מטע התמרים האורגני והמצליח של הקיבוץ, שהתבסס בעבר על מתנדבים, נאלץ להתייעל ולשלב כוח עבודה שכיר, זאת לצד ירידה משמעותית ביבול המג'הול, מאבק בחדקונית הדקל ואתגרי מים בערבה הדרומית
*תמונה ראשית: מטע מג'הול
עד לא מזמן נחשב קיבוץ סמר לקיבוץ ״אנרכיסטי״ בגלל האופי השיתופי הרדיקלי שבו התקיים מאז שהוקם ב-1976. חברי הקיבוץ הקטן התנהלו במשך שנים תחת העיקרון ״כל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו״, אבל בשנים האחרונות המציאות היכתה גם בקהילה הדמוקרטית של סמר, וממש לאחרונה, ב-1 בספטמבר, הפך קיבוץ סמר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש. לסמר אין תעשייה והקיבוץ מתבסס ברובו על החקלאות כמקור הכנסה עיקרי, כששני הענפים החזקים הם הרפת ומטע התמרים. ענף התמרים הוקם בסמר בסוף שנות ה-70 כשהגרעינים הראשונים הגיעו. בהתחלה ניסו לגדל פה דברים אחרים עד שהבינו שהפרנסה היא בתמרים והתחילו לנטוע. היום יש לקיבוץ מטע בוגר שעושים בו נטיעות חדשות כל שנה ומוסיפים שטחים. במקביל מורידים חלקות מבוגרות ושומרים על התחדשות.
מהפכה בכוח האדם: כבר אין כמעט מתנדבים
שלי צוורן כבר 11 מרכזת את ענף התמרים בקיבוץ סמר, היא חווה את השינוי המשמעותי שעובר על הקיבוץ גם כחברת קיבוץ וגם כמרכזת ענף חקלאי מצליח, היא מרגישה את ההשפעה של השינוי על הענף בכל מיני היבטים. ״יש משהו חדש ואנחנו לומדים לחיות איתו, ואני מקווה שבסוף הקהילה תשגשג ותהיה בריאה ומאוחדת. בתמרים המון שנים היינו מושתתים על מתנדבים, עבדנו בלי עובדים זרים ואפילו בלי שכירים ישראלים אבל זה השתנה והיום יש לנו שנת שירות וגרעין, אבל רובם שכירים ישראלים וזרים, כבר אין מתנדבים כמעט. לי באופן אישי חשוב לחשוף חקלאות לצעירים ישראלים אחרי צבא כעבודה מועדפת, שנת שירות ושירות לאומי. יש מטעים שמבוססים על עובדים זרים אבל אנחנו לא שם ואני מקווה שנצליח להמשיך גם בדרך הזאת, לצד העובדים הזרים שתורמים המון להמשיך ולהחזיק צעירים ישראלים ולחשוף אותם לחקלאות ולייצר דור המשך חזק״.
הקיבוץ נמצא באקלים המושלם לגידול תמרים
למטע התמרים של סמר יש כ-930 דונם שברובם גדל זן המג׳הול, ובחלקם הקטן זנים אחרים, אם זה 18 דונם של תמר זהידי, 27 דונם של תמר ברהי, ו-30 דונם של דקל נור. ״יש לנו בית אריזה קטן, רק לשיווק עצמי של הזנים שהם לא מג׳הול. רק המג׳הול נשלח לבית האריזה האזורי אדרום, 85% מהמג׳הול שלנו הולך לייצוא. הקיבוץ נמצא באקלים המושלם לגידול תמרים, בערבה הדרומית. תמרים צריכים חום, כל החמסימנים הקשים בארץ שמקשים עלינו לצאת מהבית, אז התמרים גדלים ממכות חום כאלה, הדקל מתחת ל-15 מעלות נכנס להיפרנציה, הוא לא גדל ולא מתפתח ולא מוציא שום דבר, הוא חייב חום״.
בשיא הגדיד אנחנו מגיעים להיות 75 אנשים
צוורן מספרת שעונת הגדיד כבר הייתה יכולה להסתיים אבל זן הברהי הוא זן מאוחר שמושך את הגדיד עד לתוך נובמבר. ״ 95% מהגדיד השנה כבר מאחורינו, אנחנו מתחילים את הגדיד עם המג'הול והוא בדרך כלל מוכן בין ההתחלה לאמצע אוגוסט, תלוי כמובן במזג האוויר, ועורך אצלנו חודש וחצי. הגדיד שלנו הוא ממוכן, לעומת גדיד ידני במקומות אחרים. בשבועיים האחרונים של המג'הול יש חפיפה עם דקל נור ועם הזהידי, יש לנו את אותם אנשים ואותם כלים אבל אנחנו מסדרים את זה אחרת כדי שנוכל לקטוף את שניהם. אחרי הפסקה של כמה שבועות באמצע אוקטובר מתחילים לגדוד את הברהי כי הוא היה מוכן השנה קצת יותר מוקדם אבל הוא תמיד אחרון. בשיא הגדיד אנחנו מגיעים להיות 75 אנשים שזה מורכב שוב מצוות של ישראלים, שינשינים, שכירים שירות לאומי וחברי קיבוץ, וצוות של סרילנקים עובדים זרים וגרעין נחל שמסיימים שנת שירות ולקראת גיוס ומגיעים לפה לפרק הכנה של כחודשיים ועוזרים בגדיד. ובעצם הברהי שהוא הזן המאוחר גורר אותנו עד לסוף נובמבר עם הגדיד״.
איך הכמויות השנה?
״יש ירידה ביבול. מג'הול עשינו 559 טון, שזה ירידה משמעותית לעומת שנה שעברה, אז עשינו 734 טון. לא ברור לגמרי מה קרה אבל בתקופת ההפריה היה יחסית קר וזה גרם כנראה לבעיות של חוסר חנטה, מעבר לזה יכולים להיות עוד דברים שאנחנו לא יודעים להסביר, יש תופעה ארצית של פחיתה ביבול, אז ההשערה הכי טובה שלי היא שזה משהו קשור למזג אוויר. בנוגע לזנים האחרים, זהידי ודקל נור היה יבול רגיל השנה וברהי אנחנו כאמור עוד לא יודעים, אבל גם ככה אנחנו לא מסתמכים כלכלית על הזנים האחרים רק על המג'הול והברהי״.
מה האתגרים הגדולים של המטע?
״אנחנו אזור הסגר מבחינת חדקונית הדקל, אז אין באזור שלנו למרות שאנחנו מפחדים מזה מאוד כי רואים שזה מתקרב כי מצאו בעידן ובחצבה, אז אנחנו על המשמר בעניין הזה. מכיוון שאנחנו מטע אורגני אז הטיפול האורגני בחדקונית הוא פחות יעיל מהטיפול הקונבנציונלי. וכמובן האתגרים הרגילים של מטע אורגני, מבחינת עבודה שוטפת אנחנו כמעט ולא מרססים, יש לנו רק ריסוס אחד שמותר לנו באורגני נגד עש התמר הקטן שאנחנו מרססים באביב, מלבד זאת כל נושא המזיקים הוא רק בהדברה ביולוגית או מלכודות ללכידה המונית. אנחנו משתתפים במחקרים של המו״פ של רצועות פרחים מדבריים בנסיון למשוך צרעה שהיא טפילה על עש התמר הקטן, יש לנו עשבייה שאנחנו לא מטפלים בה שמצד אחד היא מפריעה ומצד שני היא תורמת למגוון ביולוגי גדול מאוד בתוך המטע מבחינת חרקים וציפורים ועטלפי חרקים. יש לנו באזור 13 מינים של עטלפי חרקים ומתוך ה-13, 7 אוכלים מזיק תמרים כלשהו. ברור שאנחנו לא יכולים להסתמך על זה בלבד, אבל זה כנראה גם עוזר לנו כי אנחנו לא סובלים ממזיקים כמו השכנים הקונבנציונליים. יש גם את הנושא של חיפוי קרקע – אנחנו לא מעבדים את הקרקע ולא מנקים את האדמה מחומר אורגני אלא רק מרסקים את החומר מעל האדמה, כלומר משאירים חיפוי קרקע שמחזיר נוטריינטים לאדמה ועוזר להחזיק מים, זה גם יתרון משמעותי של מטע אורגני״.
האתגר הגדול מכולם: מחסור במים ותלות בתיירות אילת
אבל האתגר הגדול של מטע התמרים של סמר הוא האתגר הגדול של כלל החקלאות בישראל. ״הנושא של מחסור במים הוא מן הסתם רציני באזור הערבה הדרומית, כל הזמן זה שם אותנו בסימן שאלה האם נכון לנטע עוד שטחים כי אנחנו לא יודעים מבחינת העתיד מה יהיה עם מים. כל קיץ בתקופה הכי חמה, כשאנחנו הכי הרבה צריכים את המים, סוגרים לנו את השיבר, כל שנה יש שערוריה בנושא הזה בקיץ. חלק מהמטע שלנו הוא מי קולחין מאילת אז אנחנו גם תלויים בתיירות של אילת, אז אם אין הרבה תיירות אין לנו הרבה מים״. ֿ
למטע התמרים של סמר יש שיתוף פעולה ייחודי עם עמותה אמריקאית שנקראת Building Together שמטרתה לקדם פרויקטים כלכליים משותפים בין יהודים, ערבים ונוצרים מתוך מחשבה שכלכלה יכולה לקדם שלום ושיתוף פעולה אזורי. בסיוע ובתמיכת העמותה הוקמה בקיבוץ חנות הסילאניה, שהיא חנות המפעל המייצר את הסילאן. ״אנחנו מייצרים סילאן מכל ארבעת הזנים שלנו בנפרד״, מספרת צוואן, ״לכל זן של סילאן יש לו טעם וארומה משלו. בחנות נמכרים המוצרים שלנו ועוד מוצרים מהאזור כמו גם תמד תמרים, ג'ין וברנדי. זה אחד מערוצי השיווק שלנו ולאט לאט זה גדל למרות שהחנות קיימת רק שנתיים. בשנתיים האלה עבדנו קשה להקים גם מפעל של סילאן באזור הבקעה עם שותפים פלשתינאים ובעצם יהיו לנו עכשיו שני מפעלים, כאשר הסילאן יימכר תחת אותו המותג, רק ששם הוא לא יהיה אורגני ויימכר בעיקר לארצות הברית. זה פרויקט אדיר שחשוב לי מאוד באופן אישי. לוקח הרבה זמן להקים כזה דבר בישראל, והשלב הבא הוא להתחיל ייצור במסות גדולות, להשיג את כל האישורים לארצות הברית ולהתחיל יצוא, אנחנו כבר ממש בדרך לשם. העבודה נעשתה לצד התקווה הגדולה שיכול להיות באזורנו שלום שאפשר יהיה לחיות אתו״.
כשעליתי לארץ בגיל 19 ידעתי שאני רוצה לגור בקיבוץ
שלי צוורן הגיעה למטע התמרים של סמר לפני 11 שנה, לאחר 17 שנים כרפתנית. היא התגוררה במשך שנים בקיבוץ חולית, עבדה גם ברפת של כיסופים, ובשנת 2014, לאחר שניהלה רפת גדולה ברוסיה, שבה לארץ והגיעה למטע התמרים של קיבוץ סמר. ״נולדתי ביפו לאמא ברזילאית ואבא ישראלי, הם התגרשו כשהייתי בת חמש ואמא לקחה אותנו חזרה לברזיל, בינתיים אבא שלי התחתן ונולדו לו עוד שתי בנות והיום אנחנו האחיות הכי טובות. כשעליתי לארץ בגיל 19 ידעתי שאני רוצה לגור בקיבוץ ובגיל 22 הגעתי לקיבוץ חולית שם גרתי במשך שנים ארוכות. בשבעה באוקטובר נרצחו חברים שלי מחולית, אנשים שקיבלו אותי כעולה חדשה ודאגו לי, מי יודע מה היה קורה לי אם הייתי עדיין גרה בבית שלי בחולית שבו נרצחו אנשים וגם בבתי השכנים מסביב״.
כמו הייחודיות של קיבוץ סמר, כך גם הייחודיות של מטע התמרים של הקיבוץ, ״בסופו של דבר יש לנו מטע שמח וצעירים שאוהבים לעבוד במטע ובחקלאות״, מספרת צוורן, ״החברה הצעירים משאירים גם אותנו צעירים באיזה מקום, ואני חושבת שאנחנו מאוד מתגאים במטע בזה שאנחנו מצליחים להביא כוח עבודה עברי, זה לא מובן מאליו להביא עובדים ישראלים בטח לא למקום רחוק כמו סמר. אני גם יודעת שלא קל להסתדר עם עובדים ישראלים, זה קשה ואני מבינה למה, אבל עבורנו זה חשוב מאוד ואנחנו גאים בזה ומתקיימים בזכות זה, בכלל בחקלאות ובמיוחד בחקלאות אורגנית. לצד זה שאנחנו צריכים לעבוד ולהיות יעלים ולהשתפר, תמיד חשוב לי שגם החוויה אצלנו ביום יום תהיה נעימה ומהנה והעובדים שלנו נהנים מהעבודה שלהם. אני מקווה שנדע להשתפר ולהתייעל ונמשיך לגדל תמרים אורגנים באיכות טובה בריאים וטעימים ומאוד מקווה שנמשיך עם השילוב של הצוות הקיים של ישראלים וזרים והרבה אנשים שונים שהופכים את המקום למיוחד ושיהיה דור המשך בחקלאות״
