפים אצל אנשים שחיים 'בדרום לבנון', היכרות עם מה שבתל אביב כבר היה נפוץ".
את רואה שינוי בחברה הקיבוצית בין מה שהיה אז למה שקיים עכשיו?
"רוב החברים והחברות שגילו בשנים ההם ויצאו המארון לרוב עזבו את הקיבוץ. התופעות המשמחות שעכשיו יש חזרה לקיבוצים של להט"ב, של משפחות, זוגות וגם בודדים. היום מקבלים, אז זה היה יוצא דופן. אי אפשר לחיות בארון בקיבוץ, האנונימיות כמעט איננה, אפשר להסתיר בקיבוץ ולצאת בתל אביב, אבל אין בקיבוץ באמת יכולת להסתיר. אנשים הלכו לנשום אויר ולא חזרו. להיות שונה בשנות ה-90-80-70, להיות אחרת וגם להישאר בקיבוץ ולהיכנס למסלול, זו הדרך שלי. תמיד הייתי מאד פעילה, מזכירת קיבוץ, ועדות, הייתי במרכז, לא יכולתי להיות בארון וגם להיות קיבוצניקית פעילה. לא רציתי לוותר על הזהות שלי ולא על הקיבוץ, זה מאוד אני.
נורית נשואה לתמרה קליגר לוי משער העמקים, פעילה בקיבוצה וגם בקהילה הלהט"בית בארגונים כמו "קל"ף" ו"בשלה" ורואה את הפתיחות הקיימת כיום בקיבוצים. "תולים דגלי גאווה זו השנה השנייה במרכז של הקיבוץ, יש קבלת שבת גאה, וגם במועצה הנושא על השולחן, יש קבוצת איגי במתנ"ס וגם בישובים. היום לא צריך לעזוב לתל אביב כדי לחיות חיים להט"בים בפריפריה. וגם אם בלילה מישהו מוריד את הדגלים וזורק, אז יש דיבור על העניין, יש דיאלוג, אנשים מתמודדים עם הסוגייה, עם עצמם ועם הקהילה. הנראות והנוכחות של סמלים להט"בים מאוד חשובות עבור צעירים וצעירות ובני ובנות נוער. זה משדר תחושת בית וקבלה".
ולמה רק בשנים האחרונות זה קורה?
"כל חיי הייתי מחוץ לארון אבל לא התכוונתי לשאת את הדגל כפרויקט קהילתי. לפני שנתיים זה צמח מהקהילה ונראה לי יותר נכון שכך היה. צמח מהשטח, כשהקהילה בשלה".
בזכות מכתב אהבה
חי שפיר (48) מקיבוץ שריד, אחראי על ניהול המדיה והתקשורת הפנימית בקיבוץ ובעל עסק למוצרי אלוורה, הרגיש שונה מגיל צעיר "לא ידעתי להגיד במילים במה אני שונה". כשהיה בתיכון קיבל מכתב אהבה ממישהי מכיתתו "היא השאירה לי מכתב בכיס המעיל. היינו חברים מאוד טובים והחזרתי לה תשובה שלילית. זה התפשט בבית ספר ואילץ אותי לשאול את עצמי שאלות שאולי לא רציתי להתמודד איתן כמו למה אני לא רוצה? למה לא מתאים? אם לא עם בנות, אז מה כן אני רוצה? זו הייתה נקודת מפתח בזהות המינית שלי, שגרמה לי לחשוב ולהבין שאני נמשך לגברים ואוהב גברים. רגע מכונן שאילץ אותי לחשוב וידעתי להגיד לעצמי שאני הומו". חי נכנס עם עצמו לתהליך ואף שידע להגדיר לעצמו, לא ידע מה לעשות עם זה. "לא היה לי הרבה מידע, למרות שבכיתה ד'-ה' בשיעור חינוך מיני המחנכת שלי, שעד היום אני מעריך אותה על כך, הסבירה שיש יחסים לגיטימיים בין גבר לגבר ובין אישה לאישה. לא יודע אם כל מחנכת הייתה מעלה את הנקודה הזו ועל כך אני אסיר תודה לה. ידעתי שזה לא משהו רע, אבל הייתה לי דילמה אם כדאי לי להכיר אנשים כמוני ואיפה לחפש".
בתקופה ההיא, טרום אינטרנט וגוגל וטרום טלפונים חכמים, חי פונה ל"קו הלבן", מספר שפורסם ב"מעריב לנוער". "זו הייתה תקופה מאתגרת להכיר אנשים. אתה קובע עם מישהו בנקודה מסוימת או מישהו מקיבוץ אחר, מגיע לשם ומחפש טלפון להתקשר. העדפה שלי הייתה להיפגש עם גייז מקיבוצים, מתוך מחשבה שיש משהו שמחבר, ששנינו עוברים תהליכים דומים וגם שקט נפשי שאפגוש אנשים טובים. רציתי ליצור קשר זוגי עם מישהו מקיבוץ. היו גם מערכות יחסים קצרות, למרות שהרגשתי שאני במקום קצת יותר מתקדם מבחינת השלמות עם הזהות המינית והיציאה מהארון".
ספר על היציאה מהארון
"היציאה שלי הייתה הפוכה, קודם שיתפתי את המשפחה הרחוקה ואת החברים הטובים בני הקבוצה. הם קיבלו את זה מאוד יפה, לא נתקלתי בתגובות שליליות. זה הפתיע ולא הפתיע, אם החברים מקבלים כך סימן שבחרתי חברים נכונים. ככל ששיתפתי יותר אנשים הרגשתי יותר טוב, יותר בטוח. האדם האחרון שסיפרתי לו היה אבא שלי, שהיה אדם שמרן. אבא שהיה הכי קרוב אלי ושהכי אהבתי אותו – לו היה לי הכי קשה לספר. כשלבסוף סיפרתי, אמרתי לו שיש לי חבר, והמחשבה הייתה לכבות לו את כל סימני השאלה. ישבנו וסיפרתי לו הכול, על החברים שלי ועל בן הזוג, מה מחבר בינינו, לאן יוצאים לבלות, סיפרתי שיש לי סקס בטוח, הכול כדי לבטל את סימני השאלה. היה לו קשה, אבל עשיתי נכון. אבא שאל 'מי עוד יודע?' אמרתי 'כולם. שמרתי אותך לסוף'. הייתה לו הקלה. כשמספרים להורים, אנחנו יוצאים והם נכנסים לארון משלהם וקשה להם לשתף משפחה וחברים, התהליך שעברתי איתו היה שונה, עזרתי לו לצאת מהארון, אמרתי שהמשפחה יודעת. אפילו סבא ידע לפניו, וזה היה בשבילו יותר קל. זה היה כשהייתי בן 25. הזמנתי את אבא להיפגש עם בן הזוג, זה לא קרה, אבל היה תהליך של השלמה מלאה שאני הייתי צריך לעבור".
כיום חי גר בקיבוץ עם בן זוגו ב-15 השנים האחרונות. "הוא הצטרף אלי לשריד לפני שלוש שנים, קיבלו אותו מאוד יפה בקיבוץ. לפני שהגיע עוד עשיתי לו הכנה שיכול להיות שאנשים ישאלו שאלות או שזו תהיה אטרקציה, אבל הקבלה שלו בשריד הייתה יפה וזה שימח אותי. ידעתי שיהיה טוב, ואכן כך היה".
לא הרגשת צורך לעזוב את הקיבוץ כדי להיות מי שאתה?
"בקיבוץ קודם כל ראו את חי ורק אחרי זה את הנטייה המינית. הנחתי כשיצאתי מהארון שאנשים ידברו, אבל זה לא משהו שלקחתי קשה. ידעתי שזה שיעבור, שבעוד שבוע ידברו על משהו אחר".
בעבר חי היה פעיל בקהילה גאה, הדריך קבוצת נוער "התק"ם" (הומואים, חברי קיבוצים ומושבים) במועצה האזורית עמק יזרעאל והתנדב שלוש שנים ב"יש עם מי לדבר", קו תמיכה לקהילה הגאה וגם ריכז את הקו.
יותר פשוט היום לנערים ונערות מהקהילה הלהט"בית?
"אני בטוח שיותר קל היום. כל אחד עובר את הקשיים שלו ותמיד זה לא פשוט. היום גם טכנולוגית יש יותר אפשרויות להכיר, יש אינטרנט ומסגרות להכיר והאווירה בארץ יותר פתוחה. היום כל אחד מכיר הומו או לסבית, כשאני יצאתי לא הכרתי. זה היה משהו שאנשים הסתירו. היום הכול יותר יותר פשוט. רואים את הקהילה הגאה בטלוויזיה, יש פרסום ומידע סביב הנושא. מי שבשלבים הראשונים, יש לו הרבה מאוד דרכים להכיר אנשים ולהיעזר, מה שבתקופתי לא היה. את רוב הדרך עשיתי לבד".
תלו דגלי גאווה בקיבוץ?
"לנו יש מחוץ לבית, בגינה ובמשרד שלי דגל גאווה. בשריד לא תלו עדיין, אולי בעקבות הכתבה… המדינה והקיבוצים עברו כברת דרך מאוד ארוכה בין מה שהיה פעם ומה שהיום".
"זה אתגר לגדול בקיבוץ כלהט"ב"
עופר נוימן מעין השופט, מנכ"ל איגי, ארגון נוער גאה בישראל, מזכיר שעדיין לא פשוט לצאת מהארון בתוך קהילה קטנה
עופר נוימן (33) הוא מנכ"ל איגי, ארגון הנוער הגאה בישראל, בשלוש השנים האחרונות. הארגון הוקם לפני 20 שנה על ידי יניב ויצמן (יו"ר העמותה עד היום) וגל אוחובסקי (נשיא העמותה שהתפטר מתפקידו) על מנת לתת מענה לנוער ולצעירים מקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים), התפתח וצמח וכיום פועל ב-52 רשויות מקומיות ברחבי הארץ.
על אף גילו הצעיר הספיק עופר לעסוק בדוברות עבור גופים שונים בהם "השומר הצעיר", התנועה הקיבוצית ומפלגת העבודה. הוא היה דוברו של יצחק (בוז'י) הרצוג כשהיה יו"ר האופוזיציה ודובר חברת הכנסת סתיו שפיר. כל זה נוסף על עבודה במרכזי נוער בערים ברחבי הארץ והדרכת תוכניות חינוך באיגי. כאמור, לפני שלוש שנים נכנס עופר לתפקידו כמנכ"ל איגי ולנסות לראיין אותו במהלך חודש הגאווה היא משימה כמעט בלתי אפשרית.
ספר על תפקידך כמנכ"ל איגי, מה החזון? מה המשימות?
"אנחנו באיגי פועלים בכל חלקי החברה הישראלית, הקבוצות מגוונות מאוד, הקמנו מכינה קדם צבאית ומכללה תעסוקתית שמאפשרות הזדמנויות חדשות לנוער וצעירים להט"בים גם מקהילות וחלקים של החברה הישראלית שפחות מצליחים להכיל ולקבל אותם. זה מרגש מאוד, אנחנו רוצים באיגי להמשיך לבנות מרחבים בטוחים ושמחים עבור נוער וצעירים להט"בים".
כיום חוגגים חודש הגאווה ומצעדים בכל עיר. זה לא היה כך כשאתה גדלת. ספר על התהליך וההתפתחות מנקודת מבטך.
"זה באמת מדהים לראות את כל המצעדים ולהרגיש את השינוי. אני חושב שבכל מקום שבו רוצים לצעוד, נכון לצעוד, ואני רואה כבר הרבה קיבוצים ומרחבים כפריים שמרימים את דגלי הגאווה ונושאים אותם בגאון, זה מרגש עד מאוד".
אתה עובד עם נוער להט"ב ומכיר מקרוב את החוויות, ההתמודדות, הדילמות שלהם. כמה הסיפור האישי שלך דומה או שונה?
"לגדול בקיבוץ זו זכות גדולה מהמון סיבות, אבל אין ספק שזה אתגר כשאתה להט"ב. יש חוויה של שונות ומחשבות מכל הכיוונים על איך זה להיתפס כשונה. המשפחה שלי קיבלה ואהבה אותי וחיבקה, אבל אין ספק שקל להזדהות עם הפחדים.
מהבחינה הזו לגדול בקהילה קטנה בקיבוץ היה מאתגר כי כולם מכירים ויודעים, אתה עושה המון חישובים על מה יודעים ומה לספר וזה מרגיל את הנפש להרבה דברים לא מוצלחים. ידעתי מגיל צעיר שאני להט"ב, ולאט לאט בשנות התיכון התחלתי לשתף את הסביבה".
איגי חטף מכה בשנה האחרונה עם האשמה בהטרדות מיניות של גל אוחובסקי, שהיה בכיר בארגון. איך זה משפיע עליכם?
"הייתה לנו שנה קשה. חשוב לציין ששום דבר מהאירועים המדוברים לא התרחש בתוך איגי, לא מול חניכים ולא מול מדריכים, אבל התחושה נשארה קשה. אנחנו מתמודדים עם בנייה מחודשת של ביטחון, עם יצירת שיח ונורמות כמה שיותר שקופות וחזקות ועם הטמעה של נהלים ופרוטוקולים לטיפול בסוגיות של בטיחות ובריאות מינית ובכלל".
בתגובה לפרשה שפורסמה באתר Ynet אמר עופר: "אנחנו מחויבים להביט על המקומות החשוכים. לנסות להבין מה קורה ואיך ניתן לתקן את מה שמתרחש במרחבים הדיגיטליים, לשנות את הנהלים במרחבים החינוכיים. להעמיד מבחנים קשים ועמוקים יותר כלפי דמויות בעלות כוח, להציף את השיחה על פגיעות ולא לוותר גם כשזה יהיה לא נעים או מפחיד. הקהילה הגאה חייבת להיות מרחב בטוח".
אני מפנה לעופר שאלות הקשורות לחיי משפחה: יש מחשבות על מיסוד זוגיות? מחשבות על ילדים? כמה זה מסובך במדינה שלנו?
עופר מגחך ואנחנו עוברים לשאלה הבאה.
איזה מסר היית רוצה שיגיע לחברי וחברות קיבוצים?
"הקיבוץ הוא עדיין מקום שצריך להתאמץ לצאת בו מהארון, זה עדיין לא פשוט להיות מתויג בתוך קהילה קטנה. שימו לב ותאפשרו ותחגגו את השונות ואת הגאווה".
בוקסה:
בעין השופט, בו נולד וגדל עופר נוימן, החליטו השנה רכזת התרבות ועוזרה, שגם הוא מהקהילה הלהט"בית, לתלות את דגלי הקהילה ברחבי הקיבוץ. היו חברים שהדבר הרגיז אותם ואחד החברים אף עלה על מספר עמודים ועצים עליהם היו תלויים דגלים, השחית את העמוד והוריד כמה דגלים. הסערה בפייסבוק הקיבוצי לא איחרה לבוא ושיח אלים הוצת. אחת מחברות הקיבוץ טענה שמעשהו מצדיק פנייה למשטרה. אומרת אחת מחברות הקיבוץ: "אני לא יודעת איך להתייחס לאירוע כזה. גם לי הפריע שהקיבוץ מוצף בדגלים, מצד שני אני לא אעלה על עץ כדי להוריד דגל. זו שאלה מעניינת שראויה להישאל – מה חשוב להציג במרחב הציבורי?"
