על מה מבקש הדי בן עמר אישור ולמה בערבית זה נשמע יותר טוב?
המונח "גושפנקה" מקורו במונח הפרסי העתיק "אנגושט-פאנאק", שפירושו: חותם אצבע.
זהו מונח משפטי שמשמעותו היא לתת תוקף רשמי לדברים, תוקף המוכר גם בבתי משפט, אבל בהשאלה הוא משמש גם כמתן לגיטימציה לא רשמית לרעיון, למצב או לדעה כללית, וטיבם של אנשים הוא, שהם מחפשים גושפנקה כלשהי למשהו שהם מרגישים, או למשהו שבו הם מאמינים.
וכך, למשל, אם חייתם כל חייכם בתחושה שאתם חכמים ואינטליגנטים ממרבית האנשים המקיפים אתכם, אבל לא הייתה לכם כל הוכחה לכך, יכולים אתם מתישהו לפנות לארגון "מֶנסָה" (mensa), המאגד את גאוני העולם, לעבור את מבחני האינטליגנציה של הארגון, ואם יסתבר ויוכח על ידי המבחנים שעברתם שמנת המשכל שלכם עולה על 140 איי.קיו., תקבלו תעודת חברות בארגון – מה שיהווה גושפנקה לכך שאתם שייכים לשכבת שני האחוזים העליונים באוכלוסייה הכללית מבחינת האינטליגנציה שלכם.
או במילים אחרות: תקבלו גושפנקה לכך שאתם גאונים.
מצד שני, אם תרצו, נניח, לקבל גושפנקה רשמית לכך שאתם אידיוטים, או בורים, או פרימיטיביים, או סתם סתומים, אתם יכולים להתחרות על מקום ברשימה מסוימת של הקואליציה לכנסת, במפלגה שלא אנקוב כאן בשמה. והיה אם תיבָּחֲרוּ לכנסת או לשרים בממשלה כנציגי המפלגה הזו, אין גושפנקה טובה מזאת שמבחינה ביולוגית ואבולוציונית אתם אכן שייכים לזן של אידיוטים מושלמים. אבל אני חייב להזהיר אתכם: בניגוד לקבלת הגושפנקה מארגון מֶנסָה, שהיא קלה יחסית – בסך הכול צריך להיות גאון – התחרות על מקום ברשימה לכנסת שעליה דיברתי כאן קשה מאוד. הרושם שלי הוא שרק אידיוטים בעלי רמת משכל ותבונה ממש-ממש נמוכים יכולים להתקבל אליה.
יש אומנם חברת כנסת אחת במפלגה הזו שקשה לדעת אם היא אידיוטית, כי בהתנהגותה ואורח דיבורה היא מטורפת לחלוטין, מה שמעמיד אותה בקטגוריה אחרת לגמרי, אבל אני בטוח שאם ניתן היה לטפל בה בתרופות אנטי-פסיכוטיות מתאימות, אין לי ספק שהיה מתגלה שהיא מצאה את מקומה הנכון במפלגה הזו גם מכל שאר הבחינות שמניתי.
ואם אתם תוהים על מה ולמה נתפסתי כאן לעניין הגושפנקה שאדם מחפש בחייו לעניינים ולרעיונות שונים ומשונים, אספר לכם שהדבר קרה לאחר שהגעתי למסקנה שגם אני מחפש גושפנקה לעניין כלשהו הנוגע אלי.
והעניין שלגביו חיפשתי גושפנקה הוא זה:
רציתי לקבל גושפנקה לכך שאני קשיש.
עניין טבעי ביותר
בשנות ה-70, כשהייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב, והתגוררתי ברחוב יונה הנביא שבעיר תלאביב, הפוליטיקלי-קורקט עדיין לא בא לעולם. איש שחור נקרא כושי, וזקן נקרא זקן, ואם הוא הזדקן עוד יותר הוא נקרא גם קשיש, ואם הוא היה כבר ממש זקן ובא בימים הוא נקרא ישיש.
לא היה אז בנמצא אזרח ותיק, לא היה עדיין גיל שלישי וגיל הזהב – למרות ששיני זהב דווקא היו באותם ימים בשפע אצל מי שיכול היה להרשות לעצמו – ולא הייתה "אוכלוסייה מבוגרת".
היו זקנים, קשישים וישישים.
מאחר שנסעתי אז הרבה באוטובוסים מביתי בתל אביב אל האוניברסיטה וחזרה, בימים שתחבורה ציבורית הייתה עדיין פופולרית מאוד, אני יכול לספר לכם שלאנשים זקנים – שאז משמעותו הייתה: כאלה שעברו את גיל ה-60 או 65 – הייתה אפשרות לנסיעה מוזלת באוטובוסים.
זה הצריך לרכוש כרטיסיה של עשר או 20 נסיעות, ועליה היו מצוירים ריבועים לניקוב. בכל נסיעה באוטובוס היה הזקן מושיט את הכרטיסייה לנהג, והנהג היה לוקח בידו מכשיר שנראה כמו פלייר קטן עם בליטה משוננת ומנקב חור דמוי כוכב במקום המתאים לכך בכרטיסיה.
כדי שלא תהיה חלילה טעות בידי מישהו, הוטבעה על הכרטיסייה באותיות קידוש לבנה, בצבע שחור או כחול כהה על רקע לבן, המילה הבאה: "קשיש".
המילה "קשיש" הוטבעה בצידה האחד של הכרטיסייה, ואת הכרטיסייה הכניס הקשיש לכיס החולצה – המהלך ההגיוני ביותר לעשות כשלכל הקשישים בשנות ה-70 היו חולצות כפתורים עם כיס בחזה, והגישה פנימה והחוצה אל הכיס הזה הייתה נוחה וישירה.
התוצאה מכל אלו הייתה, שיכולת לפגוש באוטובוס וברחוב אנשים בגיל מבוגר מ-60 או 65, המתהלכים בין הבריות כשמכיס חולצתם בולטת כרטיסיה עליה מוטבע המונח "קשיש".
וכדי לחדד את התמונה: אנשים בגיל מבוגר הסתובבו כשעל החזה שלהם, בצד שמאל, ליד הלב, רשום להם: "קשיש".
וזה היה מקובל כעניין טבעי ביותר. איש לא ראה בזה עלבון.
אדרבא, לזקנה נלוו אז מנהגים מוזרים שאינם מוכרים היום, ושאותם למדנו בבית הספר ובתיכון, וניתן לסכם אותם במשפט הבא:
"והדרת פני זקן".
מישהו עוד זוכר דבר כזה?
וכך, כשהתיישבתי במקום פנוי באוטובוס, והאוטובוס התמלא בנוסעים במהלך הנסיעה, אם ראיתי מישהו עם הכיתוב "קשיש" על כיס החולצה, חיכיתי שיגיע עד הכיסא שלי ואז נהגתי לקום, ולחוות בידי אל הכיסא הפנוי ולפעמים גם לומר: "בבקשה, שב".
או "שבי".
מה שהיום אפשר לראות רק בסרטים של מדע בדיוני. כי חוצנים שהשתלטו על גופות של בני אדם ומנסים להתנהג כמוהם, למדו איך להתנהג מסרטים ישנים משנות ה-40 -50, סרטים שלקח זמן עד שהגיעו גלי הרדיו שלהם לכוכב החוצני ההוא, ועל כן חושבים החוצנים שכך עדיין צריך להתנהג.
רוצה לומר – שיש לתת לזקן כבוד.
אחת הדרכים לקבל גושפנקה שאני קשיש הייתה להצטרף למכון הכושר בקלנסווה.
במגזר הערבי אימונים במכון כושר עדיין לא מאוד מקובלים בגיל המתקדם, למרות שכבר מתחילים לראות בני 50 שמתאמנים במכון שלי, אבל בגילי המתקדם אין עדיין מתאמנים נוספים, ועל כן אני נחשב לזקן המכון, מה שעושה אותי לקשיש מוכר וידוע.
וכבר סיפרתי כאן פעם שבאחת הפעמים בהן התאמנתי על מכשיר משקולות כלשהו, ישב על המכשיר שלידי צעיר בשנות העשרה שלו והביט בי בסקרנות.
הייתי בטוח שהוא מתפעל מהעובדה שאני דוחף משקלים כבדים כל כך בגילי, ועל כן התמלאתי מרץ ודחפתי עוד כמה חזרות יותר מהרגיל, ואז עצרתי לנוח, כשהצעיר שאל:
"למה אתה מתאמן?"
"בשביל הכושר", אמרתי, מופתע.
"אבל אתה זקן", הוא אמר. "אז בשביל מה זה טוב?"
אם קיבלתם רושם שמדובר בצעיר לא מנומס, אני חייב לציין כאן שיש בקלנסווה צעירים עוד יותר לא מנומסים: קרה לי פעם שעמדתי בתור לקופה בכלבו "קינגסטור" בקלנסווה, שהסניף שלו צמוד למכון, וחיכיתי בסבלנות לתורי לשלם, כשבחור ערבי צעיר שעמד לפני בתור אמר: "בבקשה, תפאדל".
"תודה", אמרתי, "אבל אני בסדר. אני יכול לחכות".
"אבל אתה יותר מבוגר," הוא אמר. "בבקשה, תעבור קודם בתור".
ואני תוהה: עד כמה לא מנומסים יכולים הצעירים האלה להיות, לא מנומסים וחסרי חינוך, לרמז ככה על מישהו שהוא זקן?!
אחד הצעירים
כך או כך, מה שרציתי בעצם לספר הוא, שלפני שבועיים החלטתי לקבל גושפנקה סופית לכך שאני פנסיונר קשיש.
איך עשיתי את זה, אתם שואלים?
אז ככה: הצטרפתי לחוג ברידג' – שעליו אספר בהזדמנות אחרת.
החוג הוא בעיר המחוז נתניה, והצטרפותי אליו אמורה הייתה לתת לי את הגושפנקה הנחוצה להיותי קשיש, אבל בינתיים קרה לי דבר נורא: מסתבר שבגילי, 71, אני נחשב בחוג לאחד החבר'ה הצעירים!
שיט!
