נתן כספי שהוציא לאור ספר על הגיל השלישי ("שבעים, שמונים, תשעים" בהוצאת "ספרי ניב"), עקב אחר חייהם של יותר מ-30 נשים וגברים בגילים שבעים עד יותר מתשעים שפורחים בערוב ימיהם * המסקנה שלו: גיל הוא רק מספר, לעולם לא מאוחר ליצור ולהגשים חלומות
*צילום התמונה הראשית: אלי מתתיהו
אם אתם בפנסיה ויושבים כל היום על הכורסא באפס מעשה, מחכים שהנכדים יתקשרו או שיקרה משהו מעניין בחדשות – כדאי שתכבו את הטלוויזיה ותצאו מהבית להגשים חלומות. זאת המסקנה שנובעת מהספר החדש של נתן כספי – "שבעים, שמונים, תשעים" (הוצאת "ספרי ניב"), שעקב לאורך שלוש שנים אחר חייהם של יותר משלושים גברים ונשים בני שבעים עד תשעים פלוס מכל קבוצות האוכלוסייה בארץ. לכולם חיים פעילים ויצירתיים, גם בגיל המבוגר. לכולם עיסוקים משמעותיים שממלאים חלק ניכר משעות הפנאי שלהם. עיסוקים אלה מאפשרים להם להעביר את זמנם הפנוי בדרך מרתקת והופכים את חייהם בגילם המתקדם לחיים משמעותיים ולזיקנה מיטבית. סיפורים אלה – לצד צילומים מרהיבים של גיבורי הספר – יכולים לעודד אנשים רבים לפעילות ולמעורבות. זהו ספר שמשלב צילומי פורטרט אמנותיים וסיפורים אישיים בעלי מסר חברתי חשוב ביותר.
איך עלה הרעיון של הספר?
"אני כיום בן 79, מספר שלא נתפס בעיניי. כדי להבין יותר טוב את משמעות הגיל שלי החלטתי לפני כמה שנים לצלם אנשים שהם בני יותר מ-70 שנה, חלקם אפילו בני 90 ומעלה. בזמן הצילום התחלתי לשוחח איתם ולהכיר אותם לעומק. חלק נשואים, חלק אלמנים, אפילו עריריים. הם סיפרו לי על מחלות, על בני זוג דמנטיים, על בדידות, אבל גם על נכדים, טיולים בחו"ל, מסעדות טובות ובתי קפה.
"מכאן נולד הספר – מתוך הרצון להראות שזיקנה היא כמו קופסה שאתה ממלא את התוכן שבה. יש כאלה שממלאים אותה בעיסוקים שחשובים להם ובהגשמת חלומות, ויש כאלה שממלאים אותה בתרופות ובבדידות. אני מכיר כאלה שביציאה לפנסיה לא עשו כלום. חלקם שקעו לתוך עצמם, מי לאט יותר ומי במהירות רבה. אנשים אלה הידרדרו הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית. בספר שלי בחרתי להתמקד באנשים שעושים משהו משמעותי בחייהם אחרי גיל הפרישה מהעבודה."
כאלה שבוחרים בחיים
"נכון מאוד. כל גיבורי הספר שלי הם אנשים שיש להם עיסוקים משמעותיים שממלאים חלק ניכר משעות הפנאי שלהם. עיסוקים אלה מאפשרים לאנשים אלה להעביר את זמנם הפנוי בדרך מרתקת, והופכים את חייהם בגילם המתקדם לחיים משמעותיים."
עוד דבר מעניין שהבחנתי בעלעול בספר – האנשים האלה לא נראים כמו זקנים טיפוסיים.
"זאת נקודה מעניינת. קודם כול, אין דבר כזה כמו 'זקן טיפוסי'. כל אחד ואחת היא אישיות בפני עצמה. מבעד לעדשה הם לא נראים לי זקנים, קשישים, ישישים – כולם בעלי מרץ ויוזמה, אבל כשאני מסתכל על הצילומים במסך המחשב, אני רואה את הקמטים, רואה את כתמי הגיל."
אז מה בחרת לעשות? לטשטש את הקמטים בפוטושופ?
"לא, לא. זוהי המציאות והיא נכונה גם לגבי. אני לא יכול לשנות אותה. כמו שאמרה השחקנית האיטלקית הגדולה אנה מניאני: 'אנא, אל תיישרו את הקמטים שלי, לקח לי כל כך הרבה זמן להרוויח אותם'. גם גיבורי הספר שלי הרוויחו את הקמטים שלהם ביושר וזאת הסיבה שהם נשארו בספר."
מעיון במחקרים השונים שנעשו בארץ ובעולם בנושא הזיקנה נראה שהתופעה שמתוארת בספרו של נתן כספי מוכרת היטב. פעילות ויצירתיות הן אבן יסוד לזיקנה מוצלחת ובריאה.
נתן צילם את "גיבורי" הספר ואת הראיונות והכתיבה ביצעו חבריו העיתונאים אתי ואוריאל ישיב – גמלאים פעילים בעצמם. את הגרפיקה המיוחדת ואת העיצוב לספר עיצב המעצב הגרפי המוכשר שמוליק כהן (נטו) ממושב שורש.
עיסוק חדש
את הספר "שבעים, שמונים, תשעים" צילם נתן רובו ככולו בתקופת הקורונה, דבר שגרם לעיכוב קל בהוצאתו של הספר לאור, כי הרי הוא עוסק באנשים מבוגרים שהיו "אוכלוסיית הסיכון" בזמן הקורונה. בספר נשים וגברים מאילת בדרום ועד כפר גלעדי בצפון, יהודים, ערבים מוסלמים, נוצרים ודרוזים. הנשים והגברים בספר משתייכים לקבוצות השכלה שונות.
לפי איזה קריטריון בחרת את הגיבורים של הספר?
"היה לי ברור שהספר "שבעים, שמונים, תשעים" יכלול נשים וגברים במספר שווה, אנשים מכל רחבי הארץ וממגזרים שונים. עם חלקם הקטן הייתה לי היכרות מוקדמת. את רובם מצאתי בעזרת תחקיר שערכתי. יש בספר שני סוגים של אנשים: כאלה שהמשיכו בעיסוקם הקודם, כמו קרול הספלד שהוא בן 93, מנהל עבודה באתרי בניה רחבי ידיים עד היום, מרים זוהר בת ה-91, שחקנית עסוקה מאוד ופרופ' צבי בנטואיץ', הרופא המבוגר ביותר בארץ, שעדיין מטפל בחולים. רוב גיבורי הספר החליפו את העיסוק שלהם ופנו לכיוונים חדשים לחלוטין. ואגב, רק אדם אחד נפטר במהלך העבודה על הספר: העיתונאי והסופר יהודה ליטני, חברי הטוב מאז כיתה א'."
דמות יוצאת דופן בספר הוא ד"ר אסעד עראידה, מכפר מע'אר, שקיבל בשנת 2019 את "אות הנשיא למתנדב" בעקבות פעילותו החינוכית הענפה ורבת השנים. "הוא אחד האנשים שקידמו בצורה משמעותית את החינוך במגזר הדרוזי בישראל ומאז שהוא פרש הוא עושה הכול בהתנדבות," מספר נתן. "הוא עבר את גיל 80 והוא עדיין פעיל בצורה בלתי רגילה, כאילו שרק עכשיו התחיל את הקריירה שלו."
בספר יש גם שני שותפים מעניינים: מאיר עקל וזאב צינמון. מאיר היה מורה לנהיגה וזאב היה אב בית בפקולטה לחקלאות ברחובות. הם נפגשו באמצע החיים וגילו ששניהם חובבי יין. מהפגישה הזאת נולד בשנת 1997 יקב נטוף בכפר טרומן.
אישה נוספת מעניינת בספר היא לינה צ'פלין (87), הבמאית הוותיקה ביותר בארץ. היא ביימה עד היום 50 סרטים עלילתיים וסרטים דוקומנטריים והיא לא מפסיקה ליצור. גם בימים אלה היא מביימת סרט חדש לערוץ יס דוקו.
כמעט כל האנשים שפנה אליהם נתן הסכימו להשתתף בספר. היתה רק אישה אחת שסירבה. "רציתי מאוד שתהיה בספר הרופאה הוותיקה ביותר בארץ," הוא מספר. "איתרתי אותה. היא עובדת באחת מקופות החולים באחד היישובים בצפון הארץ, אבל לצערי היא לא הסכימה בשום אופן להצטלם ולהתראיין, למרות ניסיונות השכנוע שלי, של רופאים שמכירים אותה אישית ואפילו של ראשי ההסתדרות הרפואית."
למה היא לא הסכימה?
"היא לא רצתה אפילו לומר מדוע היא לא מסכימה. אני מניח שהיא לא רצתה להיחשף."
מכל הסיפורים הנפלאים שעולים בספר, על אנשים שבחרו להמשיך להיות פעילים גם אחרי גיל הפרישה נובעת למעשה השאלה מדוע בני אדם צריכים לפרוש לפנסיה בגיל מסוים – 65, אקסיומה שנקבעה בשנת 1889 על ידי וילהלם הראשון, קיסר גרמניה ובעידודו של הקנצלר אוטו פון ביסמרק.
"הסיבה שביסמרק קבע את גיל 65 כגיל פרישה לפנסיה היא שבאותה תקופה הרבה מאוד אנשים לא הגיעו לגיל הזה," אומר נתן. "מאז עלתה תוחלת החיים משמעותית ואנחנו רואים אנשים בני 80 ו-90 שחיים ופעילים. כך נוצרה בעצם תקופת חיים חדשה, תקופה ארוכה מאוד שבה אדם פרש מהעבודה, אבל הוא בשיא היכולת לנצל את הכישורים שרכש בכל מהלך חייו. אם הוא יודע לנצל את כישוריו בצורה נכונה הוא יכול להגיע לתוצאות מיטביות."
את התובנה הזאת ניסח ד"ר צבי לניר, מייסד מכון המחקר "פרקסיס" בספרו "עת התבונה". לדברי ד"ר לניר, העלייה הדרמטית בתוחלת החיים יצרה את אחת המהפכות הגדולות ביותר בחיי האדם. תקופת חיים זאת מאפשרת למי שערוך לכך להתחיל סבב חדש של חיים פעילים, נבונים ומספקים יותר מזאת שחווה בתקופת הבגרות של חייו ולהרחיק את תקופת הזיקנה הסיעודית שלו עד לסוף החיים ממש.
נתן נפגש עם ד"ר לניר בסגר הראשון של הקורונה והם הפכו לידידים קרובים. "הספר שלי הוא אמנם לא ספר אקדמי, אבל היה חשוב לי להיפגש עם ד"ר לניר ולקבל את אישורו לכך שמה שהתיזה הבסיסית של הספר אכן נכונה." ד"ר לניר כתב מבוא מרתק לספר.
מפיק, במאי וצלם
נתן כספי התחיל לצלם רק לפני כ-10 שנים. במשך 30 שנה עבד ברשות השידור כמפיק וכבמאי. בשנת 1979 היה אחד הכתבים בצוות שחידש את התכנית המיתולוגית "כלבוטק", עם העורך רפי גינת. הוא יצר והפיק תכניות דוקומנטריות חדשניות כמו "מפגשים" עם דן מרגלית ו"סיפורו של יום" שהנחה עודד קוטלר. בשנת 2000 התמנה למנהל המחלקה הדוקומנטרית בערוץ, המחלקה הגדולה ביותר בחטיבת התכניות של הערוץ. בגיל 59 פרש מרשות השידור שנסגרה בינתיים.
עם פרישתו החל לעבוד בחברת הפקה גדולה בקנדה. לאחר מכן היה מעורב בהפקות שונות בארץ. בין השאר, יזם והיה אחד המפיקים של הסרט "פעם הייתי", שביים אבי נשר, על פי ספרו של אמיר גוטפרוינד ז"ל: "בשבילה גיבורים עפים". את הרעיון לכתיבת הספר קיבל גוטפרוינד מנתן כספי. השחקנים הראשיים בסרט – אדיר מילר ומיה דגן זכו ב"פרס אופיר" על משחקם בסרט.
במשך כ-15 שנה לימד נתן לימודי טלוויזיה בבתי הספר לתקשורת של המכללה למינהל והאוניברסיטה הפתוחה, וכן בבית הספר "כותרת" שהצמיח בוגרים שתפסו תפקידים בכירים בטלוויזיה.
"באוניברסיטה הפתוחה נחשפתי לראשונה לתחום צילום סטילס ושם למדתי את קורס הצילום הראשון," הוא מספר. "עם הזמן למדתי בקורסים נוספים לצילום. החשוב והמרכזי שבהם – מאסטר קלאס, קורס מרוכז של 15 שבועות בהנחייתם של שני צלמים ישראלים חשובים: אייל לנדסמן, שעומד היום בראש פסטיבל הצילום הישראלי ואלדד רפאלי, שאיתו אני בקשר מקצועי עד היום."
במסגרת הקורס יצרו רפאלי ולנדסמן, שהסטודיו שלהם נמצא בתחנה המרכזית "החדשה", קשר עם גן ילדים של עובדים זרים ששוכן גם הוא בתחנה. כל אחד מהצלמים משתתפי הקורס ליווה וצילם במשך שלושה חודשים את משפחתו של אחד מילדי הגן. "בסופו של הקורס אצרו רפאלי ולנדסמן תערוכה של הקבוצה בה הוצגו הצילומים שלנו, ונוסף לכך – ספר שכלל את הצילומים האלה." את הטקסטים לספר כתבו, בין השאר, יוסי שריד ז"ל, העיתונאי והסופר יגאל סרנה ועינת פישביין, היום עורכת האתר "המקום הכי חם בגיהינום".
"בתוך כדי הלימודים בקורס הכרתי היטב את חלליה השונים של התחנה המרכזית החדשה," מספר נתן. "קבוצת 'תיאטרון מסתורין' העלתה שם מופע מיוחד במינו בשם: SEVEN, שמתנהל כסיור בו הצופים במופע הולכים עם השחקנים לאורך מסלול 7 הקומות של התחנה, אבל גם מאפשר לקהל לשקוע בתוך עולם דמיוני ולקחת בו חלק פעיל, בהשראת העולם המיסטי המשותף ליהדות ולנצרות." נתן התלווה לשחקני המופע, צילם אותם וערך את הצילומים לוידיאו ארט שהוצג בפסטיבל הצילום ביפו.
פרויקט הצילום הבא של נתן עסק בעיר תל אביב. "במשך כשנתיים נסעתי באזוריה השונים של העיר במכונית המאזדה האדומה שלי וצילמתי את תל אביב בצורה ייחודית: חלקם הגדול של הצילומים צולם מתוך המכונית, כשפנים המכונית הוא חלק בלתי נפרד מהצילום. חלקם האחר צולם מחוץ למכונית, אבל המכונית האדומה תמיד הייתה בפריים."
הצילומים נערכו לתערוכה שאצר אלדד רפאלי. התערוכה הוצגה בפסטיבל הצילום השנתי בתל אביב, ובגלריה מרכזית בארץ.
תערוכה מעניינת נוספת של נתן כספי נקראת "רותי". היא הוצגה בשנת 2019 בתערוכת הצילום המרכזית בישראל – "עדות מקומית", במוזיאון ארץ ישראל – וזכתה במקום שני בקטגוריה "תרבות ואורבניזם". התערוכה מתעדת את אחותו של נתן, רותי גלזר, שנודעת בהופעתה האקסטרווגנטית ובבגדיה המיוחדים במינם: "התלוויתי אליה לאורך כמעט שנתיים וצילמתי אותה בדרך שהדגישה את הצד הייחודי שלה, אבל גם את העצב והבדידות של אישה כשהיא מגיעה לגיל מבוגר וחבריה נוטשים אחד אחד ומשאירים אותה בבדידותה," מספר נתן על אחותו שחיה היום בבית אבות בקרית טבעון.
"הסיפור של אחותי הוא אחד הדברים שדחף אותי לכתוב את הספר," אומר נתן, "משני כיוונים שונים: הראשון – רותי אחותי היא אישה יצירתית מאד, אבל במשך שנים רבות לא עשתה מאומה בחייה ונשארה בבדידותה. היא הוכיחה לי הלכה למעשה שגיל הפרישה הוא רק בראשנו. הכיוון השני – הבנתי שיותר מכל אני אוהב לצלם פורטרטים ובעיקר פורטרטים של אנשים מבוגרים, דבר שאני עוסק בו גם היום."
מי קהל היעד של הספר?
"קהל היעד של הספר כפול. אנשים שעומדים לפרוש מעבודתם או שיצאו לפנסיה לפני זמן קצר ועדיין מתלבטים מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שייווצר להם. הקהל השני הוא בנים ובנות של אנשים שיוצאים לפנסיה. זה ספר מתנה נפלא בשבילם שמעביר את המסר הכי חשוב: אל תשבו בבית. תמצאו לכם עיסוק משמעותי. זה לא פשוט ולא כל האנשים יודעים לכוון את עצמם למצב בו יש משהו משמעותי שממלא את חייהם. הנשים והגברים בספר יכולים לתת השראה למי שמתלבט בעניין זה."
גם מי שאין לו כלים ולא למד יכול לעשות זאת? נניח פועל בניין שעבד קשה כל חייו ולא פיתח תחביבים?
"כן, בהחלט. יש בספר דוגמאות לכל מיני אנשים שניתן היה בטעות לחשוב שכאשר יגיעו לגיל מבוגר לא יידעו מה לעשות עם עצמם. עובדה שהם מצאו. אתה צריך להבין את הנחיצות של עיסוק משמעותי כדי למצוא אותו. זה לא קשור להשכלה. נכדים זה דבר נהדר, גם לשבת בפרלמנט זקנים שנפגש פעם בשבוע ומקשקש על כל נושא שבעולם זה בסדר, אבל מה זה נותן לך בחיים? אני בעצמי הולך להרצאות ושומע נושאים שמעניינים אותי, אבל זה לא הדבר העיקרי בחיי. הדבר העיקרי הוא העיסוק שממלא את חיי – הצילום והיצירה. אני מאחל לכל אדם שמגיע לגיל פנסיה למצוא את העיסוק שימלא את חייו ויקבל ממנו את ההנאה והאושר הכי גדולים שהוא יכול להפיק. אם יש אדם אחד שיקרא את הספר שלי ויקום מהכורסא כדי למצוא לעצמו עיסוק כזה – אני הצלחתי במשימה שלי."
ועכשיו, אחרי שסיימת את הספר, אתה מתכוון לצאת לפנסיה?
"ממש לא. התחלתי כבר בפרויקט צילום חדש. אני עדיין לא יכול לפרט בדיוק מהו, רק אגיד שגם בו אני מצלם אנשים מבוגרים, אבל בדרך אחרת מהצילומים בספר 'שבעים שמונים תשעים'."
