בדרך כלל מקשרים חקלאות עם יישוב כפרי – קיבוץ או מושב. והנה יש בארץ עיר שקשורה לחקלאות. נעמי שמר כתבה בעבר על "תות שדה מרמת השרון", ומסתבר שיש שם לא רק תות שדה, אלא בכלל החקלאות פורחת
באחד מימי שישי הזדמנתי ל"מהשדה של אבא", נקודת מכירה של ירוקים, ופגשתי את איתן קנטור, חקלאי שמסור לעבודתו כבר עשרות שנים, דור שני לחקלאים ברמת השרון.
"סבי וסבתי שושנה ודב שוורצברג הגיעו לרמת השרון בשנת 1921, אמי חווה הייתה אז בת שנה וחצי" מספר איתן. "סבי היה גגן, בונה גגות. אימא למדה בבית הספר היסודי 'אוסישקין' ואחר-כך בבית ספר בהרצליה, אליו הגיעה על עגלה רתומה לסוס. לאחר סיום הלימודים היא יצאה להכשרה בקיבוץ אלונים, שם היא הכירה את אבי משה, גם הוא יליד פולין. הם נישאו ובחרו לחיות ברמת השרון".
האב קיבל שטח של 20 דונם מן המדינה, כמו חקלאים אחרים באזור. ברבות הימים חתמו החקלאים חוזה לצמיתות עם מינהל מקרקעי ישראל.
איתן נולד בשנת 1949. הוא למד בבית ספר יסודי גולן עד כיתה ו' ברמת השרון. מכיתה ז' למד בבית ספר אושיסקין (בו למדו גם אימו ואחיו ובהמשך גם ילדיו), ולאחר מכן בבית ספר "תיכון חדש" בתל-אביב.
אביו גידל ירקות בחלקת עשרים הדונם שקיבל, קנה עוד אדמה פרטית וכן עבד עם שותפים באדמות נוספות. איתן סייע בידי אביו בעבודת החקלאות בעת הצורך. כבר מגיל צעיר הוא ידע שיעסוק בחקלאות ותכנן זאת.
בשנת 1969 נפטר אביו משה, ואיתן לקח על עצמו לעבוד במשק לצד אימו. "עבדתי במשק בתקופה שהייתי בצבא, בסיירת שִריוֹן 401. לאחר מכן התחלתי ללמוד בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית – שנה בירושלים ושנתיים נוספות ברחובות – ובמקביל כמובן עבדתי במשק".
איתן סיים את התואר בפקולטה, במגמת כלכלה חקלאית, ותכנן לעבוד באופן רצוף רק בחקלאות. אבל אז בדיוק פרצה מלחמת יום הכיפורים, שלאחריה הוא היה מגויס במשך חצי שנה בדרום, מול הארמייה השלישית.
ומה במשק? כאן המקום של מינה רעייתו, אשר נישא לה בשנת 1971, להיכנס לשיחה ולספר: "איתן השתחרר ממילואים יום לפני פרוץ המלחמה, ביום שישי בערב. למחרת בעשר בבוקר באו לקחת אותו. ואז אני התחלתי לעזור לאימא שלו, שכמובן לא יכלה לשאת בעול לבדה. אני זוכרת שהעברתי בשדות קווי השקיה כבדים, עשויים אלומיניום ופח, שתלתי ועזרתי לה בכל מיני דרכים. לדוגמא: היא ריססה במרסס גב, ואני שפכתי עבורה את החומר לתוך המרסס".
חקלאות – פול טיים ג'וב
מספר איתן: "בהתחלה עבדתי רק על השטחים שלנו, אחר כך בתור צעיר שותף עם חקלאים ותיקים. אחרי שהם הלכו לעולמם המשכתי לחכור את האדמות מיורשיהם. הייתה תקופה בה עיבדתי כמעט ארבע מאות דונם. עכשיו אני מעבד הרבה פחות דונמים, כי יש פיתוח חזק ברמת השרון והפקיעו שטחים לבנייה".
יש לו פועלים תאילנדים ופלסטינאים. הוא מגדל את כל הירוקים למיניהם – ירק שמיר, פטרוזיליה, כוסברה, רשאד (הקרוי גם: גרגר הנחלים, גרגר הגינה, שחליים), סלרי ראש, סלרי עלים, חסות למיניהן, בצל ירוק, צנונית, מנגולד, כרוב לבן, כרוב אדום.
יום העבודה שלו עמוס, ובעצם נמשך אל תוך הלילה. "אני יוצא בחמש וחצי מהבית" הוא מספר, "חוזר הביתה בסביבות ארבע. בערב אני יושב עם כל הניירות והחשבונות, בלילה אני עורך 'סיבוב מים'. כלומר: כל הזמן אני עסוק. במעט הזמן שנותר לי אני חושב ומתכנן את יום העבודה למחרת. כל הזמן הראש עובד".
ובכל זאת, למרות כל הקשיים, הוא לא חושב כלל על יציאה לגמלאות. וגם כמעט לא יוצא לחופשות, כי אז צריך לגייס את בני המשפחה שייקחו חופשה מעבודותיהם ויחליפו אותו.
מינה מוסיפה הערה חריפה: "בעתיד לא תהיה חקלאות בארץ. הביורוקרטיה שהחקלאי צריך לעבור היא בלתי אפשרית". ואיתן מוסיף דוגמא: "עכשיו החליטו שאת המשכורת של הפלסטינאים צריך להעביר דרך הבנק. זוהי פרוצדורה מסובכת, ואף אחד לא ערוך לזה".
איתן משכן את פועליו בקרוואנים עם מטבח ובו מקרר, שירותים וכל הדרוש להם. מדי פעם מגיעה ביקורת לבדוק את תנאי החיים שלהם. לדבריו חלק מן התאילנדים מגיעים עם פחות מוטיבציה, לעומת אלו שהגיעו בשנים קודמות.
המשפחה
מינה עבדה במשך שלושים שנה ברשת המרפאות "מור", מתוכם ניהלה במשך 20 שנה ארבע מרפאות. "פרשתי לגמלאות, ומאז אני על גג העולם" היא מציינת. הם הורים לשלושה: הילה בת 51, בעלת תואר שני במשפטים אבל עובדת כמורה בבית ספר למחוננים; ארז בן 48 קצין חבלה במשטרה; והבן הצעיר, תומר בן 41, מהנדס מכונות, עובד בהייטק.
"מהשדה של אבא"
בכל יום שישי מתגייסת המשפחה – הרעייה, הבת, החתן, הבנים והנכדים – למכור את התוצרת של אבא במנהרה (חממה) לגידול ירקות שהוסבה למקום שיווק בו מרוכזת התוצרת של איתן בארגזים ומארזים. המקום נקרא "מהשדה של אבא".
כאשר נכנסים לחממה המרווחת, העין אינה שבעה מלראות את הירק היפה והמגוון שנמצא שם. ראשי סלרי ענקיים, חסות מזנים שונים, ערמות ערמות של ירוקים, שהצרכנים אוספים לסליהם בהתלהבות.
כאן מסתבר שהרעיון למכור בימי שישי את התוצרת ישירות לצרכן, היה של הבן תומר, רעיון שאיתן לא הסכים לו מיד. אבל עכשיו, כאמור, זהו פרויקט משפחתי. הם פתחו את העסק לפני כארבע שנים, ממש לפני פרוץ הקורונה. ואז החלו לבוא אליהם קונים רבים, שהיו מעוניינים לקנות במקום פתוח, לא בחנויות סגורות. ומאז, כל אלו שקנו וראו כי טוב, חוזרים ומגיעים מדי שבוע.
אבל הבן הצעיר לא רק הגה את רעיון השיווק הזה. הוא רצה מאוד לעסוק בחקלאות כבן ממשיך. "אבל אנחנו התנגדנו לכך" מעידה מינה, "מאחר ואנו חשים שאין היתכנות לחקלאות במדינתנו הקטנה בעתיד. וזאת לאור כל המכשולים שמערימים על החקלאים".
לכל הדעות זה עצוב מאוד. חקלאי מתמיד ומצליח כל כך, דור שני לחקלאים, שאינו חוזה עתיד מזהיר לחקלאות בארץ.
